בית שערים אורח חיים רא

מאה"ק תובב"א. הנה אמלא פי תודות כי נתיקרתי בעיניו הקדושים במופלא באנשים אף כי אנכי חדל אישים. ומצלאין אנו למלכא עילאה בעד מלכא תיתאה כבוד קדשו שליט"א ד' יחזקהו דאמצהו לעבודתו תמה עבודת הקודש. וכנשר נעוריו יחדש

ומה שנ"ל לפי קט שכלי. ובמעט מן המעט ידיעתי פחות כטיפה מן הים ברזא דחכמתא במשנה ספ"ק דברכות שבסדר הגדה לליל פסח אראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה עפמש"כ בזוה"ק פ' בשלח דס"א ע"ב דת"ח חלשי' יען דאכלי מזונא דנשמתא ולא דגופא. דמיתזני מחכמה עילאה ולכן מחמת חולשה נעשו זקני' מהר וזה והדרת פני זקן זה קנה חכמה דמיתזן מחכמה עילאה ולכן נעשה זקן וראוי' להדרו והנה יצ"מ הי' בבינה עיין בסוף ספר הקדוש שפע טל והיא מדריגה למטה מחכמה ומי שמשיג בחכמה כ"ש בבינה וא"כ גם בינה אינו נעלם כלילה. אמנם על בן זומא אחז"ל חגיגה י"ד הציץ ונפגע. וזה אראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה. יען דמיתזן מחכמה ולכן ולא זכיתי שתיאמר יצ"מ בלילות. כי מי שמשיג בחכמה אין בינה נעלם ממנו כלילות. עד שדרשה בן זומא וכו' כל ימי חייך הלילות. כי קשה להשיג בבינה וכ"ש בחכמה וחכמים אומרים שנקרא חכמים על שם דמיתזני מחכמה דלא כבן זומא רק להביא לימות המשיח עיין שפע טל הנ"ל ואם שגיתי ד' הטוב יכפר בערי

ויען הואלתי לדבר לפני גאון קדשו שליט"א נא לבל יהי' עליו למשא כבד אם אציע עוד שנים או שלשה גרגרים בראש העמיר בפסוק ותדבר אהרן ומרי' במשה וכו' ויאמרו הרק אך במשה דבר ד' הלא גם בנו דבר ולא פרשנו מד"א וישמע ד'. עיין בשפע טל שער דו פרצופים איך זיווג למעלה תלוי בזיווג למטה והנה יש זיווג חכמה ובינה שהוא למעלה ממדרגת נבואה שהוא בנצח והוד ויש זיווג יסוד במלכות שהוא למטה ממדרגת נבואה ולכן אמרו הלא גם בנו דבר ולא פרשנו מד"א שהוא למעלה ממדרגת נבואה אבל התורה העידה והאיש משה עניו מאוד וכו' והוא בחינת כתר שנקרא אין כמו"ש ר"ח שער ענוה והוא למעלה מחכמה ובינה ממדרגת זיווג ושפיר עשה שפי' מן האשה ואם שגיתי ד' הטוב יכפר

דברי חכמים בנחת נשמעים כי בחכמה אין גלוי והשגה עדיין עד בינה והוא מהדברים הנתני' בחשאי. וזה חכם עדיף מנביא כי חכמה למעלה מנצח והוד שנ' ונביא לבב חכמה. שחכמה הוא בחינת מחשבה שהוא בלב

במשנה אבות עג"ד העולם עומד. מלשון העלם כמו שדרשו חכז"ל גם העולם נתן בלבם והוא כ"ע שנעלם ואין בו השגה כלל. על התורה הוא חכמה נובלות חכמה של מעלה תורה ועל העבודה יראת ד' הוא בינה, ועל גמילות חסדים. הוא חסד ונצח. כי חסד משפיע בנצח והוא ג"ח לשון רבים וגם נצח לנצח אויבינו והוא חסד כלול בדין לכן הוא לשון רבים וגם נצח הוא נצחיות וגם ג"ח הוא נצחיות כמו שכ' במדרש גדולה ג"ח יותר מן הצדקה וכו' ועג"ד העולם קיים על הדין. הוא גבורה והוד. דין תורה ודין מלכות והוד מלכות כתיב ועל האמת, הוא תפארת מדת אמת. ועל השלום. הוא. יסוד ומלכות. שע"י יסוד תפארת משפיע במלכות ועושה שלום במרומיו וגם יסוד אות ברית שלום. ומלכות מקבלת מכולם ואין כלי מחזיק ברכה אלא שלום וד' הטוב יכפר בעד

