בית שערים אורח חיים קפד

שאם אין הים מחתכו במהרה מפרדו תחילה אין הטעם כמ"ש רש"י פסחים כ"ח שמא תפגע בו ספינה ע"ש רק הטעם כמ"ש דאין ב"י מינתק אלא בעושה הוא מעשה השבתה בגופו ולא כשמושבת ממילא ולכן אם הים מחתכו מיד כשמשליכו לתוכו הו' הביעור מן העולם מכחו ומינתק לאו דב"י אבל אם אינו מחתכו מיד הוי רק כח שני או אפי' כח שני ל"ה ועי' סנהדרי' ע"ז וחולי' ט"ז והוי רק מושבת מן העולם אבל הוא לא השבית ולא מינתק לאו דב"י שעבר או י"ל דרמב"ם וכל הפוסקים מיירי מדין ביעור קודם שעבר אב"י אבל אחר שעבר אב"י ל"מ הטלה לים לנתק הלאו כיון שאין הביעור מן העולם מכח ראשון שלו וכנ"ל ואם יפרר הר"ה טוחן לדעת הג"ה מ"ל וא"ש

ומה שהביא קושי' בשם זקינו הגאון הקדוש מהרי"א מקאמארנא זצוק"ל למה צריך הדב"ש דוקא שקנה וחימץ בזש"פ שחל להיות בשבת אפי' קנה וחימץ בחוה"מ וחל זש"פ בשבת נמי הוא כן ע"כ אין לו ביאור כלל והלא יכול לקיים מ"ע דתשביתו קודם ז' שחל בשבת ושפיר הוי נל"ע בשעת קניי' וחימוץ ומה נ"מ אם שביעי הוא בשבת או בחול הלא בכ"מ אחר פסח שוב אינו יכול לקיים תשביתו ומ"מ הוי ניתק לעשה כיון דיכול לקיים עד כלות ז' ומה נ"מ אם עד כלות ז' או עד כלות ו' ואם יש אתו דברים בגו יבארם יותר

ומה שהקשה עוד הא חימץ הוי לש וחייב בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין. ג"כ אינו מובן וכי לא משכחת שלש נכרי והוא הטיל לתוכו שאור שיחמיץ או שהעמידו אצל התנור במקום חם שיחמיץ ולא לש דמשום איסור מלאכת שבת ליכא ומשום ב"י איכא. ואמנם מעיקרא לק"מ דהא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין אין הטעם משום קלב"מ דאין חיוב מיתה בלא התראה שאינו נהרג פוטר ממלקות משום קלב"מ כמבואר בכמה דוכתי לר"י דח"מ שוגגי' חייבי' בתשלומי' ועי' חולי' פ"א ע"ב וכתובות ל"ז ע"ב רק משום דלאו זה לא נאמר כדי ללקות עליו רק כדי לחייב עליו מיתת ב"ד ועי' רש"י שבועות דף ג' וא"כ הכא נהי דלאו דלישה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד אבל לאו דב"י משום חימץ זה לא ניתן מתחילה לעונש מיתה רק למלקות והרי הם שני לאוין חלוקי' ושפיר לוקי' ועי' תוס' בשבת קנ"ד ד"ה בלאו עיי"ש

