בית שערים אורח חיים ריג

ביעור ולרש"י וכן הביטול רק מדרבנן כמבואר סי' תל"ד ס"ח ובמג"א שם וה"נ כיון שנבלע קודם זמן ביעור אינו מצוי בידו ואין עליו חיוב ביעור כלל וכמ"ש מג"א בשם ראב"ן הנ"ל, ועונ"ל לפמ"ש תוס' ע"ז ס"ה דבב"ח ל"ש היתר בהיתר לא בטל משום דדרך בישול אסרה תורה והביא ש"ך יו"ד סי' רצ"ט בשם עט"ז שפי' בו דהוי כנאבד מן העולם כיון שהוא מבשא"מ אבל מב"מ כתבו תוס' בע"ז ס"ו דאין הטעם בטל אפי' באלף כיון שהטעם שוה ע"ש ולפ"ז י"ל דודאי כל זמן שנבלע בכלי הוי כמבוער וכמ"ש מג"א שם בשם ראב"ן הנ"ל אלא דבנותר כיון שמבשל בו מינו עיי' תוס' זבחים צ"ו ד"ה ואם הרי כשנפלט בתבשיל הוא בעין ואינו כמבוער לכן אסור לבשל בו דכשמבשל בו צריך לבערו ואף דהוא נטלפ"ג מ"מ הרי הבליעה בעצמו אינה פגומה רק שפוגם בתבשיל ואפי' התבשיל ראוי לגר כמ"ש הר"ן רק שאינה נהנה וכר"ן שהבאתי לעיל ושפיר אסור לבשל בו משא"כ הכא שפיר פריך וליעבד שלא במינו דממנ"פ כל זמן שהוא בכלי הוא כמבוער וכשפולט בתבשיל הרי הוא כנאבד מן העולם ושפיר א"צ לבערו ואמאי ישברו. אך ז"א דא"כ אמאי צריך לתרץ גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו ל"ל גזירה ודילמא הא אפי' ודאי לא יעבור במינו מ"מ כיון דאפשר לעבוד במינו ולהוציא בלועה שוב ל"ה כמבוער וכמש"ל אע"כ דס"ל כתי' הא' דכאן א"צ לבער כלל משום דאינו מצוי בידך והא דישברו היינו משום דאסור להשתמש בהם דנוטלפ"ג אסור באיסורי משהו. ולפ"ז דברי סמ"ג עולי' כהוגן דמהא דאור ישברו אינו מוכח דנוטלפ"ג אסור באיסור משהו די"ל דישברו משום דצריך לבער אבל מדמשני גזירה מוכח דאינו משום חיוב ביעור שפיר מוכח דנטלפ"ג אסור באי' משהו וזה שדייק ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן פי' ובמינן אמר רב דאסור דהאי פי' וכו' מיותר ולפמ"ש ניחא דמלשון גזירה ודילמא מוכח הפי' דדוקא ובמינן א"ר דאסור ואי משום חובת ביעור אפי' עביד שלא במינן ישברו משום דמצי למיעבד במינן וא"ש

ושוב כתבת ליישב לשון הסמ"ג דתוס' הק' הא הוי נטלפ"ג ואמאי ישברו ותי' פלתי סי' צ"ד עפ"י הג"א בע"ז ע"ד שכתב אם בשלו בקדירה של בב"ח אסור באכילה אע"ג שאב"י דבאיה"נ אין לחלק בין בת יומא לשאב"י רק צריך להשליך דמי הקדירה לנהר ואז האוכל מותר ולפ"ז חמץ נמי אסבה"נ ונטלפ"ג אסור עד שנותן דמי פדיון ומי יתן תמיד דמי פדיון לבישול ומתחילה ודאי אסור בכך ע"ש וא"כ מהא דישברו לא מוכח כסמ"ג דילמא כהג"א אבל מהא דאמר דילמא אתי למיעבד במינו מוכח שפיר דריטב"א בע"ז ע"ג כתב בשם הראב"ד דהא דמב"מ לא בטיל היינו דוקא לענין אכילה אבל לענין הנאה בטל ע"ש וא"כ מה בכך אם יעשה במינו הא נטלפ"ג ואי דלענין הנאה לא מהני נטלפ"ג ז"א דלענין הנאה בטל הוא אע"כ מוכח דנטלפ"ג אסור באי' משהו אפי' באכילה ע"כ

אהובי חתני. טעמו של האו"ז הוא אחת משלם. א) או דס"ל בכ"ח שא"א להוציא הבלוע חענ"נ וכמ"ש רמ"א סי' צ"ח ס"ה ומ"מ באיסור אכילה המאכל מותר באינו ב"י משום שהכלי נותן בו טעם לפגם אבל באיה"נ כיון שהכלי עצמו נעשה נבילה אסור להנות מן הכלי שהכלי עצמה אסבה"נ ואפי' באב"י שהבלוע בעצמו אינו פגום כמ"ש הר"ן ולכן צריך פדיון דמי הנאת הכלי וכן נראה שהבין פלתי סי' צ"ד הנ"ל. ב) או טעמו משום דס"ל דזה הוי רוצה בקיומו של איה"נ ע"י ד"א ואפי' דבר יבש אסור להשתמש בו וכמ"ש תוס' בע"ז ל"ב ד"ה והא ועיין היטב במג"א סי' ת"נ סקי"ב ובמחה"ש שם. ג) או שטעמו עפ"מ שהביא טו"ז יו"ד סי' צ"ג בשם ר"י הלבן דכלי שהוא שבע מלבלוע אינו בולע אח"כ וטו"ז חולק שפולט ממה שבלע כבר ובולע עכשיו ע"ש וא"כ נהי דבאב"י נטלפ"ג מ"מ באיה"נ אסור שהרי הבלועה אינה פגומה ונהנה מן הבלועה לא מן הנ"ט אלא שע"י הבליעה אין הכלי בולע כ"כ מן המאכל ומה שבולע פולט כנגדו ולכן צריך להשליך דמי הקדירה לנהר וא"כ לכל הג' טעמים אין האיסור משום נתינת טעם במאכל רק משום שאסור ליהנות מן הכלי עצמו או מן הבליעה. ולפ"ז ליתא למ"ש דמשהו חמץ שבקדירה בטל ומותר בהנאה דרש"י ותוס' לא כתבו רק שאין במאכל הנתבשל בה רק משהו אבל הבליעה בה כדי נו"ט מחמץ דאל"כ הרי נתבטל קודם פסח ואינו חוזר וניעור ומותר לבשל בה אפי' בפסח ואפי' במינו ומכ"ש בטעם בעלמא שהעלה מג"א סי' תמ"ז דלכ"ע אינו חוזר וניעור וכיון שהבליעה בקדירה אסורה אסור ליהנות ממנה לשיטת הג"א וא"כ מתי' הגמ' לא מוכח נגד הג"א אפי' לדעת ריטב"א אלא מקושי' הגמ' מוכח דלא כהג"א דהא להג"א שלא במינו אסור משום שנהנה מהקדירה והבליעה ובזה אין צורך לדברי הריטב"א וגם הסמ"ג אינו מיושב דמבואר מדבריו דהוכחתו מתי' הגמ'

ושמא תאמר שאין טעמו של הג"א כנ"ל אלא מפני טעם שקיבל המאכל וסברתו עפ"מ שכתב מחה"ש סי' תמ"ב סקי"ד דאם אוכל דבר שאינו ראוי לאכילה נהי דלא מהני אחשבי' למיקרי אכילה אבל מהני לחשבו הנאה ע"ש ומשו"ה באי' אכילה נטלפ"ג מותר כמו אינו ראוי לגר אבל באיה"נ אכילתו אחשבי' להנאה ואסור. לא היא מלבד שאינו מקובל בסברא דל"ש כאן אחשבי' שהרי אוכל ההיתר וכמ"ש האחרונים בטעם רבינו יקיר דבתערובות ל"ש אחשבי' מה"ט ועוד שהר"ן בע"ז כתב להדי' שהאוכל אינו נהנה מן האי' אלא מצטער עליו ע"ש. אלא דמעיקרא דדינא פירכא שהרי כתב הר"ן בע"ז ע"ג בטעמו של הראב"ד דלענין הנאה לא אמרינן מב"מ לא בטל משום דמה"ת חד בתרי בטל היכי דליכא טעמא נהי דבאיכא טעמא אסור הנ"מ לענין אכילה דשייך בה טעמא אבל לענין הנאה דל"ש בה טעמא חד בתרי בטיל ע"ש. [ובמק"א הסברתי דבריו איך שייך טע"כ במב"מ..] וא"כ לפ"ד הראב"ד ודאי ליתא לדברי הג"א אם נאמר שהטעם הג"א משום דאכילתו אחשבי' להנאה שהרי לענין הנאה חד בתרי בטיל והרי בנטלפ"ג איכא חד בתרי כמ"ש הר"ן בע"ז ע"ג בשם הרשב"א וא"כ דבריך סתורי' מיני' ובי' דאם הסמ"ג לא הביא ראי' מהא דקאמר ישברו משום די"ל כהג"א א"כ גם מהתי' הגמ' אין ראי' די"ל כהג"א ואי דתקשי לשיטת הראב"ד הא אי נימא כהג"א ע"כ דעת הראב"ד ליתא. אבל א"א לומר כן כלל דטעמו משום טעם שקיבל המאכל שאינו בטל ופגם אינו מתיר באיה"נ דא"כ מה מועיל הולכת הנאה לים המלח הא כתב האשר"י בע"ז מ"ט דלענין ליהנות גופו מגוף האיסור שהוא בעין בלא ביטול לא מהני פדיון ע"ש

ומה שנ"ל ליישב דעת הג"א לפי מה דמשמע מדברי מל"מ פי"ד מאבל הכ"א דאי ילפי' אכילה והנאה מחד קרא אז במקום שמותר באכילה כגון שנפסל מאוכל אדם מותר גם בהנאה אבל אי ילפי' משני כתובי' אז אפי' נפסל באוכל אדם דמותר באכילה נמי אסבה"נ ע"ש וס"ל להג"א דהבליעה גופא נפגמת עד שאינו ראוי לגר ולהכי נטלפ"ג מותר ודלא כר"ן הנ"ל והא דאינו נרגש טעם גרוע כזה במאכל היינו משום שהמאכל משביחו וביארתי זה במק"א מדברי הרא"ה בבדה"ב ולפ"ז בב"ח דאיכא תרי קראי לאכילה והנאה ב"פ לא תבשל א"כ הנאה אסורה אפי' נפסל מאוכל אדם שפיר כתב הג"א דאף שאב"י דמותר באכילה משום דנפסל מאוכל אדם מ"מ אסורה הבליעה בהנאה וממילא המאכל שנתבשל בקדירה צריך פדיון דמי הקדירה משום שנהנה מן הקדירה או הבליעה כג' טעמים הנ"ל אבל בחמץ ושאר איה"נ דאיה"נ מלא יאכל נפקא מודה הג"א דאם אינו ב"י דנותן טלפ"ג ומותר באכילה משום דנפסל מאוכל אדם מותר גם בהנאה והקשו תוס' שפיר הא הוי נטלפ"ג. ובזה מיושב נמי מה שהקשו עליו האחרונים מע"ז ס"ז דיליף נטלפ"ג אסור מגיעולי מדין וק' דלמא ציותה תורה בהכשר משום שמא בישל איה"נ דבזה לא מהני אב"י שלא פדו דמי הקדירה ולפמ"ש ניחא דבשאר איה"נ מודה הג"א דנטלפ"ג מותר אי מותר באיסור אכילה ואי משום בב"ח כבר תי' הפלתי בסי' פ"ז דא"כ אמאי צריך ליבון הא בצלי אין איסור בב"ח ע"ש והרבה תי' נאמרו על זה וגם אני בעניי אמרתי ישוב ע"ז וא"ש