ומה שהעיר הד"ק ע"ד מג"א בסי' תמ"ח סק"ה דמהני מתנה עמ"ל לנכרי להנצל מאיסור ב"י מדינא א"כ בחולין דף ד' דאמרינן חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין ואמאי לא אמרינן דמותר מפני שבודאי נתן לנכרי במעמ"ל דאינו מפסיד בזה ולא שביק היתירא ואכיל איסורא נ"ל ליישב כ' דברי הד"ק הם בפי כדבש למתוק ואמינא בה תרי ותלת טעמי. חדא ע"פ דברי ריטב"א בקידושין דף ו' שכתב דמעמ"ל הקנאה גמורה היא וממון שלו וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאת דעלמא ומסתברא שאם שיעבדו לבע"ח הרי הוא משועבד ומחזיר וגובה ממנו לאחר חזרה וכו' ע"ש. ומעתה לדעת מג"א דמהני מעמ"ל בחמץ ע"כ ס"ל שהוא קנין הגוף גמור עולמית וכריטב"א ואין לנותן בו כלום דהא ב"י עובר בכל דהוא קנין שיש לו בו מצד לא ימצא וא"כ יראו עוברי עבירה לתת לנכרי במעמ"ל שמא ישעבדם לב"ח שלו ויחזירנה ויחזור הבע"ח וגובה ממנו

ושנית דבלא"ה צריך להבין למה אין מוכרין לנכרי קודם זמן איסורו וצ"ל משום דאז החמץ בזול ועיין באו"ח סי' תמ"ג וחוששין מפני הפסידה וא"כ ירא לתת לנכרי במעמ"ל אולי לא יקיים התנאי ויאכלנו ולא יחזיר ואי דא"כ בטלה המתנה למפרע הלא הגוי אינו חושש לאיסור גזל ומכ"ש על לא תחמוד ובאמת יפרע לו כמו שהי' שוה ע"פ בשעה ה' שהוא בזול ובזה אין חפצים העוברי עבירה מפני הפסד

ושלישית י"ל דירא פן לא יקיים הנכרי התנאי ותהי' המתנה בטלה למפרע והוא למפרע חמץ של ישראל ואסור בהנאה ואינו ברשותו וזוכה בה הנכרי מן הפקר מדינא ולא ישלם לו כלל ויפסיד הכל

ורביעי בקודש לפמ"ש בראש יוסף ופי' חמצן של עוברי עבירה דאי משכח חמץ בתר זמן איסורו אין חוששין לכך ומשהה אותו עד אחר פסח מפני הפסד ממון ע"ש. וא"כ אין כאן קושיא דבתר זמן איסורו א"י ליתנו במעמ"ל ואפילו לדעת צל"ח בסוגיא דבודק צריך שיבטל דאם מכרו או נתנו לעכו"ם בתר זמן איסורי אינו עובר בב"י מכאן ולהבא היינו משום דנכרי זוכה בו מן ההפקר אבל עכ"פ א"צ לקיים תנאי להחזיר וז"פ. ובזה הנני מחוי קידה מול כסא קדשו באהבה עזה עד עולם לא יכבה עבדו הנאמן

עמרם בן מרים בק"ק הנ"ל

תשובה קצ"ה

שיל"ת ב' אויפאלו אור ליום ב' לסדר והי' ברכה תרמ"ג לפ"ק

את קולו שמעתי בקן קולמסו ולא באתי רק על ד"ת מ"ש ליישב הקושי' שבפנקס התשו' שלי מהצדיק עתיק מליסקא זי"ע [עיין תשו' הקודמת] עפ"י קושי' ח"י איך רשאי לתת לנכרי במתנה הא עובר על לא תחנם ותי' כיון דאסור בהנאה ואינו שוה כלום ליכא משום לא תחנם ולפ"ז הני עוברי עברה שרוצי' להחזיק בחמץ ושווה להם אינו רשאי' לתנו לנכרי משום לא תחנם. מכותלי מכתבו ניכר שהורגש בחלישות דבריו כיון שבאמת אינו שווה אבל בלא"ה הוא שיבוש כיון שאינו נותן לנכרי לטובת הנכרי רק להנצל מהאיסור ב"י שוב ליכא משום לא תחנם וכמו"ש הראשונים בגיטי' ל"ח בהא דר"א דשחרר עבדו והשלימו לעשרה דאיסור לעולם בהם תעבודו הוא משום לתא דלא תחנם וכיון דאינו עושה לטובת העבד אלא משום מצוה דידיה ליכא לא תחנם

