בית שערים אורח חיים רב

וזאת שנית דלתת הטלית ובית במתנה לנכרי בלא"ה אין בידו דאסור ליתן לו מתנת חנם וממילא הי' מותר לקבוע מזוזה ולעשות ציצית בשבת ועיקר כונת מג"א שיכול ליתן במתנה לקטן. ובקטן ל"ש מעמ"ל כדאמרי' בסוכה מ"ו ע"ב לא ליקני איניש לולבי לינוקא וכו' מ"ט קטן קנוי קני אקנוי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו והק' אדרבה כיון שאינו יכול לקיים התנאי המעשה בטיל והוי לולב שלו ותי' דהוי כתנאי שא"א לקיימו דתנאי בטל ומעשה קיים עיי"ש ועכ"פ א"א לתת לקטן ע"מ להחזיר דא"י לקיים התנאי וא"כ או המעשה המתנה בטל או שהתנאי בטל והוי מתנה לחלוטין ואסור ביו"ט וא"ש. ובזה הנני חותם בדו"ש באהבה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קצ"ו

שיל"ת ב' אויפאלו יום א' ט' ניסן תרנ"ז

שוכ"ט ושמחת יו"ט ושמירה ממשהו חמץ לידידי הרבני החריף ובקי כמו"ה שלמה נ"י קליין יושב בשבת תחכמוני ביישוב מ' קערעסטעש וכעת הגאבדש"ם

מכתבו הגיעני בזמנו ומרוב טרדות נשכח ממני ולא ניתן לקרות עד היום נתעוררתי מחדש ע"י חתני הרב מטעלעגד נ"י וראיתי נפשו בשאלתו אודות איש א' שהוא מומר לכל אי' אפי' על אכילת חמץ בפסח ויש לו ריחים [דאמפכ-מיהלע] ויש לחוש שישראלי' יקנו ממנו קמח מיד אחה"פ ויכשלו ח"ו באי' חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אם ישתדל עמו שימכור הכל לנכרי כנהוג אף שלא ימסור המפתח לקונה נכרי וגם הוא יעסוק בריחים בפסח כמו בכל השנה כאדם העושה בשלו, והביא דברי טו"ז סי' תמ"ח סק"ד ומג"א שם סק"ד דבלי מסירת מפתח ומכ"ש אם מסגירו בפני נכרי הקונה אסור לאחה"פ ודברי ח"י שם אות י"ד דמותר בדיעבד לאחה"פ, וגם הביא דברי בכור שור בפסחי' כ"א דגוף מכירת חמץ לא מהני אלא בצירוף הביטול דהוי הערמה בדרבנן אבל בלא ביטל הוי הערמה בדאו' דאסור ושהאחרוני' בס' מקו"ח וח"א בנ"א כלל קכ"ד שאלה ז' וחת"ס או"ח סי' ס"ב חולקי' עליו ואפי' אם האיש הזה יבטל ויאמר כל חמירא לא יבטל בלב שלם וכל ביטולו יהי' רק מעשה קוף בעלמא

הנה מה שהביא דברי בכור שור הוא ענין ארוך ויש לו באחרוני' גם תני' דמסייע בית אפרים וכן בהקדמת ס' נטע שעשועי' מ"מ אינו ברור אצלי גם להאוסרי' הערמה בדאו' אם קנסותו לאסרו אחה"פ

אבל בגוף המכירה כבר פקפק מחה"ש סי' תמ"ח הא אין דעת הגוי לקנות וניחא לי' עפ"י דברי נמ"י וש"מ ב"מ יו"ד דבקנין דאו' קונה אע"ג דלא ניחא לי' דליקני ורק בקנין ד"א דרבנן שייך בד"א לא ניחא לי' דלקני, וכבר מאז אמרתי דל"ד דדוקא היכי דרוצה לקנות רק שאינו רוצה לקנות בקנין זה אז אמרי' דוקא בקנין דרבנן מהני אבל בקנין דאו' קונה אבל היכי דאינו רוצה לקנות כלל שפיר י"ל דאפי' בקנין דאו' אינו קונה ושוב מצאתי כן באיזה מקום בחת"ס, [עיי' חת"ס יו"ד סי' שי"ג] אבל מדברי ש"מ שם לא משמע חילוק זה שהרי כתב דרשב"א חולק וס"ל דהפי' בקנין דאו' אינו קונה חדא דאינו קונה בע"כ ועוד דגרסי' ביבמות פר"ג עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני ע"ש ואם איתא לחילוק הנ"ל מאי ראי' משם הא התם אינו רוצה לקנות כלל דבסבור שהן שלו ובכה"ג ר"ע מודה דאפי' בקנין דאו' אינו קונה אלא ודאי דלדיעה ראשונה בקנין דאו' אפי' אינו רוצה לקנות כלל קונה, אלא דמ"מ הרשב"א חולק ועדיין במחלוקת שנוי'

