בית שערים אורח חיים קפה

יאכל בצירי אכילה וה"פ לא יהא בו היתר אכילה כדאמרי' בגמ' שם לא בגוף החמץ ולא בבא מחמתו דהיינו הנאה כפירש"י. ותדע דאי הפי' רק הנאה לחוד ולא אכילה א"כ לר"י דמצריך תלתא קראי לפני זמנו ותוך זמנו ואח"ז מנ"ל אי' אכילה בא' מהם הא לא כתי' רק הנאה וכ"ת דאתי' מקו"ח מהנאה א"כ אין עונשי' מה"ד והרי בהדי' שנינו במכות י"ג דהאוכל חמץ בפסח לוקה ומסתברא דלא יאכל קאי אתוך זמנו כמו"ש תוס' דף כ"ח ואי משום דאכילה נמי הנאה הוא א"כ ילקה על כל הנאות או לא ילקה גם על אכילה כיון דלא כתיבא בהדי' טפי משאר הנאות ועי' מל"מ פ"ה מיסוה"ת הלכה ה' ד"ה ודע

וגם מ"ש בני חתנו הרב הגדול נ"י דמשכחת חיוב כרת ומלקות באכילת חמץ של נכרי בסבור הישראל שהוא שלו ואכלו באי' דלא קנאו וקושי' תוס' הי' רק אפירש"י דמותר באכילה והיינו ע"כ ביודע שהוא של גוי. גם ז"א לפמ"ש נמ"י ביבמות דדוקא בעודר בנכסי גר וכסבור שלו הן ל"ק כיון דליכא דעת אחרת מקנה אבל בדעת אחרת מקנה קונה אפי' סבור שלו הן ושוב ממנ"פ אם נתן לו הגוי מדעתו הרי קנה אפי' סבור שהוא שלו ואי שלא מדעת הנכרי אפי' סבור שהוא שלו הרי חייב באחריות והוי כשלו כקושי' תוס' ואין הזמן מסכים לראיות וציוני'

אבל לפענ"ד נראה לפמ"ש הר"ן בע"ז אהא דאמרי' שם מ"ב גזירה דילמא מלוה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז ביד ישראל וק"ל לר"ן האיך ישראל זוכה הא אין קנין באיה"נ ותי' כיון דקודם שזוכה בה יש לה ביטול והוי ממון שפיר יכול לזכות בה דקנינו ואיסורה באי' כא' ע"ש וה"נ אני אומר דקושי' תוס' על רש"י לא הי' רק לראב"י דכל זמן שהוא של נכרי מותר רק ע"י קנינו נאסר א"כ כשנתן לו הנכרי הוי שלו דקנינו ואיסורו באי' כא' אבל למאי דלא ס"ל כראב"י וגם חמץ של נכרי אסור באכילה ובהנאה שוב שפיר משכחת גם אי' אכילה בחמץ של נכרי שנתן לו הגוי ואפ"ה אינו של ישראל דאין קנין באיה"נ כיון שגם קודם הקנין אסבה"נ ומ"ש רמב"ם דקונה חמץ בפסח לוקה מלבד די"ל דתוס' לא ס"ל כן אבל א"צ לזה רק משום דלענין ב"י אוקמא רחמנא ברשותו וא"ש

וזאת שנית הרי משכחת לה בגזל מן הגוי ואכלו דהוי חמץ של גוי ואפ"ה אסור באכילה אלא דתוס' הק' הא מחויב באחריות ועובר בב"י וממילא גם אכילה אסורה אפי' ילפי' אכילה מראי' אבל נהי דהוי כשלו משום גל"מ לכ"ע משום דכתי' לא ימצא כדאמרי' פסחים ה' אבל מ"מ אינו שלו והוי של נכרי ושפיר משכחת אי' אכילה בחמץ של נכרי וכ"ש למ"ד דבר הגל"מ לאו כממון רק לענין ב"י משום דכתי' לא ימצא וכיון דלא ילפי' שאור דאכילה משאור דראי' ודאי מקרי של גוי ומשכחת אי' אכילה בחמצו של גו' שגזל ישראל ממנו ואכלו ולק"מ

אבל מעיקרא דדינא פירכא דכיון דלא ילפי' שאור דאכילה משאור דראי' א"כ אין לאי' אכילת והנאת חמץ שייכות וקישור כלל עם הבעלי' של מי הם כמו שאין שייכות נו"ט וחלב וחזיר עם הבעלי' רק החפץ אסור והחפץ שיש בו אי' אכילה יש בו איה"נ מ"ל אם הוא של נכרי או של ישראל הרי אינו תלוי בבעלי' כלל וגם חמץ של נכרי החמץ אסור באכילה ומה בכך אם בשעת אכילה הוא של ישראל מ"מ חפץ זה אסור באכילה ואסבה"נ ומה אכפת לו בבעליו מי הוא והוא האמת ויותר אין להאריך רק ד' ימלא משאלות לבבינו לטובה. בנחת ושובה. כנפש ונפש מחו' הנאמן דוש"ת באהבה

