בית שערים אורח חיים קפח

מעירוב פריך שפיר דליתסר מדרבנן מיהא. ועוד דעירוב הוא מזון שתי סעודות ויש בו שיעור ואסור בהנאה מה"ת וא"ש. מיהו באמה לפענ"ד גם לדעת הצל"ח דבעי' בהנאה שיעור כזית היינו דוקא בהנאת הגוף אבל בהנאת משתרשי דהיינו מכירה, לא תלי' בכזית אלא בשו"פ והארכתי בזה במקו"א

וראיתי לפמ"ג שם בה"פ שהקשה א"כ איך אמרי' דחמץ אינו ברשותו של אדם הא יכול ליהנות ממנו פחות מכזית ולפענ"ד לק"מ דלדעת רמב"ן הנ"ל כיון שהוא אסבה"נ ליהנות בכשיעור כמו מדבר היתר אינו בעליו ואינו דמיהן וכמו שתי' ריטב"א בקדושין נ"ו על הנאת אפר ע"ש. ולדעת רשב"א דס"ל דהנאת משתרשי אסור מה"ת כמו מכירה א"כ בכל הנאת הגוף איכא נמי הנאת משתרשי שהרויח שלא הי' צריך ממון אחר להנאה זו. ועי' בית אפרים דבמצוה שצריך לתת ממון בעבורה ל"ש מללה"נ דהא קא משתרשי לי' ממון ולפ"ז י"ל דבזה אפי' ר"ל מודה דח"ש אסור מה"ת דהרי הנאת משתרשי הוא קיימת עוד כשנהנה מח"ש השני ושפיר חזל"א שהרי משתרשי לי' כזית בפעם אחד דהא הנאת ח"ש ראשון עדיין קיימת ועי' מעילה דף כ' צירף את המעילה לזמן מרובה ואפשר דזה כונת הירושלמי פ"ה דתרומות דמודה ר"ל באיה"נ משום דהנאת משתרשי של ח"ש ראשון עדיין קיימת כשנהנה מח"ש השני ומיושב בזה קושי' הצל"ח פסחים כ"ב בד"ה והרי אבמה"ח ע"ש

ועפי"ד מצאנו יישוב גם לקושי' שני' שהק' מעלתו נ"י אמאי לא פריך ממתני' דקידושין נ"ח המקדש בתרומות מקודשת אלמא דמותר בהנאה. ולפמ"ש דהנאת משתרשי אינו אסור בתרומה הואיל שאינו איסור חפצא א"ש. ומיושב נמי מה שהק' בס' יריעות שלמה סי' ס"א סק"י איך אפשר דתרומה אסור בהנאה א"כ איך שייך בו נתינה הא הוי הפקר ואינו שלו והאיך שייך ואיש את קדשיו לו יהי' וטובת הנאה לבעלי' ועי' נדרים פ"ה ולפמ"ש דהנאת משתרשי שרי בתרומה לק"מ אבל אין לומר דשייך נתינה בשו"פ ופחות מכזית כתי' חתני נ"י. דלדעת מל"מ פ"ו ממ"ע צריך נתינה בכזית דוקא ע"ש שהאריך

אמנם בלאה"נ ל"ק קושי' יריעות שלמה דהרי אפי' אי תרומה מותר בהנאה מ"מ אינו שלו אלא של השבט ואם אינו נותן ה"ה גזל השבט ומ"מ נתנה לו התורה זכות זה ושיכול לקיים בו מצות נתינה. ה"נ כשהוא אסבה"נ ואינו בעליו מ"מ נשאר לו זכות זה שיכול לקיים בו מצות נתינה ואי שנהנה בנתינתו מצות ללה"נ ואפילו ליהנות ניתנו שרי וכדאמרינן בבא קמא צ"א ע"ב בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה ואמר אנא בעינא למיעבד האי מצוה והתם איה"נ הוא שור הנסקל ואשירה ע"ש ברש"י ואפ"ה המצוה שהוא צריך לעשות בה בשביל שהוא שור הנסקל ואשירה דילי' היא ומותר ליהנות וליקח עשרה זהובים ממי שחטף ממנו המצוה וה"נ דכוותי' ומכ"ש טובת הנאה שכהן מהנהו אינו מחויב להנהותו וממילא קאתי וא"ש

