בית שערים אורח חיים קצ

זהו מן המכילתא וכתב הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה כי ר' ישמעאל ור"ע חברו מכילתא ואולי ר"י כר"ש ס"ל דכ"ש למלקות ולדידי' גם שלכד"א חייב כמ"ש מהרש"ל בשבועות ולהכי מחייב בלאו וכרת באכילת שאור אבל למה דקי"ל דפטור שלכד"א שפיר י"ל כמ"ש ובגמ' דידן בפסחים כ"ח ומ"ג מוקמי' להאי מחמצת לנתחמץ מחמת ד"א

אבל איניני צריך לזה דכבר כתבתי בתשו' הנ"ל דדוקא אם אכל השאור בעיני' כמות שהוא פטור משום דאכלו שלכד"א אבל אם תיבלו ותיקנו שיהי' ראוי' לאכילה שפיר חייב עליו בלאו וכרת ובהכי מיירי המכילתא וצריך קרא ע"ז דלא נימא כיון דבעיני' אינו ראוי' לאכילה הוי כנבלה שא"ר לגר ופקע איסור וכמ"ש החוו"ד רסי' ק"ג מ"ש קמ"ל קרא דלא פקע איסור ואם אכלו כד"א חייב בלאו וכרת אבל אם אכלו שלכד"א ה"נ דפטור משום דאכילה כתי' בי'

ומ"ש ליישב דעת הרמב"ם שכתב ח"ש אסור בחמץ מלא יאכל עפ"י מהרלב"ח שהביא הש"ך סי' רל"ט דח"ש כיון שהוא מריבוי חל עליו שבועה ע"ש אבל בחמץ דילפי' מלא יאכל אין שבועה חל עליו ניתן להאמר אבל שמעתי שכבר כתוב כן באחרונים ובאמת לא נהירא לי דגם כאן כיון דלא ילפי' ח"ש רק מיש אם למקרא דקרי' יאכל בצירי הוי נמי מריבוי ואינו מפורש וחל עליו שבועה כמו דאין לוקין עליו מה"ט וכמ"ש הרמב"ם שם

ומה שתמהת בפסחים צ' דקאמר הא לא"ה הו"א מוקדשי' על אי' אתנן עליהן והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומאי קושי' הא כתבו תוס' ביבמות פ"ג דדוקא בדבר התלוי במחשבה אמרינן דאאאדשא"ש וכאן נאסר במעשה הביאה ל"ש אאאדשא"ש. שתי תשובות בדבר חדא שאני מפרש כונת תוס' ע"ד שכתבו תוס' בתמורה ד' דבצירם אוזן בכור ל"ש עביד לא מהני כיון דגם אם נצרם ממילא מותר וה"נ אם נפל חלב או נבילה לתבשיל נמי נאסר ל"ש לומר אם נתן חבירו לתוך התבשיל אאאדשא"ש דלא גרע מנפל ממילא רק בדבר התלוי במחשבה ואם הוא ממילא אינו אוסר שייך אין אדם אוסר דשא"ש ובאתנן ל"ש דהוי כאלו הי' ממילא ופריך שפיר והא אאאדשא"ש

וזאת שנית דגם אתנן תלוי במחשבה דאטו משום דבא עלי' נאסר טלה שלו לקרבן הלא אינו נאסר רק משום מחשבתו שרוצה להקנות לה הטלה בשביל, הביאה או שרוצה שתהי' מנוי על פסחו בשביל הביאה ושפיר שייך אאאדשא"ש וכבר כתבו תוס' שם דאפי' עשה בה מעשה בגופה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה כיון שצריך גם מחשבה וה"נ אף שעושה מעשה ביאה מ"מ כיון שצריך גם מחשבה כנ"ל שפיר אינו אוסר דשא"ש וכ"ש דבאתנן אינו עושה מעשה בגוף הנאסר כמו בשחיטה ודמי רק למשתחוה לבהמת חבירו שהביאו תוס' שם

ומ"ש ליישב קושיתי בפסחים צ"א לראב"י בפסחים ק"ך דבזמן דליכא פסח אינו חייב במצה ומרור משום דכתי' על מצות ומרורים יאכלוהו א"כ איך אמרי' דר"ש ס"ל דנשים פטורי' מפסח ומודה דחייבי' במצה הא כיון שאינם בפסח אינם גם במצה וחלקת דבזה"ז ליכא פסח כלל בעולם אבל בנשים הרי יש פסח לאנשים וא"כ דומי' לערל וב"נ גם אנכי צדדתי כן בשעה שהקשיתי אבל לא נהירא לי דשאני ערל וב"נ שהם חייבים עכ"פ במצות פסח ג"כ אלא שעכשיו מעוכבי' לאכול אבל אם הערל יתחזק וימול עצמו וב"נ כשישוב יאכל גם בפסח אבל נשים דאינם בני חיוב פסח כלל נחשב לגביהו כליכא פסח שהרי לא נאמר אלא על מצות ומרורי' יאכלוהו היינו הפסח וכיון שאינם ביאכלוהו אינם בעל מצות ומרורים ויש ליישב בכמה גווני ואין הזמן מסכים

