בית שערים אורח חיים קצג

כדקאמר ר"ה התם אליבא דר"י והא קמ"ל בעולת העוף שנמצא בין אגפים וכו' דגם בכה"ג הוא ושפיר הוי דיחוי דמעיקרא. וממילא דטעית נמי במה שהקשית מה פריך ביומא שם מהא דכה"ג מקריב אונן ביו"כ דילמא בשאר ימות השנה גזרי' שמא אתי למיכל דלא יהי' טבד"מ כיון דלאו מצוה דרמי' עלי' אבל ביו"כ יהי' טבד"מ דהוי מצוה דרמי' עלי' דכל עבודות יו"כ אין כשרות אלא בו כדאמרי' ביומא ל"ב דהא גם בלא רמי' עלי' נמי הו' טבד"מ ואפי' רמי' עלי' נמי לא הוי טבד"מ כמ"ש מפסחים ע"ב הנ"ל ועוד מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכי משום דכל עבודות היום אינם כשרות אלא בו רמי' עלי' לאכול כל בשר קדשי' מאותו היום לערב שלא יבואו לידי נותר

ומה שפקפקת עמ"ש דהא ביומא שייך שפיר שיטעה בדין כיון שאינה הלכה שנתפשטה בכל המון בית ישראל בזמן קבוע בכל שנה ויראה שכהן הדיוט אינו מקריב ולא אוכל אונן יטעה כיון שהוא מקריב אונן מותר נמי לאכול אונן אבל בחמץ שפשט איסור אכילה אחר הביטול והיתר השהי' בכל ישראל וזמנו קבוע בכל שנה ל"ש שיטעה בדין כמו שמותר בשהי' אחר ביטול מותר נמי באכילה כראב"י. ועתה אני מוסיף והולך הרי גם זאת ידוע לו שאם חוזר מביטולו עובר גם בב"י וצריך לבערו דוקא דהא לאח"ז איסורו לא מהני ביטול ואיך יטעה שמותר לאכלו כמו שמותר בשהיי' הא גם בשהיי' אסור כה"ג כשחוזר מביטולו והרי כשאכלו הוא חוזר מביטולו והרי אפי' בחמץ של נכרי תמהו תוס' שם בפסחים כ"ט איך אפשר שלא יהי' שלו בשעת אכילה וכמדומה שכל התירוצים שנאמרו בזה מהאחרונים ע"ד פלפול ל"ש באוכל שלו שבטלו. ומ"ש דאי התם ביומא רק מקרה א"כ אמאי גזרו בה רבנן הא מילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. תמהני עליך וכי אני אמרתי דמיתה לא שכיח והרי כל אדם מת וכך הוא דרך העולם שמתים אביו ואמו אחיו ואחותיו של כה"ג דקשישי מיני' בחייו והרי הוא אינן או שהוא אונן על אשתו דאמרי' בכתובות פ"ג מיתה שכיחא ועי' תוס' שם וכן בסוכה כ"ד אמרי' לר"מ מיתה שכיחא וכן בגיטין פ"ה אמרי' מיתה שכיחא ועי' בתוס' גיטין כ"ח חילוק בין לזמן מרובה לזמן מועט ובין שמא מת לשמא ימות וכל זה לזמן ידוע אבל לענין גזירת חכמים שהוא אכ"ע ובכל זמן ימי עולם ושמא ימות אין אנו צריכי' לכ"ז דהרי ודאי זהו סוף כל האדם רק אמרתי שהוא מקרה ואינו קביעות ועי' במג"א סי' תקנ"ו והרי מילה ודאי שכיח אלא שאינו קבוע ולא חיישי' דלמא אתי למיסרך דכיון דאינו קביעות לא פשוט היתירו אצלו למיסרך בגדלותו וה"נ אינו פשוט לא היתירו ואיסורו דכ"ג מכהן הדיוט אצלו ואתי למטעי

אבל בלאה"נ נ"ל דל"ש לומר מילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן אלא אם החשש שבעבורו גזרו לא שכיח אבל כאן אפי' לא הי' שכיח אנינות דכ"ג וכהן הדיוט מ"מ בכל פעם שהוא אונן הוא שכיח דיטעה בדין שפיר גזרו דהא לא גזרו רק בזמן שהוא אונן וכשהוא אונן שכיח שיטעה והבן זה

ומ"ש על קושיתי בפסחים עפ"י תוס' שבת קל"א ד"ה ושווין מה פשוט ממזוזה על בדיקת חמץ הא מזוזה כל שעתא ושעתא מצוה בפ"ע וא"כ חיוב מזוזה שיש היום על השוכר לא הי' משכיר מעולם משא"כ בבדיקה שהשכיר לו בית שאינו בדוק בי"ד כבר הי' חיוב בדיקה זו על המשכיר וכתבת ע"ז ג' תי' ובכולם לא הועלת כלום על קושי' זו דו"ק ותשכח

ומה שפקפת עמ"ש ליישב קושי' תוס' פסחים ה' ד"ה דהא דמשו"ה לא מקשי' השבתת שאור לאכילת חמץ לכרת משום דכ"מ שחייבי' על זדונו כרת חייבי' על שגגתו חטאת והרי הוקשו כל חטאות לע"ז דעביד מעשה כדאמרי' שבת קי"ג והשביתו עובר בשב וא"ת. וכתבת דקושי' תוס' הי' דנקיש רק לכרת ולא לחטאת כמו פסח ומילה אינו דיחוי כלל דאין היקש למחצה וא"כ ודאי לא איתקש לכרת דמה לאכילת חמץ שיש חטאת בשוגג משא"כ השבתת שאור

ומ"ש על מ"ש ביישוב קושי' אחרונים [ע"ל סי' קמ"ז] בתוס' פסחים ו' ע"ב ד"ה ומזהיר על פ"ש דאע"ג דע"י שאלתם הוזקק לומר להם מ"מ לא הי' צריך להאריך אלא אל תעשו פסח ותו לא והקשו הא מאי דעצם שיש בו מוח נמי אסור בשבירה ילפי' מקרא דועצם לא תשברו בו דפ"ש כמבואר בפסחים פ"ה וא"כ שפיר הי' צריך להאריך כדי שידעו דין בפ"ר. ואמינא דפ' פ"ש נאמרה בשנה שניי' ליצ"מ ומהיכן ידעו דין זה בפ"מ וע"כ דנאמרה למשה בע"פ וא"כ לא הי' צריך להאריך בשביל זה וע"ז כתבת דפסח מצרים הי' בא בטומאה שעדיין לא הי' להם אפר פרה דפ"א במרה נצטוו עלי' ותנן בפסחים פ"ד השובר בטמא אינו לוקה ומסקי' שם דפסח הבא בטומאה כ"ע מודו דאין בו משום שבירת עצם וא"כ בפ"מ לא הי' צריך לצוות לו כלל ע"ז. הנה שכחת מקרא מפורש פ' בא דכתי' בפ"מ ועצם לא תשברו בו והי' בו משום שבירת עצם ומ"ש שהי' בו בטומאה שלא הי' להם אפר פרה הוא דבר שאין לו שחר שהרי הי' קודם מ"ת ועדיין לא נצטוו על טומאה בקדשים ולא על אפר פרה רק דיני ק"פ בלחוד

ומה שפקפקת על תי' הב' שאמרתי דהא דבעי' קרא מיותר על עצם שיש בו מוח היינו רק משום הו"א דעדל"ת ולפי"ז י"ל דהא דעדל"ת הוא רק במצוה דרמי' עלי' דוקא וא"כ בפ"ר שרבי' נמנו על הפסח ומכ"ש למ"ד אין שוחטים את הפסח על היחיד עי' פסחים צ"א פשיטא דאסור לשבור עצם שיש בו מוח דכיון שאכל כזית פסח לאו מצוה דרמי' עלי' הוא ואין עדל"ת אבל בפ"ש דיחיד עושה והוי מצוה דרמי' עלי' והו"א עדל"ת צריך קרא. וע"ז פקפקת מסוכה כ"ה דלר"ע היו מישאל ואליצפן ובודאי נמנו על פסח א' דלאדם א' אין מאכלו פסח שלם ושוב מילתא דרמי' עלי'. הנה הבקיאות מסוכה אין בו צורך דשם יש פלוגתא מי היו אבל מקרא מלא הוא ויהי אנשים וכו' שהיו יותר מא' ומ"מ אין זה תמיה אם עשה כל יחיד פסח בפ"ע ומה תענה למ"ד שוחטי' הפסח על היחיד וכתב הרמב"ם פ"ב מק"פ ה"ב והוא שיהי' ראוי' לאכול את כולו. אלא דבפ"ר שפיר כתבתי לא מיבעי למ"ד אין שוחטי' על היחיד אלא אפי' למ"ד דשוחטי' על היחיד מ"מ כתב רמב"ם הנ"ל דמשתרלי' שלא ישחוט לכתחלה על היחיד שנ' יעשו אותו ועי' כ"מ שם אבל בפ"ש נהי דגם שם משתדלי' שלא ישחט לכתחלה על היחיד כמבואר ברש"י ותוס' פסחים צ"ה מ"מ כיון דפ"ש אפשר שאין כאן אלא יחיד ואז מצוה עלי' רמי' ועדל"ת צריך קרא דעצם שיש בו מוח נמי אסור בשבירת עצם. ומ"ש דאז לא הי' צריך לומר להם דין זה למעשה הוא שיבוש דודאי אי אין דורשי' ל' יום קודם ולא הי' אומר להם רק כדי להודיע הדין שהיו צריכי' לשעתו שפיר כתבתי דלא היו צריכי' לדין זה בפ"ר ושפיר ילפי' דמשו"ה הגיד להם פ' פ"ש משום שואלי' ודורשי' אבל כיון שהי' צריך להגיד להם פ' פ"ש משום שואלי' ודורשי' יפה כתבתי שהוצרך לומר דין דעצם שיש בו מוח אם יארע שלא יהי' אלא יחיד שצריך לעשות פ"ש דהוי מצוה דרמי' עלי' וגם מאותן אנשי' ששאלוהו אפשר שלא ישאר אלא יחיד והאחרי' ימותו עד פ"ש או יתטמאו גם אז ובטל פקפוקך

ותו כתבת ליישב קושי' אחרונים הנ"ל דרשב"א בסוכה כ"ה תמה מה שהאנשי' הטמאים התרעמו לפני משה ואמרו למה נגרע וכו' וכי לא ידעו שטמא אסור בקדשי' וכו' ותי' בכלי יקר דטעו וסברו כמו דצבור עשו בטומאה ה"נ יחידי' עושי' בטומאה וקשי' לך מאין בא להם טעות זה וניחא לך דתוס' פסחים ס"ו הקשו דהתם ילפי' דפסח בא בטומאה מאיש איש ולקמן דף ע"ז ילפי' לי' מבמועדו וכתבת ליישב דאי מבמועדו הו"א דאפי' יחידי' עושי' בטומאה וצריך איש איש וכו' דיחיד אינו עושה בטומא' ואי מאיש איש לחוד י"ל עפ"י מה שהק' מהרש"א דף ע"ז ל"ל קרא דבמועדו גבי פסח הא הוא בכלל שאר קרבנות צבור דיליף התם מאלה תעשו לד' במועדיכם ותי' דפסח כיון דטמאי' עבדי פ"ש לא מקרי זמנו קבוע והקשית דאכתי תקשי בפ"ש דס"ל לת"ק פסחים צ"ה דאינו דוחה טומאה ואמאי הא פ"ש זמנו קבוע וצ"ל מדכתי' במועדו גבי פסח וק' קושי' מהרש"א וע"כ כתי' מהרש"א ומוכח דמקרי אין זמנו קבוע וא"כ גם פ"ש אינו בא בטומאה וא"כ א"ש דאי מאיש איש הו"א דפ"ש בא בטומאה ולהכי צריך במועדו כדי שנדע מדאיצטריך במועדו דגם פ"ש אינו בא בטומאה. ולפ"ז קודם שנצטוו על פ"ש דל"ש תי' מהרש"א דהי' זמנו קבוע א"כ במועדו מיותר כקושי' מהרש"א וי"ל דאתי להורות דיחיד נמי עושה בטומאה ושפיר חשבו שיוכלו לעשות בטומאה כתי' כלי יקר, ומעתה כיון דפסח הבא בטומאה אין בו משום שבירת עצם כנ"ל א"כ לפי סברתם לא הי' צריך לומר להם דין שבירת עצם שיש בו מוח מותר כיון דמותר לשבור בפסח הבא בטומאה אבל אחר שנאמר לו דין פ"ש והוי אין זמנו וצריך במועדו דפסח בא בטומאה בצבור ושפיר י"ל דיחיד אינו עושה בטומאה רק בטהרה הי' צ"ל דין שבירת עצם שיש בו מוח

אהובי בני אני תמה עליך כי מלבד הדיחויים הלימודיים גם חשבונך אינו מכוון לתרץ הקושי' ומה בכך דלפי סברתם לא הי' צ"ל דין שבירת עצם כיון שבאמת טעו. ועוד דהקושי' הי' דלעולם אין דורשי' ל' יום קודם אלא שהי' צ"ל פ' פ"ש כדי שידעו דין שבירת עצם שיש בו בפ"ר ועוד וכי להם לבדם צוה והרי לכל ישראל צוה פ' זו וגם לשהי' בדרך רחוקה

אבל גם גוף הבנין הוא על יסוד רעוע ומה שתמהת על כלי יקר אינו תמוה כלל דהרי באמת אין הדבר תלוי בק"ץ רק בזמנו קבוע ואפי' דיחיד כדקתני בתמורה י"ד ועי' רמב"ם פי' המשנה שם וברע"ב ותוסיו"ט ורק בפסח גלי קרא דיחידי' טמאי' נדחי' לפ"ש וא"כ קודם שנ' פ' פ"ש שפיר חשבו שמותרים לעשות בטומאה ויפה כתבת על קושי' תוס' דאע"ג דכת' במועדו צריך איש איש דיחידי נדחי' לפ"ש

ומה שתמהת על תי' מהרש"א דפ"ש הוי זמנו קבוע דשוב אין לו תשלומי' ואמאי אינו דוחה טומאה לק"מ דהרי אמרו שם בפסחי' צ"ה ע"ב מ"ט דת"ק מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה ע"ש. ועוד דבאמת אין זמנו קבוע לא תלוי ביש לו תשלומי' או לא רק כיון שאין זמנו קבוע אפי' אין לו תשלומין שוב אינו דוחה טומאה עי' תוס' פסחים ע"ו ע"ב ד"ה ה"ג קמ"ל

ומ"ש דלכן כתי' במועדו מיותר גב' פסח דבא בטומאה דקשי' קושי' מהרש"א וע"כ כתירוצו דלא מקרי זמנו קבוע. לא הועלת בזה