בית שערים אורח חיים קפו

והוי כשריפה וא"כ מלאכה הוא אבל אי השבתתו בכל דבר ואין הביעור במקום שריפה ל"ש לומר דמשום מצוה הו' כמלאכה ע"ש והדברים מבוארי' יותר בחת"ס או"ח סי' קנ"א ועי' מג"ש ביצה י"ב שכתב ליישב קושי' הרא"ש על רש"י דס"ל דאמרינן מתוך אפי' ליכא צורך היום כלל א"כ מ"ט אסור שריפת קדשים ביו"ט ותי' מג"ש דגם לרש"י לא הותר אלא שאפשר לעשותה לצורך אונ"פ אבל ביעור קדשי' דמצות ביעור מחשב מלאכה דרחמנא אחשבי' להבערתן כרש"י ביצה הנ"ל ומצות ביעור לא משכחת באונ"פ ל"ש בי' מתוך ע"ש ולפ"ז מה הקשו התוס' דיכול ליהנות בשריפת חמץ אחר שנשרף ונעשה גחלים מ"מ כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ גם מצות ביעור נחשב למלאכה ולפ"ז נהי דמשום עיקר מלאכת שריפה מותר לשרפו ביו"ט דזה אפשר לעשות לצורך אונ"פ מ"מ אסור ביו"ט משום מלאכת מצות ביעור ומצות ביעור ומלאכתה אינה לצורך אונ"פ כמג"ש הנ"ל

אך לק"מ דודאי אם שריפה אסור ביו"ט א"כ כל ביעור אסור כמו שריפה שהוא במקום שריפה אבל קושי' התוס' הי' דלא משכחת שריפה אסור ביו"ט שהרי יכול ליהנות כשישרף ויעשה גחלים וכיון דשריפה מותר א"א שיהא מצות ביעור שהוא במקום שריפה אסור משום מלאכה שהרי זה אסור רק משום שהוא כשריפה ואם שריפה מותרת א"א שביעור אחר יהי' אסור והקשו שפיר

אבל כיון שתי' דמשכחת שריפה שיהי' אסור כיון שא"א ליהנות מתחילת הבערה א"כ נהי דאם מבעיר עצים דהיתירא עם החמץ מותר ליהנות מתחילת הבערה משום זוז"ג מ"מ אסור לשורפו משום מלאכת מצות ביעור שהוא מלאכה כשריפה דהא משכחת שריפה אסורה וזה אינו לצורך אונ"פ כקושייתינו הנ"ל וא"ש

וגוף קושי' התוס' נ"ל ליישב בסברא ישרה עפמ"ש לקמן כ"ח ד"ה ר"ש דלפני זמנו גם לר"ש אסור מה"ת באכילה ונפקא לי' מתשביתו ומאך חלק דמשבע תשביתו שלכדה"נ דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לר"ש ע"ש. ביאור דבריהם דפי' תשביתו דרך השחתה אלא דאם מסיק תחת תבשילו ואינו אוכל והוא שלכדה"נ זה מקרי השחתה והר"ן פ"ק דפסחים דף ז' כתב שביאר בחידושיו דאפי' ר"ש מודה דחמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה מה"ת רק דלאו ליכא וכתבו אחרוני' דהיינו מדכתיב תשביתו דמשמע דרך השחתה ולא דרך הנאה. ולפ"ז נ"ל דגם לדעת התוס' דמותר להניח רק כיון שהוא דרך השחתה שלכדה"נ הוי דרך השחתה מ"מ זה דוקא אם עכ"פ אפשר להשבית בלא הנאה אבל ביו"ט כיון דא"א להשבית בלא הנאה משום איסור מלאכה ועכ"ח אם תשביתו הוא ביו"ט היינו דרך הנאה וזה אינו סברא שיהי' פי' תשביתו שהוא דרך השחתה דוקא בהנאה והוי כעין שכתבו ראשונ' דאף דאין מבטלי' איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן מ"מ אין סברא שיהי' מה"ת אפי' מצוה לבטל וה"נ נהי דאין איסור לתוס' אם משבית בהנאה אבל אין סברא שיהי' מצוה להשבית דוקא בהנאה א"ו תשביתו אינו ביו"ט רק בעיו"ט וא"ש. ואודות השאלה בה' נדה אין פנאי לעיין כעת ואי"ה כי אקח מועד אשימה עיני עליו. יראו עינינו בשוב ד' שיבת ציון ומלאה הארץ דעה כנפשו ונפש מחותנו ידידו הדוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קע"ג