ודברי ריטב"א בע"ז דע"ג הנ"ל צע"ג שהם סותרים מיני' ובי' דתחילה הביא ראי' דלענין הנאה מב"מ בטל דהא לקמן קתני אלו דברים אסורי' ואוסרי' בכל שהן ואוקימנא בגמ' בדאיכא תרתי איה"נ ודבר שבמנין הא לא"ה אין אוסרים תערובתן בהנאה וכו' והתם עכ"ח במב"מ דדבר שבמנין א"א להתערב בשא"מ שלא יהא ניכר אא"כ כימוח ואם נימוח אינו דבר שבמנין א"וו כדאמרן ואח"כ מיד הק' ממתני' דתרומות ותי' דל"ש מב"מ לא בטל אלא לח בלח אבל יבש ביבש חד בתרי בטל ע"ש והוא תמוה א"כ מה ראי' מייתי קודם לזה דלענין הנאה לא אמרי' מב"מ לא בטיל מהא דדבר שבמנין ואיה"נ קחשיב הא דבר שבמנין הוא תערובת יבש ביבש כמ"ש הוא עצמו קודם לזה וא"כ ל"ש שם מב"מ לא בטיל כלל והוא פלא לכאורה. ונ"ל דס"ל בטעם הראב"ד כמו שהבאתי לעיל בשם הר"ן דמה"ת חד בתרי בטיל רק היכי דאיכא טעמא מב"מ לא בטיל וזה שייך רק לענין אכילה דשייך בה טעמא אבל לענין הנאה דל"ש טעמא חד בתרי בטל ומה"ט נמי ביבש ביבש לא אמרי' מב"מ לא בטיל משום דל"ש בי' טעמא והביא שפיר ראי' מהא דאיה"נ ודבר שבמנין קחשיב דלענין הנאה לא אמרינן מב"מ לא בטיל מה אמרת התם הוי יבש ביבש ז"א דמ"ט יבש ביבש חד בתרי בטיל משום דל"ש בי' טעמא בהנאה נמי ל"ש טעמא וא"ש

אבל מ"ש ליישב הקושי' על או"ז מהא דיליף נטלפ"ג אסור מגיעולי מדין ע"פ דברי ר"ן בע"ז ל"ג שהביא ראי' דהיכי דאין כונתו לבטל מותר לבטל איסור לכתחילה דא"כ האיך ציותה תורה להגעיל כלי מדין והרי מבטל הבלועה במ' הגעלה [ואין לומר שמגעיל בפחות מס' ואינו מבטל רק דל"א חענ"נ וליכא אח"כ במי הגעלה שחוזרי' לכלי כדי נ"ט עיי' תוס' חולין ק' ע"ב דא"כ הוי אח"כ מבטל אי' בתבשיל] וכתב ישוע"י יו"ד סי' קכ"ב דזה דוקא אם אין מבטלי' איסור דרבנן מותר אם אין כונתו לבטל משום דשא"מ ואי דהוי פס"ר מ"מ מדרבנן מותר כמבואר באו"ח סוס"י רנ"ג אבל באיה"נ אין מבטלין איסור מה"ת דהא נהנה במה שמבטל וא"כ אפי' שאין כונתו לבטל אסור משום דהוי פס"ר בדאו' ולפ"ז מיושב הג"א דאי נימא דציותה תורה להגעיל משום איה"נ הדק"ל דהו"ל מבטל איסור לכתחילה עכ"ד

אהובי חתני דברי ישוע"י תמוהים הר' הר"ן כתב שם בהדי' דאפי'