ומה שהק' בפסחים כ"ז דפריך מכלל דלרבנן אפי' כשאבוקה כנגדו שרי אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו הא משכחת במכירה ונתינה דאסור באיה"נ. נ"ל דלק"מ דלא מיבעי' לדעת הרמב"ן בר"פ השוכר את הפועל דאין איסור במכירת איה"נ רק דאם קידש אשה אינה מקודשת לפי שאינו דמיהן וכדאיתא בירושלמי שהביא שם וילפי' דלא תאכלו איה"נ במשמע מנבילה מדקרי' רחמנא מכירה וכמבואר בחת"ס יו"ד סי' ק"ל ודאי דל"ק דטעמא דאינן דמיהם משום שאין הבעלים יכולים ליהנות מהם כלום ואינם בעליו להכי גם במכירה לנכרי שיכול ליהנות מהם אינן דמיהם ואף דבנשרפי' יכול ליהנות מאפרן ועי' תוס' קידושין נ"ו וריטב"א שם מ"מ כי שריף להו לבערינהו לאו דידי' נינהו וכל הקודם זכה באפרן כיון דא"י ליהנות באפרן אלא אחר ששרפם ואז פנים חדשות בא לכאן אבל לרבנן דשרי אפילו באבוקה כנגדו ויכול ליהנות מעצים דאיסורא כמו מעצים דהיתירא ודאי הוא בעליו והוא דמיהן כשמכון כן הוא קושטא דמילתא אבל אפי' אם אינו דמיהן מ"מ ליכא איסור כלל במכירה אלא אפי' לדעת רשב"א נדרים דס"ל מדילפינן איה"נ בעלמא מדכתיב בנבילה או מכור מוכח דמכירת איה"נ הוא דאורייתא ואסור מה"ת. מ"מ נ"ל סברא ישרה דזהו דוקא אם הלוקח יכול ליהנות מאיה"נ הנאה שהוא אסורה לישראל ליהנות ממנו וא"כ נותן מעות בעד איה"נ ולכן המכירה אסורה מה"ת אבל כאן לסברת המקשן דלא משכחת כלל ליהנות מעצים דאיה"נ הנאה שהוא אסורה לרבנן וא"כ גם הלוקח לא יהנה מהם הנאה אסורה ואינו נותן דמים בעד איסור רק בעד היתר ממילא גם המכירה מותרת ופריך שפיר כן נראה לענ"ד. וד' יראנו מתורתו נפלאות. עדי יחוש ישועות הנבאות. כנפש ידידו החותם בברכת התורה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קע"ו עוד להרב הנ"ל שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק וירא תרנ"ז לפ"ק

מכתבו קבלתי וכו' ומה שהק' אהא דפריך בפסחים כ"ג והרי תרומה וכו' ותנן מערבין לנזיר ביין וכו' וכתבו תוס' דלמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה לק"מ דמללה"נ ע"ש ואמאי לא פריך ממשנה קידושין נ"ח המקדש בתרומת וכו' ה"ז מקודשת ואפי' ישראל אלמא דתרומה שרי בהנאה. הנה כמדומה לי שכבר כתבתי לו תי' על קושי' זו לפני איזה שנים ואין לי פנאי לחפש אחריו בתשובותי [עי' בתשו' הקודמת] ומה שנ"ל כעת הנה ודאי א"ל דיש לאוקמא ביש שו"פ גם שכדה"נ ולהכי מקודשת דהא ארישא קאי המקדש בערלה וכו' אינה מקודשת ובכה"ג גם בערלה מקודשת לתי' א' שבתוס' לעיל נ"ו ד"ה המקדש ולתי' שני גם כאן אינה מקודשת ותרומה אסבה"נ. ועוד דתרומה אפי' כהן אסור ליהנות שלכדה"נ או לשורפה וליהנות מאפרה כמבואר ברמב"ם פי"א מתרומות ועי' רפי"ב שם. ובזה נדחה נמי מה שעלה בדעתי לומר לתי' הריטב"א שם בדנ"ו דמשו"ה בערלה אינה מקודשת אף דיכולה ליהנות שלכדה"נ או באפרה משום דאיה"נ לאו דידי' ואין לו בעלי' אבל בתרומה דכתיב ונתן לכהן את הקודש גלי קרא אע"ג דאסבה"נ מ"מ יש לה בעלים ושפיר מקודשת כקושי' הריטב"א אבל לפמ"ש א"א לומר כן דבתרומה אסור ליהנות שלכדה"נ או לשורפה