אמנם לפענ"ד נראה לפמ"ש נמ"י בבא בתרא דף מ"א בשם הראב"ד ורשב"א גיטין כ' דדוקא בעודר בנכסי גר וכסבור שלו הן דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה כיון שהקונה לא כיון לקנות אבל בדעת אחרת מקנה קנה כיון שהמקנה מתכוין להקנות אעפ"י שקונה לא כיון לקנות ועיי' קצו"ח סי' רמ"ב וסי' ער"ה אות ד' ולפ"ז בחמץ כיון שישראל המוכר מתכווין להקנות משום אי' חמץ אעפ"י שגוי הלוקח אינו מכוין לקנות שפיר קנה הגוי ומהני, ומעתה בנ"ד שישראל המוכר אינו חושש כלל לאי' חמץ וגם הוא אינו מתכווין להקנות ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמתעסק אח"כ כאדם העושה בשלו ודאי אין במכירה זו ממש

וגם לסמוך על מ"ש ב"י סי' תל"א דמשו"ה מהני ביטול בלב כיון דחמץ אינו ברשותו של אדם וכו' ולכן בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא לי' דלהוי לי' זכותא בגוי' כלל סגי וכמ"ש מג"א סי' תמ"ח בשם מ"ב וכמ"ש מחה"ש שם אינו כלום דהרי מגלה דעתו דניחא לי' דלהוי לי' זכותא בגווי' שהרי מחזיקו כשלו אפי' בפסח ועיי' ברע"ב ותויו"ט רפ"ק דפסחי' דמשו"ה לא סגי בביטול בלב שמא ימלך על ביטלו ואתי מחשבה ומוציא מידי מחשבה ע"ש לכן אין במכירתו שום ממש לפענ"ד

ומה"ט גם ביטול שלו לא מהני שהרי מגלה דעתו שאינו מבטלו וחפץ שיהי' לו זכותא בגווי' ומכ"ש לדעת המרדכי דהא דמהני הביטול היינו משום דודאי מבטלו בלב שלם כדי להפקיע אי' חמץ א"כ בזה שאינו חושש אפי' לאי' אכילת חמץ ודאי לא מהני ביטולו והרי אפי' בכשירי ישראל כתב הר"ן רפ"ק דפסחי' דמשו"ה הצריכו חכמי' בדיקה שמא לא יבטל בלב שלם, ואף שמבטלו בפיו מ"מ אם אין לבו עמו אינו כלום ועיי' מ"ש רבינו יונה ברכות י"ב דאפי' אי מצות א"צ כונה היינו בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כונה אבל במצוה שתלוי' באמירה בלבד, ודאי צריך כונה שהאמירה הוא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה ע"ש וכ"ש בזה שעושה מעשה להיפך שמחזיק בחמץ כשלו ועיי' במג"א סי' תל"ד סק"ו שכ' דצריך דוקא שידע ענין הביטול שיודע שמפקיר חמצו וכו' ובעי' שיהא פיו ולבו שווין ע"ש וזה שאינו חושש לאי' חמץ ועושה מעשה להיפך ודאי אין פיו וליבו שווין ולא מהני הביטול

ואפי' לדעת ח"י דגם בלי מסירת מפתח שרי בדיעבד נ"ל דהיינו דוקא אם שכח למסור המפתח או שלא ידע הדין דצריך מסירת מפתח או שאינו מוסרי' לו פן יגנוב וכדומה אבל אם אינו מוסרו בשביל שרוצה להתעסק בחמצו כמו בכל השנה מודה ח"י דאפי' בדיעבד אסור

