בית שערים אורח חיים קפט

דסתם אכילה בכ"ש והא דבעי שיעור היינו מהל"מ וא"כ קודם מ"ת לא בעי שיעור וע"כ לא יאכל נאמר משום אחר מ"ת ושפיר קשה הא ידעי' מכל חלב וכן מוכח מרמב"ם ה' מלכים הנ"ל דגם היכי דכתי' אכילה לא בעי' שיעור בב"נ וחייב בכ"ש על אבמה"ח ובשר מה"ח וקושי' כ"מ חזקה

אבל קושי' מעיקרא ליתא דנהי דצריך לא יאכל אבל הרמב"ם א"צ ליכתב הדין כלל דהאוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנ' לא יאכל דבשלמא הקרא צריך משום קודם מ"ת אבל הרמב"ם הי' אחר מ"ת ודאי דין חמץ כדין כל איסורי' דח"ש אסור מה"ת ולא הי' צריך להביא לחמו לא מרחוק ולא מקרוב

ועוד יש לעורר בזה דהרמב"ם כתב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש וכו' והאי תיבת בפסח מיותר שהרי בפסח קאי ועסיק אע"כ דאתי למעוטי בע"פ אחר חצות דכתב הרמב"ם שם בה"ח דהאוכל חמץ לוקה אבל ח"ש אינו אסור מה"ת דלא יאכל בתוך זמנו כתיב ובזה ודאי תקשי מ"ש חמץ מכל אי' שבתורה

ומה שנפל בדעתי ליישב דעת הרמב"ם כעת הוא לפמ"ש תוס' ביומא דאי לאו טעמא דחזי לאיצטרופי הו"א דכל חלב הוא רק אסמכתא ועי' בב"י או"ח סי' תרי"ב דאפי' אי ח"ש אסור מה"ת וגם שלכד"א אסור מה"ת מ"מ ח"ש שלכד"א משום דל"ש חזל"א למלקות משום דאין לוקין שלכד"א אפי' בכשיעור וא"כ אי הוי בחמץ מכל חלב וחזל"א מותר ח"ש שלכד"א אבל אי ילפי' ח"ש בחמץ מלא יאכל. י"ל דאסור ח"ש אפי' שלכד"א וא"ש

ואולי יש נפ"מ גם למ"ש תוס' שבועות כ"ג דאע"ג דאאחע"א עשה מ"מ ח"ש דליכא אפי' עשה אלא איסורא בעלמא לא חשיב מושבע ועומד וא"כ אי משום דהוי חמץ ככל אי' הי' שבועה חל על ח"ש אבל אי ילפי' מלא יאכל אין שבועה חל על ח"ש בחמץ

ומה שהק' על תי' כ"מ על קושי' שני' שלו דבכ"ש נהי דאיסור תורה איכא אבל מכות מרדות ליכא אבל בפחות מכזית איכא מכות מרדות והבין דבזה מיושב גם קושי' ראשונה דבעלמא דוקא נקט ח"ש אסור אבל לא כ"ש וצריך לא יאכל בחמץ דגם כ"ש אסור מה"ת וע"ז הק' הא תוס' ביומא הק' ל"ל חזל"א ת"ל מכל חלב וא"כ י"ל דמכל חלב לא הוי ידעי' אלא ח"ש דאיכא הנאת גרונו קצת אבל לא כ"ש ולהכי צריך חזל"א דאפי' כ"ש נמי אסור ומנ"ל לחלק בין חמץ לשאר איסור הנה אזיל בתר איפכא דהא לק"מ דסברת כ"מ הוא נהי דח"ש אסור מה"ת משום חזל"א היינו משום דהוי כדרך אכילתן וכדה"נ אבל כ"ש דליכא הנאה כלל הוי שלכד"א ושלכדה"נ ואין בו אי' תורה ולפ"ז מה מהני לזה סברת חזל"א מ"מ הוי שלכד"א והנאה. אבל איפכא הו"ל דק' על תי' תוס' ביומא דאי לאו משום חזל"א הו"א דכל חלב אסמכתא מ"מ תקשי כיון דאיכא טעמא דחזל"א ל"ל כל חלב וע"ז י"ל דאי משום חזל"א אינו אסור בכ"ש משום דהוא שלכד"א והנאה וצריך כל חלב דאפי' כ"ש אסור. אבל אין זה קושי' על הכ"מ אם מתרץ דהרמב"ם לא ס"ל כן ולהכי צריך קרא בחמץ לאסור אפי' כ"ש