שיל"ת ב' אויפאלו ג' לס' נשא סת"ר לפ"ק

שוכ"ט להרבני המופלא ומופלג, מלא פלג, מו"ה שלמה גליקק נ"י

מכתבו קבלתי והגם כי אני טרוד עתה בטרדא דמצוה מ"מ לכבוד בית אבותיו לקחתי מענו פנאי להשיבו על דבר קושי' עמ"ש תוס' פסחים כ"א ע"ב ד"ה כ"מ דמשו"ה אין נהנה מחמץ בפסח בכרת משום דלא יאכל ולא תאכל ילפי' מלא תאכלו אבל כי כל אוכל לא ילפי' מלא תאכלו א"כ שם כ"ג ל"ל קרא דלכל מלאכה דחלב מותר בהנאה הא אמרי' ביומא ע"ד דצריך כל חלב לאסור ח"ש דאל"כ סד"א כיון דעונש ואזהרת ח"ב סמוכי' זל"ז כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו הרי אזהרה וסמיך לי' כי כל אוכל חלב מן הבהמה הרי עונש כל שאינו בעונש אינו באזהרה ולהכי איצטריך כל חלב ולפ"ז לענין הנאה שפיר ידעי' כל שאינו בעונש דהא כתי' כי כל אוכל ואין הנאה בעונש אינו באזהרה. שתי תשו' בדבר חדא דכבר כתבו תוס' ביבמות פ"ו ד"ה אף דאיסור זרות לא ילפי' במעשר מהיקישא דתרומה אע"ג דאין היקש למחצה כיון דלא מצי לאקושי לגמרי לאסור אף ללוים כמו תרומה וה"נ ודאי אי לא כתי' כל לאסור ח"ש הוי מקשי' אזהרה לעונש דכל. שאינו בעונש אינו באזהרה אבל כיון דכתיב כל לאסור ח"ש הוי וליכא לאקושי לגמרי אזהרה לעונש שוב לא מקשי' כלל גם לענין הנאה ושנית הא כתבו תוס' בשבועות כ' ע"ב דהיכי דיש לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' וא"כ אדרבה נקיש עונש לאזהרה מה אזהרה בח"ש אף עונש בח"ש אלא דזה שיבוש דהא שיעורי עונשי' הל"מ כדאמרי' ביומא פ' והתינח לענין ח"ש אבל לענין הנאה אדרבה סד"א לחומרא מקשי' מה אזהרה בהנאה דכתי' לא תאכלו אף עונש בהנאה דכתי' כי כל אוכל ולהכי צרי' קרא דלכל מלאכה דחלב מותר בהנאה

ועוד בה שלישית דבאמת גוף דברי תוס' צריכי' ביאור אמאי לא ילפי' כל אוכל מלא תאכלו דמשמע א' אי' אכילה וא' אי' הנאה ועי' צל"ח שם שעמד בזה ונ"ל דבב"ק מ"א אמרי' אמרי הנ"מ היכי דנפק לי' אי' אכילה ואי' הנאה מקרא מלא יאכל ופירש"י אגב דמורי לן נמי אאכילה מפיק לי' בלשון אכילה ובד"ה הנ"מ דמפיק קרא לאיה"נ בלשון אכילה אבל הכא דאי' אכילה מסקול יסקל נפקא אס"ד האי לא יאכל את בשרו איה"נ נכתוב רחמנא לא יהנה ופירש"י אי להנאה גרידתא אתא לכתוב לא יהנה וגם זה מחוסר תבלי' גם אי ילפי' אכילה והנאה מלא יאכל נמי סגי דלכתוב לא יהנה דהא אכילה נמי הנאה הוא. וכ"ש דקשה טפי למ"ש רמב"ם בסה"מ מל"ת קפ"ז דמשו"ה לא מנה אי' אכילת בב"ח ואי' הנאת בב"ח לשני מצות מפני שהנאה ואכילה ענין א' כי האכילה מין ממיני הנאה ואמרו בדברי שהוא לא יאכל אמנם הוא דמיון מדמיוני הנאה והכונה שהוא לא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו והוא אמרם כ"מ שנ' לא תאכלו לא יאכל וא' אי' אכילה וא' אי' הנאה במשמע וכו' ודאי תקשי לכתוב לא יהנה אין לומר דכתי' לשון אכילה דבעי' כד"א דגם אי כתי' לא יהנה בעי' כדה"נ וגם א"ל דכתי' לשון אכילה דלוקי' על אכילה ולא על הנאה דגם אי כתי' לא יהנה אין לוקי' על שאר הנאות משום דאין בו מעשה או בראוי לאכילה משום דהוי שלכדה"נ