ומ"ש מעלתו עפ"י דברי הרמב"ם שמסביר הא דאמרי' ב"ב מ"ח וכמה דוכתא כופי' אותו עד שיאמר רוצה אני דאנו אומרים דבשעה שמקיים המצוה מחמת כפי' חשש יצרו והוא מרוצה באמת ה"נ אמרי' בשעה שמבטל באמת ובלב שלם מבטל ותשש יצרו באותו שעה וכן במכירה רק אח"כ חוזר לסורו. הנה בחת"ס אה"ע ח"ב סי' ל"ח השתמש בסברא זו דמה"ט כופי' את המומר לגרש ע"ש ולפענ"ד ז"א דז"ל הרמב"ם פ"ב מגירושין לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו וכו' ומבואר דוקא אם רוצה להיות מישראל ולעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות הוא דאמרי' האי סברא וזה ל"ש במומר ודבריו צ"ע. ושוב מצאתי במהרי"ק שורש ס"ג הביאו ב"י סי' קל"ד ואשר דקדקת מלשון רבינו בענין כפיית המומרי' לגרש לפענ"ד יפה דקדקת ולכאורה אין תקנה לאשת מומר לפי דברי' ע"ש מבואר להדי' דלדעת הרמב"ם אדרבה אין כופי' מומר לגרש ונראה שכיון למ"ש אלא דאח"כ מטעם אפקעינהו אתי' עלה דכופי' ע"ש. ובאמת יש בזה שני דיעות ברמ"א אה"ע סי' קנ"ד והדיעה דס"ל כופין לא ס"ל כטעם הרמב"ם דפוסק כדיחו' הגמ' ב"ב מ"ח ודילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמי' אלא ס"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה אילימא דכל דבר שהוא מחויב לעשות הוי כמו מכר ואמרי' אגב אונסי' גמר ומקני ועיין לח"מ פ"ב מגירושי' וב"מ סי' קנ"ד. אלא דנ"ל דאם המומר אינו רוצה לדור עמה רק להוציאה ולפוטרה אלא שאינו רוצה לגרש מפני שענין הגירושין וד"ת הוא כחוכא בעיני' או שאינו רוצה להטריח בזה אז שפיר כופי' אותו לגרש גם לדעת הרמב"ם כיון שבתכלית הגירושי' הוא מרוצה לפוטרה רק שאינו רוצה במעשה הגירושין ואם עושה המעשה אפי' בכפי' הרי הוא רוצה באמת שתתגרש ואולי כן הוא כפיית רוב המומרי' שמתגרשים ע"י כפי' שהתעורר בחת"ס

ומעתה בנ"ד שאינו רוצה לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ל"ש כלל סברת הרמב"ם ואפי' לפי הבנת חת"ס היינו דוקא היכי דשייך ג"כ אגב אונסי' גמר ומקני אבל כאן דל"ש אגב אונסי' שהרי אינו אונס ל"ש סברא זו כלל וכן משמע מלשון הרמב"ם וכיון שהוכה וכו'. ואפשר עוד דדוקא בהוכה תשש כח יצרו מחמת הכאות לכן אמרינן שעושה בלב שלם וכלשון הרמב"ם וכיון שהוכה עד שתשש יצרו אבל כאן שלא הוכה ויצרו במקומו עומד ודאי אינו עושה בלב שלם וז"ל ש"מ כתובות פ"ו ובכ"מ שאמרו מכין אותו עד שתצא נפשו ר"ל שאין שם שיעור ידוע אלא שיחלישו כח וכו' אבל בנ"ד כח תאותו ויצרו במקומו עומד אין לסמוך על סברא זו שבשעת מכירה וביטול עושה בלב שלם

ועוד אפי' אי נימא דבשעת מכירה וביטול נחלש יצרו ועושה בלב שלם הלא מיד אח"כ חוזר לסורו תוכ"ד וחוזר בו וקי"ל נדרים פ"ז תכ"ד כדיבור דמי ובטלה המכירה והביטול ושאני גבי גט דאמרי' התם חוץ ממקדש ומגרש דא"י לחזור אפי' תכ"ד וגם בקרבן אפשר דהוי בכלל מקדש עיי' בראשוני' שם ותוס' קידושי' ז' ד"ה ונפשטו וכמדומה שנמצא גי' מקדש במקום מקדשי ובלאה"נ ל"ש שם חזרה תכ"ד כיון שעדיין האונס עליו ועיין מהרי"ק הנ"ל

אבל מ"ש שבריחים של דאמפף אין טוחני' חטים לתותי' ואם אולי במקרה נזדמן שבני כפרים טחנו חטים לתותי' או איזה שאר