ולפענ"ד זה הי' דעת תוס' שבועות כ"ג ד"ה דמוקי שכתבו ועוד דמצי לאוקמי שלכדה"נ דאינו אסור אלא מדרבנן וכו' וכתב מהרש"ל ור"ש דפוטר כיון דמחייב בכל איסור בכ"ש ה"ה דמחייב שלכדה"נ וכו' והק' מהרש"א א"כ לר"י דח"ש אסור מה"ת אמאי שלכדה"נ מותר מה"ת ע"ש. ולפי דברי כ"מ י"ל דודאי לר"ש דס"ל אפי' כ"ש למכות וכ"ש הוי שלכדה"נ שפיר כתב מהרש"ל דלוקי' גם על שלכדה"נ אבל לר"י רח"ש אסור מה"ת זה הוי כדה"נ אבל כ"ש דהוי שלכדה"נ באמת מותר מה"ת א"כ גם שלכדה"נ מותר מה"ת וא"ש

ומה שהק' בכ"מ דמה גבול יש בין זה לזה אכל בפ"א משהו שבאכילת משהו כזה בפ"א יכול לאכול כזית בכא"פ זה הוי כדה"נ ואסור מה"ת אבל אם אוכל משהו כ"כ שא"י לאכול בבא"פ זה הוי שלכדה"נ ואינו אסור מה"ת וז"ל הרמב"ם פי"ד ממ"א ה"ח האוכל כשעורה או כחרדל וכו' ושהה מעט וחזר ואכל כחרדל וכו' אם שהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת ג' ביצים יצטרף הכל וכו' ואם שהה יותר מזה מתחילה ועד סוף אעפ"י שלא שהה ביניהם אלא אכל כחרדל אחר כחרדל הואיל ולא השלים כזית אלא ביתר מכא"פ אין מצטרפין ופטור ע"ש ועי' בס' תוס' יו"כ יומא פ' ד"ה מתקיף לה רבה שכ' דלדעת הרמב"ם משערי' כא"פ מתחילת אכילה עד סוף אכילה אבל לדעת הר"ן שם משערין כא"פ בהפסק שבין אכילה ראשונה לבין אכילה אחרונה. ולפענ"ד גם הר"ן מודה דמשערין כא"פ רק מן תחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה אלא דבהא פליגי דלרמב"ם אפי' אוכל חרדל בפ"א אם יכול לאכול באופן זה כבכא"פ חייב דהוי כדה"נ כנ"ל ולכן מקרי זה שלכדה"נ ואינו חייב אלא באוכל ח"ש בפ"א אבל לא חרדל חרדל בפ"א ע"ש כי קצרתי מאפס הפנאי

ומ"ש ליישב קושי' תוס' ביומא למאי דאמרי' בחולין ק"ך המחה חלב וגמעו חייב משום דכתיב נפש לרבות השותה אבל אי לאו נפש הו"א דלא תאכלו דוקא ולא שתיי' וא"כ נהי דאיתרבי שתי' מנפש מ"מ כל דמרבי' מיני' ח"ש כתיב גבי אכילה והו"א דגבי המחה חלב ח"ש מותר להכי צריך חזל"א דגם בהמחה החלב ח"ש אסור מה"ת. לא נהירא לי דהא תוס' בחולין שם הק' ל"ל קרא לרבות השותה ת"ל דשתי' בכלל אכילה ותי' דהתם במילי דשתי' והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו ע"ש אבל כיון דרבי רחמנא נפש לרבות השותה שוב גם בחלב דבר אכילה דממחי להו ושתי להו הוי שתי' בכלל אכילה וכמ"ש רש"י שם דמשמע כל דבר המישב דעתו של אדם ואפי' שותה וכו' וא"כ גם כל דכתיב גבי אכילה שתי' בכלל אכילה ושפיר איתרבי ח"ש גם בשתי'. ותדע דאל"כ למה דס"ד במכות י"ג ע"ב דכרת נמי בעי אזהרה תקשי לי' מתני' דהמחה את החלב ואי משום דכתיב נפש מ"מ גבי אזהרה כתיב אכילה ואין המחה בכלל וא"כ אזהרה מנ"ל אעכ"ח כיון דאיתרבי מנפש שוב הוי המחה בכלל אכילה

ומ"ש ליישב דקדוק הכפ"ת במשנה יומא דקתני כל האוכלי' מצטרפי' וכו' וכל המשקי' מצטרפי' ואמאי קתני אח"כ האוכל והשותה אין מצטרפין ולא קתני האוכלי' והמשקי' אין מצטרפין. ותי' מעלתו דיש להסתפק בהמחה חלב ושתה אי שיעירו בכותבות או במלא לוגמיו ואי הוי קתני האוכלים והמשקי' הו"א דוקא דבני שתי' שאין שיעורן שוה אבל המחה מאכל הו"א דשיעורו בכותבות ומצטרף ולהכי קתני האוכל והשותה אין מצטרפין אפי' המחה דבר מאכל ושותה. ניתן להאמר אבל אם לדין יש תשובה ולא מיבעי' לדעת הרא"ה בחולין צ"ז שהביא הר"ן שם דהא דכל המשק' שיעורן ברביעית היינו ג' זיתים שאם יקרוש יעמוד על כזית וכר"י בשבת ע"ז ועי' בתוס' יומא ד"פ ד"ה ה"נ דכמלוא לוגמיו הוי פחות מרביעית וא"כ בהמחה מאכל פחות מככותבת פשיטא דאפי' הוי כמלוא לוגמיו דפטור דאטו משום דאישתני לגריעותא עי' בראשונים חולין ק"ך יתחייב טפי ואם המחה ככותבות פשיטא דהוי כמלוא לוגמיו וחייב וממילא פשיטא דמצרף למלוא לוגמיו ואף דאין שיעורן שוה ואין מצטרף לענין טומאה אפי' כקל שבהן שאני התם דשיעור הוא הל"מ אבל כאן דתלי' ביתובי דעתא כדמסקי' ביומא פ"א שפיר י"ל דמצטרף דמיתבי' דעתי' בהכי ועי' רשב"א שבת צ"א ד"ה בהא לחלק בין השיעורי' לענין אחר. אלא אפי' לאביי בשבת נמי י"ל כנ"ל דנהי דיש משקי' דרביעית ל"ה כזית אבל כזית ודאי הוי רביעית וכ"ש דהוי כמלוא לוגמיו שהוא פחות מרביעית. וגם בגוף הדין אני נבוך אם מיחוי אסור כלל ביו"כ ואולי לא ילפי' כלל מהנך דחולין ק"ך וזה צ"ע רב בסוגי' דנפש ועי' חת"ס יו"ד סוס"י קי"ד לכן אקצר בזה

ועל דקדוקו של תוס' יו"כ הי' נ"ל דדוקא אוכל חצי כותבת ושותה חצי מלוא לוגמיו אין מצטרפין משום דבזה ליכא יתובי' דעתי' אבל משקה פחות מלוא לוגמיו ואוכל משלימו למלוא לוגמיו שפיר מצטרפין למלוא לוגמיו דיש בזה יתובי' דעתי' וחייב רק באוכל ח"ש אכילה ושותה ח"ש שתי' אין מצטרפין וא"ש. ויען אני טרוד במילי דפסחא לקצר אני צריך. וד' שנותיו יאריך. וישמרהו מכף מעול וחומץ ומשהו חמץ. כנפשו ונפש ידידו דוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קע"ח

שיל"ת ב' אויפאלו ב' לס' ואנשי קודש תרס"ז לפ"ק

ישאו הרים שלום. לאוצר בלום. בני אהובי הרב המאוהגדו"ל מעוז ומגדול. חריף ובקי. כעמר נקי. כש"ת מו"ה יודא צבי בלוהם נ"י אבדק"ק האנאשאוויטץ

מכתבך הנעים. מיום ג' בשלח קבלתי וכו' ואשר שאלתני אודות המצה מאשין אני לא ראיתי עוד אופין במאשין רק בטשאבא ושם לא הי' נראה לי ומ"מ לא מחיתי בהם כי א"א באופן אחר ובזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולפי מה שכתבת שהדפין שעורכי' עליהם מלאי' סדקי' וגומות כי לא נמצא בעל מלאכה אשר יחליקם היטב ברהיטני ומבואר בסי' תנ"ט דאסור וגם לשין ועורכי' בחדר שהתנור עומד ובאותו חדר מסיקי' התנור גם זה מבואר דאסור גם המים שלנו שלשין בהם הוא באותו חדר וגם זה אסור ועי' רסי' תנ"ה ועוד כמה דברים שיש בהם חשש חימוץ ולהביא מצות ממקומות אחרים עוד גרוע מזה ומתלא דאמרי אינשי בכל מושבותיכם תאכלו מצות ולא ממושבות אחרים והבאים בהכשר אין חיבת הקודש מכשירתו ואם האיש אשר רוצה להביא מאשין יקבל על עצמו לעשות הכל בהכשר ויתרון כאשר תצוה עליו ודאי עדיף מלאפות בכל החששות הנ"ל ומ"מ אם אפשר התיעץ עם היראי' דשם ומה שחוששי' שהגה"ק מסאנז זצ"ל אסרו הוא טעות כי גם אני אוסר פה במקומי יען שאנו אופין בהכשר אבל במקום שאין ברירה ודאי לא הי' אוסר וכללו של דבר אין בזה אלא מקומו ושעתו

ומה שתמהת עמ"ש בתשובה או"ח ר"ו דליכא לאו וכרת באכילת שאור משום דהוי שלכד"א מרש"י בחומש פ' בא בפסוק כי כל אוכל מחמצת ובפסוק כל מחמצת לא תאכלו וכן הוא בילקוט שם. הנה