בית שערים אורח חיים ריב

לבבינו. להטות שכמינו. לסבול עול תורה ועבודה תמה בתורת ד' תמימה

ראשית דבר כתבת ליישב דעת סמ"ג עשין ע"ח שכתב דדעת הר"א ממיץ דכל אי' שהם במשהו נטלפ"ג אסור וכתב וז"ל וראי' לך דאמרי' פכ"ש א"ר קדירות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו עד לאח"פ וליעבד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן פי' ובמינן א"ר דאסור וטעם זה שבקדרות פגום הוא לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אי עביד בהו במינן אלא ש"מ נטלפ"ג אסור והאחרונים תמהו עליו אמאי הביא מקושי' ותי' הגמרא ולא מביא בפשיטות מדברי רב גופא דאמר קדרות בפסח ישברו ש"מ דנטלפ"ג. אסור עיין שעה"מ פ"ה מחמץ הכ"ה ובישי"ע רס"י תנ"א וכתבת דתוס' הקשו אמאי ישבר הא נטלפ"ג מותר ותי' דמותר רק בדיעבד אבל לכתחילה אסור דגזרי' שאב"י אטו ב"י ולפ"ז מרב גופא אינו מוכח דנטלפ"ג אסור באי' משהו לכן מוכיח הסמ"ג ממאי דמשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו ואי נימא דמינו גופא היא גזירה שאב"י אטו ב"י איך נגזר גזירה לגזירה שא"מ אטו מינו ומינו שאב"י אטו ב"י אע"כ דבאי' משהו נטלפ"ג אסור וא"כ מינו מדינא אסור ושפיר גזרי' שא"מ אטו מינו ושוב מצאת בשעה"מ שכתב כן עכ"ד

ואנכי לא כן עמדי שיישבת דברי הסמ"ג ונשארו דברי תוס' בתימא דעכ"ח תוס' לא ס"ל כסמ"ג דבאי' משהו נטלפ"ג אסור דא"כ הו"ל לתרץ קושיתם כן ועיין תוס' ע"ז ד"ה מכלל וא"כ מה יענו לתי' הגמרא הא הוי גזלג"ז. ועוד ק"ל אמ"ש תוס' דגזרי' שאב"י אטו ב"י נהי דבעלמא גזר' הכי אבל הכא אח"פ לא משכחת ב"י ואי בבישל לחולה שיש בו סכנה בז' ש"פ או שאירע מקרה שנפל לו חמץ בקדרה ז"א דא"כ ודאי תקשי מה משני דילמא אתי למיעבד במינו הא לעיל לא גזר אח"פ שלא במינו אטו מינו כקושי' תוס' ותי' דהא לא שכיח שיתערב לו חמץ אבל הכא להתיר לבשל בהם איכא למיגזר ואי נימא דהגזירה הוא אטו ב"י כה"ג הנ"ל הא כאן נמי לא שכיח ואמאי גזרי' הגם דיש לחלק דכונת תוס' דכאן כיון דמבשל בהם תדיר זמן מרובה חיישי' יותר דילמא אתי למיעבד במינו מ"מ הוא דוחק כיון דעכ"פ לא שכיח אמאי ישברו כל הקדרות בפסח מה"ט שמא יארע כן בז' של פסח ואז יהי' למיגזר באותה מקרה אב"י אטו ב"י וחולה שיש בו סכנה ודאי ל"ש כמ"ש תוס' פסחים מ"ו סוף ע"ב. ואי הפי' דגזרי' שאב"י אטו ב"י ביום ראשון של פסח דאז הוי כל הקדרות ב"י וע"ז פריך ולישהינהו אחה"פ וליעבד בהו שלא במינן וא"כ אין לגזור אטו ביום ראשון ש"פ דהוי ב"י דאפי' בשא"מ הוי רק איסור דרבנן דגזר אטו מינו א"כ שפיר משני גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו ביום של פסח דאסור מה"ת לרב ולא הועלת כלום בתירוצך על הסמ"ג

אבל לפענ"ד הפי' כך ואקדים דק"ל אהא דפריך בע"ז ע"ו מכאן ואילך לישתרי הא הר"ן בע"ז דס"ז הק' האיך ילפי' נוטלפ"ג מותר מנבילה והא התם אינו ראוי לגר אבל נוטלפ"ג ראוי לגר. ותי' דהכי ילפי' כמו דהתם התירה תורה כיון שאינו נהנה מן האי' ה"נ כשנפגם קצת אינו נהנה מן האי' אלא מצטער עליו ולהכי שרי אבל בשם הרשב"א תי' כיון דממשו ברובו בטל ואין כאן אלא משום טעמו וכיון שפוגם אין כאן נו"ט ע"ש וא"כ מדין ביטול אתאי' עלה לשיטת רשב"א ומאי פריך מכאן ואילך לישתרי הא אין מבטלין אי' לכתחילה ולשיטת הר"ן בע"ז ל"ג דהיכא דאין כונתו לבטל כדי ליהנות ל"ש אין מבטלי' איסור לכתחילה ניחא דכאן אין מתכוין לבטל האיסור כדי ליהנות דהא פוגם רק כדי לבשל בקדירה אבל לשיטת דחולקי' עיין ב"י סי' קל"ז וביו"ד סי' קל"ז ובטו"ז שם סק"ד ובד"מ או"ח סי' תנ"ג תקשי. ונ"ל סברא ישרה דל"ש כאן אין מבטלי' איסור לכתחילה משום דאם נאסר הקדירה לגמרי לבשל בה אפי' להשליך לכלבים א"כ כיון דבזה ליכא משום מבטל אי' לכתחילה שהרי אין אנו מבטלי' האיסור כלל ליהנות בו והקדירה כבר בלועה מאי' ומדינא מותר לבשל בה לכלבים אם אנו נאסר המותר הרי זה מקרי דיעבד ואם נאמר שמותר לבשל בה לכלבים הרי התבשיל שנתבשל בה מותר ואם נאסור אותו הרי הוא דיעבד ולא אמרו אלא שאין מבטלין אי' לכתחילה ואם עבר ובטלו במזיד אסור אבל היכי דל"ש אי' על לכתחילה לא אסרו חכמי' אם בטלו בדיעבד ולא דמי למאי דקי"ל בסי' צ"ט דאפי' להוסיף ולבטל אסור ולכמה פוסקים אפי' באי' דרבנן אסור להוסיף ולבטל ולא חיישי' להפסד ההיתר דשם אנו דנין על התערובות שאין בו כדי ביטול שהוא אסור באכילה ולמכרו או ליתנו. לעכו"ם ולהאכילו לפועליו מותר ואפשר בלא ביטול לכן אסור להוסיף ולבטל כיון שעכשיו גם ההיתר הוא אסור אבל הקדירה אין לדון עלי' אלא לבשל בה והרי לנכרים ולכלבי' שהיא מותרת לזה הרי אנו מפסידי' ההיתר וזה א"א להפסיד המותר דהוי כדיעבד וכיון דהיתר זה לבשל בה לנכרי' ולכלבי' א"א בלי ביטול א"כ אין לדון על הבישול לכתחילה אלא אם יהי' המאכל מותר אחר הבישול וזה הוי דיעבד הפוך בה ותראה שכן הוא ופריך שפיר מכאן ואילך תשתרי. אלא דלפ"ז דא"א דזה מקרי דיעבד תקשי אמאי דמשני גזירה קדירה שאב"י אטו קדירה ב"י אלמא דמשום האי גזירה שנתיר שאב"י יבא להתיר אפי' ב"י אסרי' אפי' דיעבד א"כ אמאי לא אסרי' נמי המאכל שבישלו בו בשאב"י שאם נתיר המאכל כשהוא שאב"י יבא להתיר גם כשבשלו בכלי ב"י ואי דהוי דיעבד הא גם דיעבד אסרי' מה"ט. ונראה דזה קושי' תוס' שם ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל וליאסר הקדירה וקושי' זו אינה מובנת דמאי קושי' אם אסרו לבשל לכתחילה והתירו בדיעבד הלא אסרו גם לבטל אי' לכתחילה ואם ביטל בשוגג מותר ולפמ"ש א"ש

ותי' לפי שהקדירה הי' בה איסור גמור תחילה אבל המאכל לא נבלע בו אי' מעולם וחילוק זה היא כהלכתא בלא טעמא מ"מ שייכא גזירה זו במאכל כמו בקדירה, ונ"ל דסברתם כך דאין אנו חוששים כלל שאם נתיר להם בשאב"י יטעו בדין ויאמרו שגם ב"י מותר דהא מ"ד דס"ל נוטלפ"ג מותר לא ס"ל דקדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא ושפיר ידעו חילוק בין ב' לשאב"י אלא דהסברא הוא כך כמ"ש תוס' ריש פסחים דחמץ צריך לבער משום דילמא אתי למיכל מיני' ולא שאר איה"נ משום דלא בדילי מיני' יען שמותר כל השנה ואינו אסורה רק בפסח חיישי' שיבא לידי תקלה ויאכלנו בשוגג בלי מתכווין והקשו מבב"ח וכה"כ וערלה ובב"ח וכה"כ נמי היה לו שעת הכושר ולא בדילי מינייהו, ותי' שאיסורן נוהג אי' עולם משעה שנאסרו ובדילי דעתייהו מהם וה"נ כלי שבלוע מאי' והיה לו שעת הכושר אם יהי' לו היתר אחר שאב"י ולא יאסר אלא ביומו לא בדיל דעתי' מיני' וחיישי' שמא יבשל בה ב"י ויאכל בבלי דעת ושוגג כמו גבי חמץ לכן אסרו לעולם אפי' שאב"י וכיון שאסורה אי' עולם בדיל דעתי' מינה ולא יכשל כמו גבי בב"ח וזה הפי' דגזרי' שאינה ב"י אטו ב"י ועיין מג"א סי' ת"ן סקי"ב בשם מע"ץ והא דשריא ברס"י תנ"א להשהות כלי חמץ במקום מוצנע ז"א דכבר כתבו רש"י ותוס' דבליעות חמץ בקדירה אינה אלא משהו וא"כ לדידן דמב"מ מה"ת ברובא בטל א"א להכשל באיסור דאורייתא רק בחומרא דמשהו דרבנן ולהכי שרי במקום מוצנע [ובזה יש פנים בהלכה לשיטת הסוברים דאם בלעו הרבה אסור להשהותן שהביא מג"א שם סק"א] וכ"ז בקדירה שהי' בה איסור גמור בתחילה בעוד שהיתה ב"י אפשר להכשל בה אבל המאכל לא נבלע איסור מעולם וא"א לבוא לידי תקלה במאכל זה ובמאכל אחר שיבשל ביומו א"א לבוא לידי תקלה שהרי בדיל מן הקדירה כיון שאסורה לעולם לכן לא אסרו המאכל רק הקדירה ונראים הדברי' שלזה נתכוין ר"י שבתוס' ד"ה ולישהינהו. ומעתה כך היא הצעה של שמועה דתוס' הק' אמאי ישברו אי ס"ל לרב נוטלפ"ג מותר ותי' דלכתחילה גזרי' אב"י אטו ב"י אם לא יהי' בדיל מיני' חיישי' שמא ישכח וישתמש גם ביום א' של פסח והצנעה לא מהני כנ"ל וע"ז פריך ולישהינהו וכו' וליעבד בהו שלא במינו וכיון דלא שרית לי' במינו אית לי' היכירא ובדיל מיני' ולא יכשל בב"י ובמינו וכדאמרי' בביצה ח"י מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י דליו זכור הוא ע"ש. ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו כיון שהוא בעיני' כלי היתר ולא מקצה דעתיה מיני' וישכח בהא גופא דלא שרי לי' במינו ושאני התם בביצה דקודם שטריד בטבילה אינו שוכח וזכור הוא שלא התירו אלא ע"י דליו אבל כאן תמיד יש חשש שכחה וישכח גם בזה שלא התירו לו במינו וא"כ אין כאן גזלג"ז ואי ס"ל לרא"מ כתוס' גם מהא לא מוכח מידי

ומה שנ"ל ביישוב לשון הסמ"ג דהנה האו"ח הביא קושי' מאי פריך ולשהינהו הא דילמא ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומשו"ה א"א להשהות עד אח"פ דצריך לבער הבלוע מן העולם כמ"ש הר"ן שלהי ע"ז לענין שריפת נותר דאסור לבשל בו אחר כ"ד שעות אע"ג דכבר נטלפ"ג מ"מ הבלוע לא נפגם וצריך לבער הבלוע מן העולם וה"נ גבי בליעת חמץ, ובס' הנ"ל תמה הא לרבנן נמי קשי' הא עכ"פ חייב בהשבתה וצריך להשבות הבלוע מן העולם. ולפענ"ד נראה דודאי אי השבתתו בכל דבר א"צ לבער החמץ מן העולם אלא שיבערו שלא יוכל שום אדם ליהנות ממנו עיי' פסחים כ"ח וא"כ כשהוא בלוע בכלי הרי הוא כמבוער אף שאינו שובר הכלי כמ"ש מג"א רס"י תנ"א בשם ראב"ן דאינו נראה ומצוי ועיין מג"א סי' תל"ד סקי"ז אבל אם הוא שריפה דוקא נהי שכתב הר"ן בע"ז שראתה התורה שביעור הבלוע בכ"ח ע"י שבירה ובהגעלה בכלי מתכות הוא במקום שריפה היינו משום שעי"ז כבר כלה הבלוע מן העולם כמו בשריפה לפי שא"א לבא עוד בעולם וכ"ז אם שובר הכ"ח שא"י לבשל בו עוד אבל כל זמן שהוא שלם הלא אינו יוצא מידי דפיו וכל עת יכול לבשל בו ויבא הבלוע לעולם בנתינת טעם ואינו מבוער כמו בשריפה ושפיר צריך שבירה ומשו"ה לא הקשו רק אי אין ביעור חמץ אלא שריפה ועיי' תוס' זבחים צ"ו סד"ה אלא דכתבו חידוש הוא וכו' דעדיין טעם בחרס דצריך שיהיה בטל מן העולם ומ"מ נ"ל לחלק בתרי גוונא. חדא דדוקא בנותר דלא כתיב לא ימצא וחיוב לבערן אפי' כשאינו מצוי בידו רק שהוא אנוס שא"י לבערו הבלוע משריפה מ"מ צריך לבער כ"ח בשבירה וכלי מתכות בהגעלה אבל בחמץ דכתיב לא ימצא ובעי' מצוי בידך ועיי' פסחים כ"א תוס' ד"ה ואי וחמץ שנפלה עלי' מפולת ויש עליה גובה ג"ט אינו מחויב בביעור מה"ת אם נפל קודם זמן