ושנית הלא מ"מ טוב לו לתת לנכרי במעמ"ל שאינו עובר אלא פ"א על לא תחנם משישהה אותו בפסח ויעבור בכל רגע אב"י ועיי' מג"א סי' תמ"ד סקי"א וכן יומא פ"ג וזה נראה כונת רש"י חולי' ד"ד שכתב אפי"ה כל מה דמצי למעבד בהיתירא פורתא עביד ולכאו' תמוה כיון דסברוהו כר"י ובין אכילה ובין הנאה הוא בלאו אחה"פ ורש"י ע"כ ס"ל כשיטת רשב"א בנדרים דמכירה נמי הנאה היא ואסורה ולא כרמב"ן שהביא הר"ן שם שאינו דמיהן עיי' חת"ס יו"ד סי' ק"ל דאל"כ לא מקשי רש"י כלום דהשתא נמי מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח וא"כ מה התירא פורתא יש יותר במכירה מבאכילה וצריך לדחוק דמ"מ הנאה קיל יותר אבל לפענ"ד הטעם משום דבמכירה נהנה בשעת מכירה ואינו עובר רק פ"א שמקבל החליפי' אבל אינו עובר אח"כ על כל כזית דהא חליפי איסה"נ מותרים משא"כ כשאוכל החמץ שעבר עליו הפסח עובר על כל כזית ושפיר עביד בהיתירא פורתא

ומ"ש ליישב קושי' תוס' ע"ז כ' ע"א ד"ה ר"י שהקשו דלר"י דס"ל דברי' ככתבן ל"ל לא תחנם לאסור מתנת חנם ת"ל מהכא וכתב דאי מדברי' ככתבן הו"א דוקא מתנה לצמיתות אסור דומי' דנתינה לגר דכתיב תתננה ואכלה להכי איצטריך לא תחנם לאסור אפי' מתנה עמ"ל ידע כי אין שום הפרש בין ממנה עמ"ל ובין מתנה לצמיתות רק לענין מצוה דבעינן שיהי' גוף החפץ שלו אז יש חקירה אם במתנה עמ"ל הוי גוף החפץ שלו או במקדש בגוף החפץ ונותן עמ"ל אבל לענין הנאת המקבל שאסור להתנותו בחנם אפי' להשאיל לו אסור וכדתנן בנדרים לענין מודר הנאה עיי"ש דף מ"ב דהרי מהנהו בהנאת שימוש והנאה נשאר לו לצמיתות ואינה משיבה לבעלי' ומאי נ"מ אם חונן לגוי בקנין הגוף או בקנין פירות וז"ל תשו' הרא"ש כלל ל"ה סי' ב' וה"ה אם קדשה בטבעת שאולה לו ל' יום וא"ל התקדשי לי בהנאת שימוש אם יש בה ש"פ מקודשת אע"ג דאסיקנא בקידושי' עמ"ל אינו קידושי' טעמא דמילתא משום דדמי לחליפין דאורחי' למהדר אבל הכא כי מקדשי לאו במידי דהוי הדר אלא בהנאת שימושה הנשאר בידה ואין סופה לחזור לעולם וכו' ומעתה כשנותן לנכר' מעמ"ל הנאה זו שנהנה עד החזרה אין חוזרת לעולם ומה היתר או איסור תלוי בזה שאין קנין הגוף לצמיתות ואין מקום לדבריו בזה

ומ"ש ע"ד פלפול לא אפלפל בזה רק מה שהקשה לבסוף על מקנה קידושין דמתנה עמ"ל מותר ליתן ביו"ט דא"כ עדיין תקשי קושי' מג"א סוס"י י"ג מגמרא שבת קל"א דקאמר משום דבידו להפקירו ולא קאמר בידו ליתנן לעכו"ם או לקטן ומזה מוכיח דמתנה אסור ביו"ט ואי מעמ"ל מותר אכתי בידו לתנם במעמ"ל. הנה לא המקנה חידש דבר זה רק המג"א בסי' ש"ו סקט"ו וקשי' דידי' אדידי'. אבל באמת לק"מ גוף ראי' מג"א קשה להולמו דהול"ל בידו ליתנן במתנה דילמא לא יקבל ממנו ועדיפא קאמר בידו להפקירן דזה בידו ממש בלא עזר אדם אחר אלא דמשמע לי' כיון דאמרי' בעלמא דמתנה זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו בודאי ימצא מי שיקבל אבל אי מתנה אסור רק שיתן במעמ"ל אין הדבר בידו שיקיים התנאי ויחזיר והי' למפרע שלו וחייב בציצית ומזוזה ואין הדבר בידו לפטור עצמו וראוי' לדחות שבת: