בית שערים אורח חיים קצב

בהפרשה וכיון דתשלומין משום כפרה שפיר חייב לישלם אפי' בפחות מש"פ אם יש בו כזית וכמש"ל. ואולי באמת אפי' אין בו כזית ואין בו ש"פ נמי מחויב לשלם הקרן כקושי' הנ"ל משום כפרה וח"ש אסור מה"ת ומחומש פטור דמיעטי' קרא וכנ"ל וא"ש

וביישוב קושי' כ"מ הי' נ"ל סברא ישרה לחלק דבגמ' קאי בתרומה שיש לה בעלים דצריך לשלם הקרן לבעלים וכמ"ש הרמב"ם פ"י דתרומות הי"ז ובפחות מש"פ מחל אינש ולהכי פריך שפיר אי דלית בי' ש"פ אפי' קרן נמי לא לשלם אבל הרמב"ם קאי באם התרומה הוא של הקדש דל"ש מחילה דמאן מחל. והרי קייל דצירף המעילה לזמן מרובה וכמ"ש הרמב"ם פ"ה ממעילה ה"ד ולא אמרינן שחצי פרוטה שנהנה כבר נמחל אלא שגזה"כ שאינו משלם להקדש כל זמן שאין בו כשיעור פרוטה שפיר כתב הרמב"ם שצריך לשלם לכהנים שאין כאן בעלים ידועי' ועי' ירושלמי פ"ב דפסחים ה"ג. ויען כי הזמן קצר תנוח דעתו בזה. וכ"ט מאתו לא יבצר כנפשו ונפש ידידו הנאמן

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קפ"א

שיל"ת ב' אויפאלו ד' וירא תרנ"ח לפ"ק

שוכ"ט לבני אהובי הרבני החריף ובקי גדול בתורה ועמל בתורה כמו"ה יודא צבי נ"י וכל מרבית ביתך לשלום יפקדו

מכתבך קבלתי ושמחתי בשלומכם ותלי"ת גם מאתנו לא נעדר והנה הראה אותי בני אחיך הבחו' החי"ש מו"ה בן ציון נ"י את מכתבך הערוך איליו כאשר בקשת ממנו ועברתי בין בתרי דבריך ויש בהם דברים ראוי' לאמרם אבל אין לי פנאי להשיב על כל פטפוטי דאו' ואבא היום רק להשיב על מה שעמדת בתוס' רפ"ק דפסחי' שכתבו ונזיר נמי איסורי' שרי לאחריני הא אדרבה כיון דשרי יש לגזור טפי וכן הק' בחת"ס בחי' ואתה הוספת מגמ' יומא י"ד התם כיון דיוה"כ הוא דכ"ע לא קא אכלי הוא נמי לא אתי למיכל הכא דכ"ע אכלי הוא נמי אתי למיכל וא"כ נזיר נמי דכוותי'. יפה הוספת דעת אבל מ"מ יש לחלק דדוקא התם דכ"ע אכלי באמת ובפרט אכילת קדשים שהוא מצוה ובתוך העזרה חיישי' דהוא נמי אתי למיכל אבל בנזיר יין רק שרי לאחריני אבל מ"מ אינם שותי' במזרקי יין ואוכלי' דוקא מה שאסור לנזיר לא גזרינן. ועוד דהתם גזרי' טפי משום דאכילת קדשי' מצוה וזמנו בהול דמה"ט מקרי טבד"מ בסוכה מ"ב ועי' פסחי' ע"ב

וחת"ס תי' דדוקא חמץ כיון שיודע שאסור ולא חזי לשום אדם בעולם יחוס עליו ויבא למיכל אבל בנזיר דחזי לשאר בנ"א ואינו חס עליו לא אתי למיכל. ואתה תמהת עליו אטו ברשיעי עסקינן שיודע שאסור ויאכל חמץ בפסח במזיד. אם כך אמר ודאי הוא פלא גדול אבל אפשר אם ראיתי בפנים הייתי יכול ליישבו. אבל מה שהבאת מתוס' כתובות ל"א ע"ב ד"ה אי דלא עבדי' תקנתא דד"א לגנב ה"נ לא עבדי' תקנתא לרשיעי לא דמי כי עוכלא לדנא דשם לא עבדי' תקנתא להביא לידי אי' גניבה ועי' תוס' ע"ז ע"ב ד"ה ומאי' אבל כאן לעשות לו תקנתא לאפרושי מאי' חמץ ודאי עבדי' תקנתא

ומ"ש הלעיטהו לרשע וימות אינו כן דדוקא אם עושה באי' א' שייך הלעיטהו שא"צ להפרישו באותה שעה שלא יעשה עוד אי' אחר כיון דמ"מ רשע הוא באי' א' אבל להפרישו שלא יעשה אי' כלל ולא יהי' רשע ודאי אנו מצווין לעשות תקנה להפרישו. ועוד דהלעיטתו שייך רק באדם א' ולא בתקנה שהוא לכל ישראל וזה פשוט. ומ"ש דאם יחוס עליו ת"ל שיעבור אב"י כמ"ש הרע"ב ותוי"ט הוא טעות דהם כתבו כן אם טעם הבדיקה כדי שלא יעבור על ב"י אבל לתוס' דהטעם משום דילמא אתי למיכל לא חיישי' לזה דסגי כשמבטל בפיו ואין מחשבה מוציא מידי דיבור דוק ותשכח שהוא כן

ומ"ש לתרץ עפ"י דברי מג"א סי' תרי"ב בהאי דיומא הנ"ל דאין הפי' שישכח ויאכל רק שיטעה בדין שיסבור כמו שמותר להקריב אונן ה"נ מותר לאכול אונן ה"נ יטעה כיון שחמץ בביתו ואינו עובר בב"י כיון שבטלו ה"נ מותר לאכלו וכראב"י פסחים כ"ט או ישכח שבטלו ועי"ז ישכח שהוא פסח ואתי למיכל וטעות זה יבוא לו ע"י שחמץ בביתו ומאי בעי גבי'. הא אסור בהנאה ולכל אדם אבל בנזיר שפיר בעי גבי' דשרי לאחריני ולא יבא לטעות. אין דמיונך עולה יפה דשם כיון דכהן הדיוט אסור גם להקריב אונן יטעה בדין כיון שהוא מותר להקריב מותר גם לאכול. ועוד דזהו מקרה שהוא או כהן הדיוט אונן אבל כאן הוא וכל ישראל בכל שנה ושנה יהי' להם חמץ בביתם ע"י ביטול ואסור להם באכילה ובהנאה אי לא תקנו חכמים בדיקה ואין כאן לא טעות בדין ולא שכחה מחמת זה

אבל לפענ"ד נראה דמעיקרא לא הק' תוס' רק מבב"ח וכה"כ וערלה שהם איה"נ ולא קשה להו מכל איסורי אכילה דיהי' צריך לבערם משום דילמא אתי למיכל די"ל דשאני התם משום הפסד ממונו שיצטרך למכרם לנכרי' בזול ועי' צל"ח רק באיה"נ דאין לו הפסד קשי' להו אמאי לא תיקנו חכמים ביעור ושוב הק' מנזיר אף דהוא רק אי' אכילה מ"מ כיון דמותר לכל ישראל חוץ ממנו יכול למכרו בשוי' ואין לו הפסד אמאי לא תיקנו ביעור ותי' דאי' שרי לאחריני וא"כ אין להפסיד לב"ב שלא ישתו יין ולבערו מן העולם וזה פשוט ואמת

ועונ"ל לפמ"ש הר"ן אקושי' למה לא גזרי' במילה בשבת שמא יעבירנו ותי' דבשלמא תק"ש ולולב ומגילה דכ"ע חייבי' וטרודי' אבל במילה דלא טרוד רק האב ויזכירוהו שלא יעבור עי' רפ"ג דר"ה ולפ"ז כך סברת התוס' בשלמא בחמץ החשש דילמא אתי למיכל הוא אכ"ע שפיר גזרי' דילמא אתי א' למיכל ולא מידכרא חד אחברי' דטרוד לשמור עצמו אבל נזיר אי' שרי לאחריני ומידכרא לי' ולא חיישי' דילמא אתי למיכל

ומ"ש על נוב"י קמא או"ח סי' כ' שכתב שכל הפוסקים זולת הרמב"ם לפי פי' ס"ל דאינו עובר בב"י עד הלילה וכן כ' בצל"ח פסחי' ר"פ א"ע דלהכי נקט בפסח משום דרש"י פי' עוברי' בב"י וזה דוקא בפסח ולא משש שעות ולמעלה דאישתמיטתי' מיני' דברי רש"י פסחים ד' ע"א ד"ה בין שכתב חמץ אינו אסור מה"ת בב"י ובאכילה אלא משש שעות וכו'. אין זה תימא כלל דהרי הנוב"י כ' שם דזה תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש דלר"י דלפני זמנו בלאו עובר גם בב"י משש שעות ולר"ש דלפ"ז בלא כלום גם ב"י אינו עד הלילה וכל הפוסקי' פסקו כר"ש גם בלפ"ז לכן ליכא ב"י עד הלילה אבל הרמב"ם דפוסק בלפ"ז כר"י ורק בלאח"ז פוסק כר"ש לכן פוסק דגם ב"י הוא משש ולמעלה ע"ש וא"כ א"ש דבפסחים ד' קאמר בין לר"י בין לר"מ שפיר כתב רש"י דאיכא ב"י משש ולמעלה משום דלר"י כן הוא ומ"מ פי' שפיר מתני' דא"ע אליבא דהלכתא גם לרש"י דקי"ל כר"ש גם לפ"ז וליכא ב"י עד הלילה וא"כ אין ראי' מרש"י זו דס"ל דאיכא ב"י משעה ששית דרק אליבא דר"י פי' כן. ונורא תהלות. יעשה עמנו נסים ונפלאות, כנפשך ונפש אביך הדוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קפ"ב עוד להנ"ל

שיל"ת ב' אויפאלו ה' ויצא תרנ"ח לפ"ק

קבלתי מכתבך וכו' ומה שפקפקת על תשובתי לך ראשון תחילה פקפקת עמ"ש בתוס' רפ"ק דפסחים שכתבו ונזיר איסורי' שרי לאחריני עפ"י דברי ר"ן ר"ה כ"ט מתוך דבריך ניכר שלא עמדת יפה על סברתי דאני אומר סברת תוס' הוא דאם החשש הוא אכ"ע דילמא אתי למיכל אין לסמוך אהא דמדכרי לי' שמא יארע בכל העולם שיכשלו בנ"א ולא יהי' מי שיזכירם אבל אם החשש הוא רק על אדם א' שפיר סמכי' אהא שבני ביתו מדכרי לי' והוא כעין הא דאמרינן ב"ב קע"ב לנפילה דחד לא חיישי' לנפילה דרבים חיישי' וכן מצינו כעין סברא זו בכמה מקומות וכן אני מפרש דברי הר"ן דהכא שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מידכר חד אחברי' פי' לפי שהכל טרודי' והחשש שמא יעבירנו הוא אכ"ע חיישי' שמא בתוך רבים דלא מידכר חד אחברי' מה שאין כן במילה שאינו רק אדם א' שיש לחוש שמא יעבירנו סמכי' דמדכרי לי' ולא כמו שמפרשי' דלפי שטרודי' לא יזכירנו רק זה חידוש הר"ן אח"כ דק"ל מהזאה דג"כ החשש רק על אדם א' שמא יעבירנו וע"ז תי' כיון שטרודי' בפסחיהן לא מדכרי לי' ובזה תבין מעצמך כי סרו תלונתיך מעלי

ומ"ש וכי כ"ע ידעו שהוא נזיר הרי א"צ לזה ידיעת כ"ע דהא צריכי' לתרץ רק אמאי א"צ לבער יין מביתו והרי בני ביתו יודעים שהוא נזיר ובידו להגיד להם ויזכרוהו וא"צ לזה ראיות וציונים. ומה שפקפת עמ"ש דשם ביומא י"ד דכ"ע אכלי והוא נמי אוכל וגם עוסק בבשר קדשי' שפיר חיישי' דלמא ישכח ויאכל קדשי' כל היום אבל בנזיר דכ"ע אינם אוכלים ושותים מה שאסור לנזיר ל"ש ה"ט מפסחים ח' דמשמע שהיו שותי' יין בכל סעודה. המשמעות הוא חלוש אבל גם לו יהי' כן ממנ"פ אם אוכלי' בשולחן א' מדכרי לי' ועי' או"ח סי' ער"ה ס"ב ואם יש לו שולחן בפ"ע לא יתנו לפניו יין ויהי' לו היכירא ועי' יו"ד סי' פ"ה

ומה שהארכת עמ"ש דשם ביומא חיישינן טפי דילמא אתי למיכל משום דאכילת קדשים מצוה וזמנו בהול דק"ל למה גזרי' כלל בכה"ג שלא יקריב אונן דילמא אתי למיכל הא אפי' יאכל הוי טבד"מ ועשה מצוה וע"כ כמ"ש תוס' סוכה מ"ב כיון דלאו מצוה דרמי עלי' לא הוי טבד"מ דאינו בהול. היית בהול וטעית. חדא דכה"ג האוכל קדשים באנינות הוי טבד"מ ולא עשה מצוה רק עבירה דאנינות יום מה"ת כמבואר ברמב"ם פ"ב מביאת מקדש הז"ח ועי' זבחים צ"ט ופסחים צ"א והוריות י"ב ע"ב. ועוד דאפי' טבד"מ לא הוי כיון שהיום לא הי' עליו מצוה כלל לאכול קדשים והוי כמו קדם ומל של שבת בע"ש דלא ניתנה שבת לדחות אצלו בפסחים ע"ב ע"ש וגם מ"ש דלא הוי טבד"מ משום דלאו מצוה דרמי' עלי' כמ"ש תוס' סוכה מ"ב טעית דתוס' לא כתבו רק דממתני' הי' אפשר לומר כן אבל באמת גם בכה"ג הוי טבד"א