ומה שעמדת על דברי רשב"ם פסחים ק"ב ע"א ד"ה להודיעך כחו דר"י שכתב וליכא לאקשויי אדרבה לישמעי' דברי' שא"צ ברכה לאחריהן במקומן להודיעך כחן דרבנן דמקילי' כ"כ שאפי' הם א"צ לברך ומשום דכוחא דהיתירא עדיף וכו' והערת למ"ש צל"ח ריש ביצה דבאי' דרבנן כח דאי' עדיף משום דסד"ר לקולא א"כ ה"נ ספק ברכות להקל וא"כ כח דאי' עדיף. ולפענ"ד הא דס' ברכות להקל היינו משום דאם מברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא אבל כאן אם יברך לאחרים ודאי ליכא משום לא תשא וממילא גם הברכה שלפני' אח"כ ליכא משום לא תשא כיון דכבר הפסיק ובירך לאחרי' ושוב ס' ברכות לחומרא ושפיר כח דהיתירא עדיף שלא לברך ועי' מהרש"ל ואו"ח שם. ושנית נ"ל דהא דס' ברכות להקל היינו דוקא בברכת המצות או בברכת הנהני' בברכה שלאחרי' אבל ברכת הנהני' לפני' נהי דלא אמרי' שיברך מס' אבל אסור ליהנות מס' בלא ברכה ועי' מהרש"א שם וא"כ שפיר כח דהיתירא עדיף שמותר ליהנות בלא ברכה לפני' ובהכי מתישבת גם האי דברכות ס' ריש ע"א דבס' ברכה אסור לקנות וכח דהיתירא עדיף שמותר לקנות בלא ברכה

שוב נתעוררת שם ק"ט דפריך היכי מיתקני רבנן מידי דאתי בהו לידי סכנה וכו' הא שומר מצוה לא ידע דבר רע וליכא למיחש לסכנה כמ"ש נוב"י קמא אה"ע סי' י' זו א"צ לפנים דודאי דבר שתקנו חכמים באופן שאין בו סכנה יכול לקיים גם במקום סכנה משום שומר מצוה וכו' כמו בנידון דנוב"י מצות ייבום הוא מצוה שלא במקום סכנה יכול לקיים גם בקטלנית משום שומר מצוה אבל שיתקנו רבנן מצוה שיש בה סכנה במק"א זה לא שמענו בשום מקום דשייך בי' שומר מצוה דלא ליתקנו ולא יהי' שומר מצוה

ומה שהפלאת על תוס' פסחים ק"ך ד"ה כל בן נכר שכתבו ונראה לפרש דמיירי בישראל מומר בשעת שחיטה וחזר ועשה תשובה וקאמר אע"ג דישראל מעליא הוא כיון שלא נמנה עליו בשעת שחיטה שוב אינו אוכל בו וק"ל ל"ל ע"ז קרא דכל בן נכר הא בלא"ה ילפי' בפסחים ס"א מקרא דבמכסת דשחטו שלא למנוייו פסול. ולק"מ דהרי משנה שלימה שנינו שם שחטו למנוייו ושלא למנוייו כשר ושפיר צריך קרא דאם הי' מומר בשעת שחיטה ולא נמנה עליו אסור לאכול בו אעפ"י שעשה תשובה

ומה שהקשית בפסחים ק"ך דאמרי' האי מיבע"ל לטמא ושהי' בדרך רחוקה דסד"א כיון דפסח לא אכלי מצה ומרור נמי לא ניכול קמ"ל וק' ל"ל קרא נילף מהיקשא דלעיל צ"א גבי נשים כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. לפענ"ד דהאי היקישא דמצה לחמץ י"ל דהוא דוקא בזה"ז דליכא פסח אבל בזמן דאיכא פסח י"ל דבזמן שפטור מפסח פטור נמי ממצה ומרור דמצותן ביחד דוקא בכריכה כהלל וצריך קרא דחייב אע"ג דאינו עושה פסח. ועוד יש לחלק דוקא בנשים אם יהיו פטורי' ממצה יהיו פטורי' לגמרי שייך האי היקישא דחמץ למצה דגם בהם שייך האי מ"ע דמצה אבל בטמא ושהי' בדרך רחוקה הו"א דלא ניכול במצה ומרור בפסח ראשון שאינו אוכל בפסח אבל מ"מ יאכל בפסח שני עם הפסח וזה א"א ללמוד מהיקשא דחמץ למצה דהרי הוא בקום אכול מצה בפסח שני להכי איצטריך דחייב במצה ומרור בפסח ראשון

ושלישית והוא העיקר דהיקישא הוא רק דלאדם שנאמר לו לאו דחמץ נאמר לו גם עשה דמצה וזה הלשון כל שישנו שהוא בר חיוב חמץ בשום פעם ישנו במ"ע דמצה ושפיר ילפי' דגם בנשים שייך מ"ע דמצה אבל טמא ושהי' בדרך רחוקה גם עם עכשיו פטור ממצה מ"מ ישנו בר חיוב דמצה פעם אחרת הא א"א למילף מהיקישא דחמץ שיהי' חייב עכשיו דאטו נאמר דחולה שיש בו סכנה וצריך חמץ דפטור ממצה או להיפוך אם הוא סכנה לו לאכול מצה שמחויב לאכול מ"מ כיון שישנו בבל תאכל חמץ והוא האמת לפענ"ד. וד' יטהר לבבינו לעבדו באמת כנפשך ונפש אביך הנאמן הדוש"ת באהבה: עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קע"ט עוד להנ"ל

מה שהשבת על דברי דמשו"ה ס"ל למכילתא דשאור בכרת משום דס"ל כר"ש דכ"ש למלקות ולדידי' גם שלכדה"נ חייב מתוס' שבועות דזדונו בכרת ל"ה אלא בכזית אינני יודע מה קשי' דודאי אי חייב בכ"ש מוכח דגם שלכדה"נ חייב דכ"ש הוי שלכדה"נ אבל אי כ"ש פטור ובעי כזית אינו מוכח דשלכדה"נ פטור דהא דבעי כזית אינו משום דפחות מכזית הו' שלכד"א אלא משום שיעורי' וכיון דלר"ש כ"ש למכות ש"מ דכל אכילה שבתורה הוא אפי' שלכד"א ולא אמרו כזית היינו הל"מ אלא לענין קרבן שתלוי בזדונו כרת וזדונו כרת הי' הל"מ שהוא דוקא בכזית אבל שיהי' פטור מכרת בשלכדה"נ לא הי' הל"מ וכדקאי קאי דאכילה הוא אפי' שלכדה"נ כמשמעותי' דקרא וחייב כרת ועי' במל"מ פ"א מחמץ ה"ז וא"ש

ומ"ש בפי' הירושלמי פ"ה דתרומות דקאמר מודה ר"ל בעתיד להשלים הוא נאה לחדודי אך מ"ש בשם מל"מ פ"א מחמץ ה"ז דלר"ל ח"ש הוי שלכד"א לא טוב עשית כי לא נזכר שם מזה כלל רק דס"ל סתם אכילה בכזית וגם מ"ש בשם מל"מ דמשו"ה שלכד"א מותר ולא אמרי' דאחשבי' משום דאין מחזיקי' אותו ברשיעי ודאי לא אחשבי' כדי שלא יעשה אי' אינו במל"מ רק במ"ח מצוה רפ"א עפ"י דברי לח"מ פ"ה משבועות על כן תיזהר מזה ובכיוצא בזה

והנ"ל בפי' הירושלמי לפמ"ש במק"א [עי' לעיל סי' ק"מ] ליישב קושי' מהרש"א שבועות כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה דמוקי' שכתבו דלר"י דח"ש אסור מה"ת מצי לאוקמא בשלכדה"נ דאינו אסור אלא מדרבנן וכתב מהרש"ל ור"ש דפוטר כיון דס"ל כ"ש למכות ה"נ שלכדה"נ אסור מה"ת ואמרתי דודאי שלא יאכל אדם רק ח"ש ולא יאכל אח"כ יותר בכא"פ הוי שלכדה"נ אבל אם אוכל כבא"פ הוי כד"א אף שאינו נותן בפ"א לתוך פיו רק ח"ש ולכן לר"ש דס"ל כ"ש למכות דאנו דנין לאחר שלא אכל יותר מכ"ש הו' שלכדה"נ ואפ"ה חייב מלקות א"כ ה"נ בכל שלכדה"נ אבל בח"ש לר"י דאחר שלא אכל רק ח"ש אין לדון כלל דאין בו חיוב רק אי' בעלמא רק קודם שאכל אנו דנין אם מותר לאכול בזה שפיר אמרי' דאסור לאכול מה"ת הואיל וחזי לאצטרופי ולאכול עוד ח"ש בכא"פ והרי זה דרך אכילה ליתן לתוך פיו בפ"א ח"ש ואפי' לא אכל אח"כ יותר מ"מ איסורא דעביד עביד והנה בהא דאמרי' ח"ש אסור מה"ת הואיל וחזי לאצטרופי פי' האחרונים כיון דחזל"א בכבא"פ ע"כ ח"ש אסור מה"ת דאם הוא מותר איך לוקי' אם אכל אח"כ