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קע"ב

שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק לס' ויצא תרמ"ד לפ"ק

ישאו הרים שלום לכבוד אהובי מחותני הרב הגאון כמו"ה זוסמאן אליעזר סופר נ"י האב"ד ק"ק האלאש יע"א

קראתי בכל לב מכתבו הנעים וכו' ומה שנתקשה בדברי תוס' פסחים ה' ד"ה וכתיב כל מלאכה וכו' שהקשו הלא כשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר וכו' ותי' בתי' השני כיון דמתחיל' הבערה א"י ליהנות ממנו אע"ג שיהי' לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות וכו' והקשה פר"מ לשיטות הסוברים דאפי' אם יש שבח עצים בפת שייך זוז"ג א"כ יכול ליתן עם החמץ בשריפתו עצים אחרים של היתר ומותר ליהנות ממנו בתחילת הבערה דהוי זוז"ג ואפי' לשי' הסוברים דאי יש שבח עצים בפת לא מהני זוז"ג היינו דוקא גורם היתר דתנור ישן אבל עצים דהיתירא ואיסורא דהגורמי' שווין ודאי מותר ועיי' במג"א סי' תמ"ה סק"ה מוכח כן להדי' דלא כתב לאסור בכה"ג בחמץ רק משום דלא בטיל אפי' באלף ע"ש וזה מדרבנן אבל מה"ת דהוי מותר זוז"ג בגוונא הנ"ל וכאן דקאי מה"ת קשה

ולפענ"ד למ"ש החוו"ד סי' צ"ט אות ח' דאפי' במקום דבאיסור אכילה מבטלי' איסור לכתחילה מ"מ באיה"נ אסור לבטלו דהרי נהנה במה שנוטלו ומבטלו כמו שאסור לפטם בהמה באיה"נ ואין לך ביטול גדול מזה שהרי הבהמה תהי' מותרת אח"כ אף שנתפטמה באיה"נ ע"ש [ותלי' רבות בשנים זכיתי וקיימתי לה מסברא דנפשאי והארכתי בזה בסוגי' דזרוע בשילה דאפי' לשיטות הסוברי' דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן מ"מ באיה"נ מודו שהוא מה"ת ומיושב בזה מה שהקשו עליהם מזרוע בשילה ומהא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דהתם איה"נ הוא ומה"ט אין מבטלין והוא כמו מכירה דלדעת הרשב"א בנדרים מכירת איה"נ אסור מה"ת אף דאם מכר החליפי' מותרי' מה"ת ועי' בנדרים שם בסוגי' דחליפי' כגידולי']. ולפ"ז לא מיבעי' לדעת הר"ן בע"ז דזוז"ג מטעם ביטול אתאי' עלה ודאי אסור מה"ת לעשות זוז"ג לכתחילה באיה"נ דבזה אין מבטלין איסור מה"ת וכיון דע"כ שורף רק לשם מצות שריפת חמץ אסור ביו"ט משום מלאכה אלא אפי' אם זוז"ג מותר מטעם אחר מ"מ הסברא הוא דאסור לעשות זוז"ג לכתחילה מה"ת אף דבדיעבד מותר וזה כונת התוס' כיון דמתחילת הבערה א"י ליהנות ממנו היינו שאסור להבעיר ולאפות אף דאם אפה מותר מ"מ כיון דאסור להבעיר כדי ליהנות דזה מקרי הנאה וע"כ מבער לשם מצות שריפה והוי מלאכה שלא לצורך אונ"פ ואסור ביו"ט ולק"מ. ושוב מצאתי בתשו' מהרי"א או"ח סי' קל"ג שהאריך בזה