אך מה שנ"ל הוא דבהגהת מל"מ פ"ה מאישות ה"א הק' למאי שצידד שם דמשו"ה המקדש באיה"נ אינו מקודשת משום שאסור לו ליהנות א"כ למ"ד מללה"נ אמאי אינה מקודשת הא קידושי' אשה מצוה ומללה"נ ותי' בס' אבני מילואים תשו' כ"א כיון דקידושי כסף גמרי' קיחה קיחה משדי עפרון א"כ מה שאינו בר דמים לקנין שדה לא מקרי כסף לקנין אשה ע"ש. ולפ"ז נ"ל דוקא אם אין הכסף לקנין שדה לשום בר ישראל לא מקרי נמי כסף לענין קידושין אבל תרומה אפי' אסבה"נ לישראל אבל לכהן שרי אפי' באכילה וא"כ לכהן מכהן שפיר מקרי כסף גם לענין קנין שדה א"כ שפיר מקרי כסף גם לגבי ישראל כיון דהכסף בעצמו ראוי לקנין שדה לגבי כהן כמו דמקרי סעודה ראוי לגבי' כיון דראוי לכהן ומערבין לישראל בתרומה אלא דהישראל אסור ליהנות ממנה ולהכי שפיר מקודשת כקושי' הנ"ל דמללה"נ וא"כ גם מכאן ל"ק רק למ"ד ליהנות ניתנו וא"כ אינו מרויח כלום וא"ש

אבל מעיקרא לק"מ דהא דמוקי לה בס"פ האיש מקדש בישראל שנפלה לו טבלי' מבית אבי אמו כהן היינו רק למ"ד טובת הנאה אינו ממון אבל למ"ד טוה"נ ממון שפיר מקודשת בטוה"נ כמ"ש רש"י שם במשנה וא"כ אפי' אי תרומה אסבה"נ מ"מ הנאה זו של טובה"נ ודאי שרי דבהדי' שרי רחמנא ונתן לכהן את הקודש כמו תרומה טמאה דשרי ליהנות בשעת ביערו אף דאסורה בהנאה בשבת כ"ה וא"כ שפיר מקודשת ע"י טובה"נ ולהכי לא פריך מהאי מתני' די"ל דאתי' כמ"ד טוה"נ ממון וא"ש. והנני חותם באהבה כנפשו ונפש ידידו דוש"ת: עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קע"ז

בעזהי"ת

שוכ"ט ופסח הבא בתומו תומת ישרים לידידי הרבני החו"ש. וריח לו כלבנון. כמו"ה אברהם יצחק נ"י גרינבערגער בק"ק ה' מאד

תמול קבלתי מכתבו ויען עמוס הטרדות אני ויראתי פן אשכח מלהשיב לכן חשתי ולא התמהמתי לאשוב לאלתר. ומה שנתקשה על דברת כ"מ בה' חו"מ שהק' על הרמב"ם שכתב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנ' לא יאכל אמאי לא יליף מכל חלב ע"ש והא לא יאכל נאמר בפסח מצרים קודם מ"ת ואכתי לא נאמר כל חלב והי' צריך לגלות אז לא יאכל ושפיר כתב הרמב"ם מלא יאכל אף שעתה אפשר למילף מכל חלב למה יביא ממרחק לחמו. ולפענ"ד לק"מ מכמה טעמים חדא דא"כ תקשי להיפוך ל"ל קרא דכל חלב לאסור ח"ש נילוף מחמץ דח"ש אסור מלא יאכל ואף דיש פלוגתא בירושלמי אי ילפי' מקודם מ"ת עי' ירושלמי מו"ק פ"ג הלכה ה' ד"ז ע"ב ובמ"ר סוף ויחי מ"מ השתא הכא ילפי' דחמץ אסור בהנאה לחזקי' מלא יאכל וכמ"ש הרמב"ם גופא בפ"א מחו"מ וא"כ ילפי' מיני' אף דהי' קודם מ"ת יהי' מאיזה טעם שיהי' וא"כ לענין ח"ש נמי נילף מיני' ול"ל כל חלב ושפיר הקשה הנ"מ

ועונ"ל דהרי בתורה לא כתיב יאכל אלא שכך נמסר בע"פ לקרות יאכל כדי לאסור בהנאה ואי ידעי' מכל חלב אי' הנאה גם בחמץ למה נמסר לקרות לא יאכל כלל ויפה הק' כ"מ ועי' תוס' יומא מ"ט ע"ב ד"ה שאני שכתבו בתר דנכתבו קדשי' לא איצטריך למכתב האי קרא שנכתב קודם שנכתבו קדשי'

ועוד בה שלישית דהרי קי"ל דלא נאמרו שיעורי' לב"נ וכמ"ש רמב"ם פ"ט ממלכי' ה"י וא"כ לאסור ח"ש קודם מ"ת ל"צ קרא רק על אחר מ"ת ואז שפיר ידעי' מכל חלב ושפיר הק' כ"מ ואף שכתבתי בתשו' ע"ל סי' קמ"ח] דלענין מצות שנצטוו ישראל משאר ב"נ אפי' קודם מ"ת הי' להם דין ישראל מ"מ לענין שיעורי' דהוא הל"מ ודאי הי' קודם מ"ת כדין ב"נ דלא בעי שיעור וס"ל לכ"מ כשיטת הרא"מ שבמל"מ שם