בית שערים אורח חיים קצה

לעשות חפצו אכתוב מה שנלפענ"ד בזה דהנה באמת הוא דבר חידוש שגופי תורה כשבת וחגיגות ומעילות אינם רק מקרא מועט ומהראוי הי' להאריך בהם ולבארם יפה בקרא מרובה. אבל כבר האיר עינינו בזה חת"ס בספרו תורת משה פ' ח"ש על מה שאחז"ל יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בני' כי תוה"ק היתה כתובה לפניו במרום באותיות קדושי' והקב"ה צירפם ועשה מהם ס"ת עי' רמב"ן בהקדמת בראשית ולכן תורתן של בנים והמצות שהענין בעצמותו קדוש רם ונשא וגבה מאוד די לו במלבוש קטן אות א' מאותיות הקדושים בס"ת אבל שיחתן של עבדי אבות שאין הענין קדוש כ"כ הלבישו באותיות קדושי' הרבה כדי להעלותם בקדושה ע"ש וא"כ שפיר גופי תורה הם מקרא מועט. ומצאתי און לזה דעיי' בס' מגן אבות לרשב"ץ באבות פ"ה משנה ו' שכ' וי"א אף צבת בצבת עשוי' שלא מחמת קבלה אמרו כן אלא ראי' נתן לדבריו שהרי הצבת בצבת עשוי והראשונה מי עשה בודאי מאילי' נעשית בי"ש וא"א בששה ימי בראשית שלא נזכר בריאותה ואח"כ א"א א"כ ברואה הי' בי"ש ביהש"מ וכו' ע"ש. ואכתי קשה אמאי לא נזכר בריאות ביהש"מ בתורה ולפי הנ"ל א"ש למ"ש אלשיך הקדוש בפ' וירא בפסוק והנה איל אחר כי כל מה שנברא ביהש"מ שהוא סמוך לשבת חלה עליהם קדושה הגדולה מקדושת שבת והי' רם ונשא מכל יצורי עולם ע"ש באריכות ולכן לא הי' צריכי' להתלבש כלל באותיות התורה ולהכי לא נזכר בריאותם בתורה. ולפ"ז נדרש כמין חומר דלפי שאמר ה' שבת וכו' מקרא מועט דלפי גודל קדושתו די לו באות א' בתורה מכאן אר"י צבתא בצבתא וכו' וקמייתא ברי' הוית וע"כ נבראת ביהש"מ כרשב"ץ הנ"ל וקדושתה גדולה כאלשיך הנ"ל וא"צ להתלבש באותיות קדושי' של תורה ולכן לא נזכר בריאותה בתורה. והאל הקדוש יקדשנו במצותיו ויתן חלקנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו. כנפש החותם בברכת התורה ולומדי'

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קפ"ה עוד להנ"ל

שיל"ת ב' אויפאלו א' שמיני תרס"ב לפ"ק

מה שהק' בפסחים ה' אדר"ע דהוכיח דאך ביום הראשון תשביתו הוא בעיו"ט דאי ביו"ט כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואסור ביו"ט דהא כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם וקשי' לי' דילמא לעולם ביו"ט ושרי לשרוף משום עדל"ת ואי דיו"ט עול"ת הא לדעת הריב"א שלהי חולי' הל"ת נדחה מפני עשה רק דאין עשה נדחה מפני עשה ולפ"ז תקשי הא תוס' שם ד"ה דהא הקשו אמאי לא יליף כרת להשבתת שאור מדאיתקש לאכילת חמץ ותי' צל"ח דזה א"א דהא תשביתו הוא מעיו"ט וא"כ יהי' חמור השבתה מאכילה דבאכילה מיעטה תורה בהדי' דליכא כרת מעיו"ט ובהשבתה יהא חייב כרת מעיו"ט ע"ש ולפ"ז אי נימא דתשביתו הוא ביו"ט ל"ש פי' צל"ח ושפיר חייב כרת על השבתה וא"כ עשה דתשביתו שפיר דחי עשה דיו"ט כדאמרי' בפסחים נ"ט יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת ועי' בתוס' שם ד"ה אתי. הרבה תשו' בדבר ואי בעינא לדחויי י"ל דר"ע ל"ל כלל הך היקישא דהשבתת שאור לאכילת חמץ והרי ר' יוסי יליף אח"כ דהוא מעיו"ט בהך היקישא וגם אביי לעיל ממק"א דהוא מעיו"ט הוצרך להאי היקישא אבל ר"ע דלא יליף מהנך ילפותות רק ילפותא אחרינא ואם קשי' על ילפותא דילי' מהך היקישא שפי' י"ל דלא ס"ל הך היקישא כלל ולק"מ דאטו גברא אגברא רמית

אבל שינוי דחיקא לא משנינא אלא דנ"ל למ"ש הרמב"ם פ"א ממילה ה"ב וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מ"ע אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד ובהשגות אין בזה תבלי' וכי משום הת"ס פוטרי' אותו מן השמים וכל יום עומד באי' כרת וכתב כ"מ דלדעת הרמב"ם אינו מתחייב כלל למות בקיצור שני' לפי שעדיין לא עבר על המצוה שהרי בידו למול עצמו עד שימות והוא ערל במזיד ואז יתחייב כרת לנפש כמבואר פ"ח מתשובה אי נמי ה"ק שאינו מת בקוצר שני' רק בבוא עתו למות ימות בקוצר ימי' והיינו כרת דיומי כמבואר שלהי מו"ק ודעת הראב"ד שמיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקוצר שני' אלא שאם מל נפטר מחיוב זה וזהו שכתב ובכל יום עומד באי' כרת וכו' ע"ש ולפ"ז נראה דאפי' איכא כרת בהשבתת שאור ואפי' למג"א סי' תמ"ד סקי"א דתשביתו כל שעתא עובר עליו מ"מ לרמב"ם ליכא כרת עד שיעבור הפסח ולא השבית אבל תוך הפסח ליכא כרת שהרי בידו להשבית החמץ ואפי' לראב"ד עכ"פ אם משבית תוך הפסח נפטר מחיוב כרת זה. ולפ"ז לחלק יצאנו דבפסחים נ"ט שפי' אמרי' דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה עשה דהשלמה כיון דאם אינו עושה פסח מתחייב כרת מיד וא"י ליפטר עצמו מכרת זה לר' נתן בפסחים צ"ג דס"ל תיקוני לראשון לא מתקן לי' ואולי גם לרבי דס"ל שני רגל בפ"ע הוא אינו נפטר מכרת דראשון ועי' ברמב"ם פ"ה מק"פ לכן שפי' דחי עשה דהשלמה אבל כרת דהשבתה דאם אינו משבית ביו"ט אכתי ליכא חיוב כרת כלל לרמב"ם ולראב"ד עכ"פ יוכל ליפטר עצמו מכרת זה אם משבית למחר שוב אינו דוחה עשה דיו"ט וא"ש

ומזה יש לי לדון על גוף תי' הצל"ח שכתב דאם יש כרת בהשבתה מעיו"ט יהי' חמור מאכילה דליכא כרת רק תוך הפסח הא אין כאן חומרא דאם משבית תוך הפסח לרמב"ם אין כאן כרת כלל על השבתה ולראב"ד נפטר מכרת דהשבתה ואדרבה אכילה חמור שאם אוכל תוך הפסח חייב כרת וא"א ליפטר ממנו ובהשבתה אפי' השבית רק ביום ו' של פסח או ביום ז' נפטר מכרת דהשבתה

ושנית נ"ל דהרי לא מצינו בכל ל"ו כריתות חיוב כרת על עשה רק על ל"ת חוץ מפסח ומילה עי' ריש מס' כריתות ועי' תוס' שבועות ז' ד"ה ואחת שכתבו ואזהרה מוהבשר אשר יגע וכו' א"נ כרת לא בעי אזהרה מידי דהוי אפסח ומילה ומשמע דמעיקרא ס"ל דגם כרת בעי אזהרה ול"ת ורק פסח ומילה נאמר בהם חוץ ולפ"ז ודאי אי תשביתו היא מעיו"ט ואיתקש לאכילה דחייב כרת ע"כ בזה נמי איכא כרת על עשה כמו פסח ומילה כיון דבעיו"ט ליכא לאו דהא אינו עובר בב"י עד הלילה אבל אי תשביתו הוא ביו"ט הרי אז איכא גם לאו דב"י א"כ אפי' איתקש לאכילה דאית בי' כרת אמרי' דהיינו משום לאו שבו ולא משום העשה וא"כ עשה דתשביתו ל"ה עשה שיש בה כרת ואינו דוחה עשה דיו"ט ושפי' קאמר ר"ע דע"כ היא מעיו"ט ולק"מ

ועוד בה שלישי' דהרי שנינו בריש כריתות על אלו חייבי' על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ופירש"י דמפיק לי' מע"ז וכו' מה ע"ז שחייבי' על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ועי' בתו"כ דפוס דעסויא דף ל"ג ע"ב וברמב"ם ריש ה' שגגות ועי' תוס' ב"ק מ' ד"ה כופר שכתבו ומסתמא כל חד מיניהו חייב חטאת התם כיון דכל חד מיחייבא אזדונו כרת מיחייב נמי אשגגתו חטאת ע"ש ובמכות י"ג ע"ב ילפי' דלא מיחייב חטאת אלא בשב וא"ת ולא בקום ועשה מדאיתקש כה"ת לע"ז ופירש"י מה ע"א כרת שלו על דבר שהוא שב וא"ת והוא עמד ועשאו אף כל שב וא"ת. אבל כרת של עמוד ועשה והוא ישב ולא עושה אין קרבן ע"ש ועי' תוס' שבועות י"ז ע"ב ד"ה אבל. ולפ"ז יש ליישב קושי' רשב"א דמשו"ה לא ילפי' כרת להשבתת שאור מדאיתקש לאכילת חמץ דהא אפי' יהא בו כרת מ"מ לא יהא בשגגתו חטאת דהא בקו"ע היא והוא ישב ולא עשה ואנן ילפי' מע"ז דכל שחייבי' על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת וכיון דבזה אין על שגגתו חטאת ע"כ אין בזדונו כרת ולכן לא מקשי' לענין כרת לאכילה. אך ז"א דאכתי תקשי קושי' רשב"א שיתחייב כרת בעמד ועשה ועבר על עשה דתשביתו כגון שחימץ בידים או קנה חמץ בשעה שמחויב בהשבתה וכמ"ש רמב"ם פ"א מחמץ ה"ג ובזה שפיר יש חיוב חטאת אם יש בו כרת וא"כ נילף שיתחייב כרת על אכילתו ואנו צריכי' בזה לתי' צל"ח דא"כ יהי' חמור מאכילה אבל בהשבתת חמץ שאין בו מעשה שפיר י"ל כתי' שלי א"כ גם אם תשביתו היא ביו"ט אין בו כרת ואינו דוחה עשה דיו"ט דתשביתו קאי גם על חמץ שלא חימץ ולא קנה דבזה ל"ה עשה דכרת ואינו דוחה עשה דיו"ט וע"כ תשביתו היא מעיו"ט וא"ש

ועל רבעי' לו אשיב הנה זה פשוט דהוכחת ר"ע דתשביתו הוא מעיו"ט דאי ביו"ט איך שרי מלאכת הבערה הוא משום דלא ניחא לי' למימר חידוש הוא שחידשה תורה והתירה הבערת שריפת חמץ ביו"ט אלא אדרבה אמרי' שהוא מעיו"ט ומעתה נלפענ"ד דל"ש כאן עדל"ת כלל והוא עפמ"ש חי' רשב"א ברכות כ' דל"ש עדל"ת אלא בעשה דמשכחת לה לקיימה בלי עבירת ל"ת רק שעכשיו נזדמן שא"א לקיים העשה בלי עבירת הלאו בזה אמרי' עדל"ת אבל אם א"א לקיים המעשה בשום פעם בלי עבירת ל"ת זה לא מקרי עדל"ת שהל"ת דחוי' רק הותרה ועי' פנ"י שם ועי' תוס' יבמות ג' ע"ב ד"ה ל"ת וא"כ כאן אם תשביתו הוא ביו"ט, א"א כלל לקיים עשה דתשביתו ביו"ט בלי עבירת עשה ול"ת דיו"ט אין זה ענין כלל לעדל"ת רק דנימא הותרה וחידוש הוא שחידשה תורה והא לא אמרי' אלא אמרינן דהוא מעיו"ט והוא האמת

וחמישיתו אוסיף עליו דהרי אמר רבא בשבת כ"ד ע"ב א"ק הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי' מק"ו ופירש"י וממילא שמעי' מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינו דוחה יו"ט ועי' פסחים ע"ו ע"ב ותוס' שם וה"נ מ"ע דתשביתו אין זמנה קבוע ביום א' דוקא רק זמנה כל ימי הפסח לא דחי' יו"ט ולק"מ. ובזה הנני חותם בחיים וברכה למשמרת שלום

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קפ"ו

לחכם אחד מחכמי הזמן שליט"א

אשר התעורר בגמ' פסחים ב' דפריך שפיר קאמר לי' ר"י לראב"י.