ובזה נ"ל ליישב קושי' שעה"מ פ"ג מח"מ בד"ה ויש לגמגם. שהביא מעלתו נ"י דאמאי לא קאמר ש"מ ארבעה דס"ל לר"ע כרבי דאבוקה כנגדו אסור מה"ת דיש שבח עצים בפת ע"ש. ולפמ"ש י"ל דלכאורה קשה מה פריך בפסחים כ"ז ע"ב לרבנן דשרי באבוקה כנגדו עצים דאיסורא היכי משכחת לה ומאי קושי' נהי דהפת מותרת משום דאבוקה בא ממשהו הנשרף מ"מ כשהולך ומבעיר הרי הוא נהנה מאיה"נ כשהוא בעין כמו במפטם באיה"נ ומוכר ומבטל איה"נ הנ"ל והוא פלא לכאורה אך ז"א דלמאי דס"ד דלא משכחת להנות בעצים רק אחר דמקלי קלי ואז מה שנהנה ממנו מותר א"כ אינו חל איה"נ כלל על עצים דכל הנאות שאפשר ליהנות ממנו הם מותרים ושפיר יכול להבעיר אפי' לכתחילה כדי ליהנות אבל למאי דמשני דמשכחת איה"נ כשהוא בעין בשרשיפא וא"כ חל עליהם שם איה"נ וממילא אפי' לעשות אבוקה לאפות בו אסור מה"ת כקושיין אפי' למ"ד אין שבח עצים בפת והפת מותר בדיעבד. ולפ"ז שפיר י"ל דס"ל לר"ע כרבנן דאין שבח עצים בפת ואפ"ה כיון דחל עליו איה"נ ליהנות ממנו כשהוא בעין ומכ"ש בחמץ דעיקרו עומד לשאר הנאות ולא להסקה א"כ אסור להבעירו כדי לאפות בו מה"ת רק לשם מצות שריפה ואסור ביו"ט משום מלאכה וא"ש

ושנית נ"ל לפמ"ש אבני מילואי' בתשובה סי' ח"י ליישב קושי' פר"ד בסוגי' דיומא פ"ג למה מאכילין אותו טבל והלא אפשר להפריש תרומה ולחזור ולבטלה באותן חולין. ותי' דאם מבטל התרומה ונהפך איסור להיתר הוי כמאבד התרומה בידים וזה אסור מה"ת מושמרתם את משמרת תרומותי. וה"נ אני אומר אם מסיק בחמץ ושאר עצים דהיתירא דהו' זוז"ג ומותר אף דהחמץ אסור בהנאה וע"כ משום דחשבי' החמץ כאלו אינו ואינו נהנה מאיה"נ א"כ דהוי כאלו אינו נהנה מחמץ הוי כאלו החמץ אינו נשרף לצורך אונ"פ וממילא הבערה אסורה משום דהוי אב מלאכה וממנ"פ א"א לומר שני הפכי' בנושא א' דמותר לשרוף החמץ לצורך אונ"פ אף דאסבה"נ מ"מ יהי' מותר עם שאר עצים משום דאינו נהנה מחמץ וזה ברור לענ"ד

עונ"ל דאיתא באו"ח סי' תק"ז בעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכני' אף דהוי דשיל"מ ולא בטיל מ"מ כיון דאינו נהנה עד שישרפו מותר וכ' במג"א סק"ג דלהתחמם כנגדו או ליהנות לאורן אסור וק"ל כיון דאינו יכול ליהנות בתחילת ביעורן אסור לשרוף ביו"ט כתוס' הנ"ל. ותי' דג"מ דודאי אם עושה לצורך הדיוט לחוד שרי אפי' א"י ליהנות אלא אחר שנשרפו אבל בחמץ שעושה לשם מצות שריפה ולשם הנאה כיון דמצות שריפה הוא מיד בתחילת הבערה והנאה אינו בתחילת הביעור א"כ עיקרו לשם מצות שריפה ואסור ביו"ט כמו נדונ"ד ע"ש דבריו כי נעמו. וה"נ אני אומר כיון ששורף החמץ לשם מצות שריפה ולשם הנאה וכיון דלשם מצות שריפה א"צ לד"א אלא החמץ. ואף שכ' המג"א סי' תמ"ה הנ"ל דא"א לשרוף חמץ בלי עצים מ"מ ז"א לצורך מצות שריפה רק לפי שאינו דולק בלא"ה ואה"נ אם הוא יי"ש שדולק לחודא א"צ לעצים או שמן שיש בו חמץ כזית בכא"פ דולק לבדו ובלאה"נ כ' מהרי"א בתשו' הנ"ל שא"צ אלא עצים מעט באופן דל"ה זוז"ג. ולצורך הנאה א"י לשרוף החמץ לבדו רק עם ד"א כדי שיהי' זוז"ג א"כ שריפת החמץ עקרו לשם מצוה ואסור ביו"ט כמו נדונ"ד ולדעתי הוא ישר בסברא

ובדרך חידוד נ"ל דהנה הפנ"י הק' לדעת רש"י ביצה כ"ז בהא דאין שורפין קדשי' ביו"ט דלאו דוקא שריפה אסור ביו"ט אלא אפי' ביעור ע"י אכילת בהמה נמי אסור ביו"ט דרחמנא אחשבי' להבערתו הלכך מלאכה הוא א"כ איך מוכח מר"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה דילמא השבתתו בכל דבר ואפ"ה א"א ביו"ט דרחמנא אחשבי' לביעורו והוי מלאכה ותי' דודאי אי עיקר ביעורו הוא שריפה שהוא מלאכה שייך לומר גם על ביעור אחר שהוא במקום שריפה דרחמנא אחשבי'