לכן נ"ל לפמ"ש המל"מ פ"ד מאבל דאי ילפי' אכילה והנאה מלא יאכל אם נפסל ממאכל אדם דל"ש בי' אי' אכילה מותר גם בהנאה ולפ"ז אי כתי' לא יהנה הו"א דאפי' נפסל מאוכל אדם נמי אסור בהנאה ולכן אפקי' בלשון אכילה דבכה"ג מותר גם בהנאה. ולפ"ז התינח בלא יאכל ולא תאכל דהוי אזהרה אבל כי כל אוכל דכתי' גבי עונש לא ילפי' מלא תאכלו דא"כ לכתוב לא יהנה וא"ל דאי כתי' לא יהנה הו"א דגם בנפסל מאוכל אדם איכא עונש על הנאה ז"א דהא לא ענש אא"כ הזהיר והרי באזהרה כתי' לא תאכל דבנפסל מאוכל אדם אינו מוזהר על הנאה אע"כ דבא להורות דבהנאה ליכא עונש. ומעתה גבי חלב דאמרי' בחולי' ל"ז וזבחי' ע' וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ואמר מר למאי הלכתא אמרה תורה יבא אי' נבלת ויחול על אי' חלב יבא אי' טריפה ויחול על אי' חלב ע"ש א"כ גבי אזהרה אינו מוכח מדאפקי' בלשון אכילה שאם נפסל מאוכל אדם אינו אסבה"נ די"ל דשפיר אסבה"נ והא דאפקי' בלשון אכילה היינו משום דלא סגי לי' בלא"ה בנפסל מאוכל אדם למימר דנבילה וטריפה שהם אי' אכילה חלי' על חלב. ולפ"ז אי לאו קרא דלכל מלאכה דחלב מותר בהנאה שפי' הו"א דחלב אסבה"נ וגם כי כל אוכל חלב משמע אי' הנאה דאכילה מין ממיני הנאה כמ"ש הרמב"ם בסה"מ ואי דא"כ נכתוב כי כל נהנה ז"א דסד"א אפי' נפסל מאוכל אדם נמי יש כרת בהנאה קמ"ל דלא ואי דלא ענש אא"כ הזהיר ובנפסל מאוכל אדם ליכא אזהרה בהנאה מדאפקי' בלשון אכילה ז"א דהא דאפקי' בלשון אכילה למימרא דמיירי בראוי לאכילה היינו משום דבעי למימר דאי' נבלה וטריפה חל על חלב כנ"ל ושפיר צריך קרא להיתר הנאה

ותו הביא בשם הגאון רעק"א דהא דסומא פטור מן המצות היינו רק כנשים דפטורי' ממ"ט שהז"ג אבל מ"ע שאין הז"ג דנשים חייבות גם סומא חייב והק' א"כ מה פריך ביבמות ע"א אלא זכריו דאיתניהו בשעת אכילה וליתניהו בשעת עשיי' היכי משכחת לה לאו דאיתיליד בין עשי' לאכילה ש"מ ערלות שלא בזמנה הוי ערלה הא פסק הרמב"ם רפ"א מק"פ דנשים חייבים במצוה זו וא"כ לפי הנ"ל גם סומא חייב ובפ"ה שם ה"ו פסק דקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלהמנות על הפסח שנ' וכל עבד איש ולא של אשה וקטן וא"כ שפיר משכחת לה שהי' סומא בשעת עשיי' ולא הי' מילת זכריו מעכב עליו והי' מחויב בפסח כאשה ונספתח בשעת אכילה ומילתם מעכב עליו בשעת אכילה. לק"מ דרמב"ם לא כתב רק דמילת עבדי' אינו מעכב קטן ואשה מפסח דממעטי' לי' מן וכל עבד איש אבל מילת זכריו דליכא מיעוט מעכב גם קטן ואשה מעשיית הפסח ואף דאשה אינה חייבת למול את בנה וגם קטן לאו בר מיעבד מצוה הוא מ"מ השתא לפי הס"ד קודם שחידש רבא הך המול לו כל זכר וכו' הוי ס"ל דאע"ג דלא רמי' עלי' חיובא למולו מ"מ ערלתו מעכבו מפסח ועי' חי' רמב"ן שם והארכתי בזה בתשו' חיו"ד ה' מילה להגאון מהר"מ מדעעש ז"ל והרי קושי' הגמ' הי' ממילת זכריו ולא ממילת עבדיו וזה מעכב גם סומא וגם אשה וקטן בשעת עשיי' וא"כ אפי' ריח קושי' אין כאן. ועוד מ' הגיד לו לפי שכתב דסומא לא גרע מאשה וחייב במצות שאשה חייבת דלא עדיף מאשה ואפי' מילת עבדיו דלא מעכב באשה מפסח מ"מ כיון דמעכב באיש מעכב נמי בסומא דהא בכלל איש הוא ולא נתמעט מן וכל עבד איש וא"כ אפשר דבסומא אפי' מילת עבדיו מעכבתו מפסח: