בית שערים אורח חיים קצז

אי' הא ח"ש אסור מה"ת ואי לענין מלקות הא אין לוקי' על ב"י דהוי לאו הנל"ע או לאו שאין בו מעשה. וכתבת דנ"מ אם קידש אשה בכזית חמץ בפסח דלב"ש הוי ח"ש ובח"ש ליכא עשה דתשביתו כמ"ש חכ"ץ ופמ"ג וא"כ ח"ש שלכדה"נ מותר וא"כ היא מקודשת ולב"ה דהוי כשיעור א"מ. ותמהני עליך והשמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך דהרי אפי' באי' שמותרי' שלכדה"נ קתני במתני' דא"מ ואיך תאמר שאם חמץ מותר שלכדה"נ מקודשת, אבל בל בלאה"נ כל ענין זה דחמץ אסור שלכדה"נ אינו לשון חכמים מרפא דאם אוכל או נהנה מחמץ שלכדה"נ לא עבר על לא יאכל חמץ רק ביטל מצות ביעור בשריפה ולכן כתב פנ"י שאינו יכול להנות גם שלכדה"נ וא"כ כיון דהקושי' הוא לשיטת הסוברי' דגם לענין ב"י ח"ש אסור מה"ת וא"כ א"י להשהותו ומ"ל אם א"י להשהותו משום אי' ב"י או א"י להשהותו משום ביטל מ"ע דתשביתו סוף סוף א"י להשהותו ולהנות ממנו שלכדה"נ וא"כ וודאי א"מ וזה הפשוט בדברי פנ"י. וגם לא מצאתי בחכ"ץ סי' פ"ו ולא בפמ"ג בפתיחה לה' פסח שכתבו דאי יש אי' ב"י בח"ש דליכא מצות תשביתו אלא אם לענין ב"י אין ח"ש אסור מה"ת גם מצות ביעור ליכא מה"ת בח"ש אבל הקושי' לשיטת הסוברי' דח"ש אסור מה"ת גם לענין ב"י, א"כ גם מצות ביעור איכא בח"ש ולא מ"ע רק מצוה בעלמא כמו דליכא לאו בח"ש רק אי' בעלמא כמ"ש תוס' שבועות כ"ג כן יש בזה מצוה בעלמא כמו שחקרו אחרוני' לענין אם אוכל חצי זית מצה ועיי' תשו' חיים שאל או"ח סי' ג' וד' ובזה יש נ"מ פשוטה למ"ש תוס' שבועות הנ"ל דשבועה חל על ח"ש דלב"ש חל שבועה שלא ישהה בביתו זית חמץ בפסח ולב"ה אינו חל

ובימי בחרותי אמרתי דנ"מ למ"ש רש"י ביצה כ"ז דאין מבערי' קדשי' טמאי' ביו"ט אפי' ע"י אכילת כלבי' משום דרחמנא אחשבי' להבערתן ע"ש וא"כ אם האכיל כזית חמץ ביו"ט לכלבי' לב"ה דהוי כשיעור ועובר בב"י וכיון דב"י נל"ע דתשביתו רחמנא אחשבי' להבערתו ועבר על אי' מלאכת י"ט ולוקה אבל לב"ש דלא הוי רק ח"ש נהי דאסור מה"ת ומקיים מצות ביעור מ"מ כיון דליכא רק איסורא ומצוה בעלמא מסברא דחזי לאיצטרופי ל"ש רחמנא אחשבי' להבערתו ואין באכילת כלבי' חילול יו"ט ומה שקשה על רש"י מפסחי' ה' כבר תי' פנ"י שם ונוב"י קמא או"ח סי' ט"ו ולדברי פנ"י ותי' האחרון שבנוב"י שם יתכן מ"ש. ובזה נכוני' דברי תוס' ריש ביצה ד"ה שאור בכזית שכתבו ל"ש הכא מידי פי' במצעיתא אלא מייתי כאן תלת מילי גבי יו"ט דב"ה לחומרא וב"ש לקולא ולפמ"ש ה"פ דלהכי תני לה במצעיתא להורות דנ"מ מפלוגתיהו רק לענין אי' מלאכת יו"ט דב"ה לחומרא וב"ש לקולא וכמ"ש

ומ"ש ליישב קושי' תוס' דהריטב"א הק' בערלה וכה"כ שהם מן הנשרפי' דאפרן מותר אמאי אינה מקודשת באפרן ותי' כיון דעכשיו לית בהו דין ממון אינה מקודשת דכי שריף להו לבערינהו לאו דידי' הוא וכל הקודם זכה באפרן ולפ"ז בחמץ בפסח דהמצוה לשרוף הוא רק על הבעלי' כמו"ש נוב"י קמא או"ח סי' ט"ו א"כ שורפן אחר חייב לתת לו י' זהו' כמו בשור העומד להריגה ב"ק צ"א וא"כ האפר אינו הפקר ושפיר מקודשת באפרן. הנה דברי נוב"י תמוהי' דבהדי' אמרי' ב"ק צ"ח ע"ב גזל חמץ לפני המועד ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו. ואמנם גם לדברי נוב"י אין לזה שחר דאטו משום שיש לו זכות קדימה במצוה מקרי ממון שלו או שלה להיות מקודשת והרי מע"ש לר"מ דס"ל ממון גבוה אינה מקודשת כמבואר קידושי' נ"ג אע"ג דלענין הדין אוקמא רחמנא ברשותי' כדאמרי' ב"ק ס"ט ואי משום שאם אחר חוטף ממנה המצוה צריך לתת לה י' זהו' הרי לא חטף ולא נהנות כלום. וגם לדעת ראשוני' די' זהו' הוי קנסא ולסוברי' דגם בקנס דרבנן אמרי' מודה בקנס פטור ודאי אין זה דין ממון ועיי' שבועות ל"ג, וגם אפשר דא"י להקנות לה לענין זה עיי' גיטי' מ"ב בעבד שמכרו רבו לקנס, ואפי' הוא שלה לענין זה מ"מ כל זמן שאינה שורפו ואין בו דין ממון כי שריף לבערו הוי האפר הפקר כמ"ש הריטב"א. אבל מה לי להאריך הלא בהדי' אמרי' בפסחי, ז' דהמקדש מוי"ו שעות ולמעלה אפי' בחיטי' קורדנייתא א"ח לקידושי'

וכד הוינא טלי' כבר ארביסר אמרתי ליישב דעת רש"י בפסחי' כ"ט דלראב"י חמץ של אחרי' מותר באכילה אפי' תוך הפסח ותוס' שם הקשו ע"ז ואמינא דלמ"ש ר"ן בפירושיו לנדרי' ל"ד ע"ב ד"ה א"ל לא לאפוקי' דאי אזמני' עלי' כלומר לעולם אימא לך דאי יהיב לי' במתנה שרי' לי' וכי קא"ל עליך לאפוקי דאי אזמני' עלי' תיתסר לי' דהאי שעתא נמי ככרו הוא ע"ש מבואר דבאזמני' גם בשעת אכילה הוא של המזמין ולא של האוכל ושפיר משכחת שיהא חמץ של אחרי' מותר באכילה באזמני' עלי', ומעתה לפמ"ש הראשוני' בחולי' ד' ע"ב בהא דסברוה הא מני ר"י דאע"ג דראב"י הדר בי' אנן לא הדרי' בי' דלר"י מקשי' שאור דאכילה לשאור דראי' שפיר משכחת לה בחמץ בפסח שתהי' מקודשת באזמנה עלה ואפי' אי רק אחר' נכרי מותר משכחת לה באזמנה נכרי על חמצו והתקדשי לפלוני והישראל קודשת דמקודשת מדין עבד כנעני עיי' קידושי' ז' וריטב"א שם ולהכי לא חשיב חמץ בפסח משום דמשכחת אופן שתהי' מקודשת

ומ"ש ליישב קושי' תוס' אמאי לא חשיב פגול נותר וטמא ומתחילה כתבת כיון דכ"ע מצווין לשרוף הוי האפר הפקר ופשיטא דאינה מקודשת א"כ תקשי אמאי חשיב כה"כ דאסור שלכדה"נ ואפרן הפקר דהא כה"כ אינו תלוי בבעלי' דילפי' לה מפן תקדש תוקד אש ועיי' ביו"ד סי' רצ"ו ס"ה, ולבסוף כתבת דלהכי לא חשיב להו משום דאפר הקדש לעולם אסור וא"כ פשיטא דא"מ וכל פלפולך שם בזה הוא בחנם ולא ראית מ"ש רש"י שם בהדי' שלהי תמורה והנך דטעוני' שריפה בלא שום מעילה יצא אפרן לחולי' דקלישא קדושתיהו הואיל ונפסלו ע"ש

ומ"ש עוד ליישב דהא קשי' על ריטב"א הנ"ל שכתב דהאפר הוי הפקר הא בחי' רשב"א סוכה ל"ה ד"ה ושל ערלה כתב דאתרוג של ערלה לכם קרי' בי' א"כ ס"ל דאיה"נ יש לו בעלי' וידוע דחי' רשב"א סוכה הוא מריטב"א מיוחס לרשב"א וא"כ סותר עצמו ונראה דקצו"ח סי' ת"ה ס"ג הק' לשיטת הסוברי' דאיה"נ יש לו בעלי' אמאי אמרי' בב"ק מ"ה שור הנסקל משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ותי' נהי דיש לו בעלי' והוא שלו אבל אינו ברשותו ע"ש ובא"מ סי' כ"ח אות נ"ו וא"כ א"ש דברי ריטב"א דנהי דיש לו בעלי' אבל אינו ברשותו ומשו"ה אינה מקודשת אבל בחמץ דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו שפיר י"ל דמקודשת ולהכי לא חשיב חמץ בפסח. הנה מלבד מש"ל דמבואר בגמ' דאם קדשה בחמץ אינה מקודשת עוד מבואר במקומו בפסחי' וי"ו דלבתר איסורא לא מצי לבטל לי' משום דאינו ברשותו רק ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו ופירש"י להתחייב עליהם וגם בא"מ שם האריך בזה גבי חמץ, ועוד דאפי' אינו ברשותו שאינו רשאי להנות ולמכור ועיי' תוס' חולי' ד' ד"ה מותר ואינו ברשותו לעשות בו מה שחפץ ולהכי מכרו אינו מכור הקדיש אינו מקודש וזהו גם בחמץ בפסח וא"י להקנות לה החמץ ואיך תהי' מקודשת. ועוד דאפי' אי איה"נ יש לו בעלי' היינו רק דלא יצא מרשות בעלי' הראשוים אבל מ"מ אין אדם יכול לזכות באיה"נ להכניס ברשותו וכעין זה מחלקי' תוס' פסחים ו' גבי בהמת ארנונא. זולת הרמב"ם דס"ל דקנה חמץ בפסח לוקה כתב הריב"ש דס"ל דיש קנין ג"כ באיה"נ ועי' באב"מ שם וגם זה צע"ג

ובגוף סתירת הריטב"א נ"ל דלק"מ אלא כך הוא פשר דבר כמו דאמרי' בנדרים מ"ג לר"י דהפקר כמתנה עד דאתי לרשות זוכה אף דכל אדם יכול לזכות בו מ"מ כל כמה דלא זכה ביה לא יצא מרשות בעלי' ראשוני' וכן העלה נתה"מ בחו"מ סי' רס"ב דאף דבהפקר לא קי"ל כר"י אבל בייאוש נהי דכל אדם יכול לזכות בו מ"מ כל זמן שלא זכה בו שום אדם הרי הוא ברשות בעלי' הראשוני' כן ס"ל לריטב"א באיה"נ ודוק בלשונו דבקידושין נ"ו כתב לאו דידי' נינהו וכל הקודם זכה באפרן ובסוכה כתב דודאי כל מידי דהוי דידי' וברשותי' דלית בי' זכות לאחרים ולא זכה בו שום אדם אבל מ"מ הוא הפקירא דרחמנא שיכול כל אדם לזכות בו וא"ש

ושוב כתבת למה דאי' בירושלמי דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאינו דמיהן ופירשת משום דהוי מקח טעות ורמזת לעיי' מל"מ פ"ה מאישות ה"ז ולפי מה שהביא שעה"מ פ"א מחמץ סוף ה"א ופ"ה מאישות סוף ה"ב דבאי' נדר שהוא אסור רק לדידי' ולא לאחריני הדמי' אסורים לדידי' א"כ י"ל דבחמץ למ"ד דהגל"מ כממון נמי תופס דמיו ואפי' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ולהכי לא חשיב לי'. והנה הר"ן בחולין ד' כתב הך לפי שאינו דמיהן גבי חמץ וא"כ ליתא לדבריך ולפענ"ד הדין עמו ולאו משום מקח טעות אתאי' עלה כמ"ש המל"מ אלא לפי שאין למוכר בהם כלום וא"י למוכרן וכמ"ש הר"ן שם וכל אדם יכול ליטלו בלא רשותו והוא לקח המעות בחנם וגזל הוא אצלו או מתנה ואינו דמיהן כלל כי הוא הפקר וכמ"ש הריטב"א לענין אפר ואפי' נשאר אחה"פ כל אדם יכול לזכות בו כמו באפר אפי' לר"ש וכ"ש בתר דקניס דאפי' אחה"פ אסור בהנאה וא"כ ודאי גם בחמץ בפסח אינו תופס דמיו ומכרו וקידש בדמיו מקודשת. ובזה נדחה נמי הפי' הראשון שכתבת בתו' ע"ז ס"ב דאפי' יכולה להנות שלכדה"נ מ"מ אינו תופס דמיו ואינו דמיהן לפי שהי' יכול ליטלו גם בלא דמים ולשון מכרן וקידש בדמיהן היינו לפי מחשבת מוכר ולוקח הוי דמיהן אבל באמת אינו דמיהן. וגם הראי' מביצה ז' אין הדמיין עלה יפה דשם שניהם לאכילה אלא דפחיא יפות אבל שלכדה"נ ודאי הוי מקח טעות דבטלה דעתו אצל כל אדם

ומ"ש באופן שני דברישא הי' אפשר לומר דמשו"ה אינה מקודשת אף שיכולה להנות שלכה"נ משום שהבעל אינו נותן כלום אבל מדקאמר מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ולשיטת רש"י בחולין אסורים למחליף מה"ת א"כ אינה נותן לה כלום ואפ"ה מקודשת ק' הא בגוף הערלה נמי יכולה להנות שלכדה"נ או באפרן. ואני אומר גם ברישא קשי' אהא גופא אמאי אינו נותן לה כלום הא גם הוא יכול להנות שלכדה"נ ובאפרן. ובשיטת רש"י בחולין יש לי אריכות דברים שלא יהי'