וע"ד פלפול נ"ל דהנה כתבו בתוס' שבועות ב' ד"ה ועל ועוד נראה דאפי' ר' אדא מיחייב וכו' מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי וכו' וע"ש במהרש"א ותמהו האחרונים הא אין שליחות לקטן ולנכרי והא דאמרי' בא"נ יש שליחות לגוי לחומרא היינו מדרבנן. ואמרתי מכבר דל"ש אין שליחות לנכרי אלא בדבר שאם נעשה ממילא אינו כלום כמו בתרומה שהבעלי' צריכים להפריש לכן צריך אתם גם אתם וכן שם בא"נ צריך ענין שליחות שיתחייב הלוה למלוה ובלי שליחות אינו מתחייב כמ"ש החוו"ד סי' ק"ס סק"ח ולכן אין שליחות אפי' לחומרא רק מדרבנן אבל מה"ת המעשה בטל אבל במקום שא"א לבטל המעשה ל"ש אין שליחות לנכרי כלל וכעין סברת תוס' תמורה ד' גבי צורם אוזן בכור וה"נ א"א לבטל המעשה שלא יהי' הגדול ניקף ושפיר יש שליחות לנכרי רק לדבר עבירה גילתה תורה דאין שליחות אפי' במקום דא"א לבטל המעשה כמו בשולח את הבעירה וכיון דנכרי לאו בר חיובא ול"ש אין שליח לדב"ע שפיר יש שליחות. ואמנם כבר חידשו האחרונים דאפי' אי ישלד"ע מ"מ לענין מלאכת שבת אין שליח דמ"מ גוף המשלח נח וקיים למען ינוח והוי כמו חלבי' ועריות דמודה בהו שמאי הזקן ולפ"ז משכחת לה בחימץ ע"י נכרי דמשום לש בשבת ליכא דאין שליחות ומשום חימוץ דב"י איכא דבנכרי שפיר ישלד"ע כיון דל"ה בר חיובא ואפי' למ"ד אי בעי עביד כבר הסכימו האחרונים דבנכרי ל"ש דברי רב ודברי תלמיד וכו' דבודאי ישמע לו וא"ש

ומה שנתקשה מעלתו איך הוי חימוץ מעשה הא בשעת לישה עדיין אינו חמץ ורק אח"כ בשיעור חימוץ ולא מקרי מעשה. נלע"ד עפמ"ש נמק"י ב"ק כ"ב האיך מדליקי' נר ע"ש עם חשיכה ודולק בשבת כיון דאשו משום חציו איתרבאי הוי כאלו הדליק הוא בשבת ותוכן דבריו דבחץ חשבי' שעשה כל המעשה משעה שיצא החץ מידו ולכן חייב וה"נ הוי כאלו עשה כל המעשה מע"ש יע"ש במתק לשונו וה"נ אם שופת קדירה אצל האש בשבת ונתבשלה במו"ש חייב משום מבשל בשבת וה"נ אם נתן לתוכו שאור בשעת לישה והלכה ונתחמצה אפי' לאחר כמה שעות הוי כאלו הוא עשה כל מעשה חימוץ משעה ראשונה ושפיר יש בו מעשה ולוקה. ומה אאריך בסברות והלא בהדי' אמרי' במנחות דף נ"ו הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאילי' חייב כמעשה שבת וע"ש בתוד"ה הניח ואע"ג דכתי' בקרא לא תעשה ולא תאפה משמע מידי דעשי' ה"נ לא תעשה קרי' בי' וה"נ דכוותי'

ומה שהתפלא מעלתו על תוס' פסחים דמ"ו שכ' דאטו נימא דחמץ של נכרי הוי כשלו הואיל ואי בעי קנה לי' והק' מעל' הואיל ואי בעי מיתשל ואי בעי פריק הוי בידו אבל אי בעי קנה אינו בידו. לא עיין ברמב"ן במלחמות שם שכ' דגם שאלה אינו בידו כיון דצריך פתח ויחיד מומחה או ג' הדיוטות מי יימר דמזדקק לי' בי דינא והק' התוס' שפיר. וכן מוכח דעת רש"י בפסחים דל"ח ד"ה או שכתב הכא לא קרי' הואיל דבר שיש בידו לעשות ועכ"ח הואיל ואי בעי מיתשל אין בידו דאי לאו הכי ל"ש בי' הואיל כלל ועי' בשעה"מ פ"ו מה' חער"צ ופ"ג מיו"ט ובחי' לפסחים הארכתי

ומה שנתעורר בשם גדול א' בקנה חמץ איך עובר בב"י נימא אעל"מ דבר זה כתוב בתורת המקנה בקידושי' דף נ"ו לענין קושי' התוס' שם. אבל על הרמב"ם א"י מה קושי' הלא גם אם לא מהני לקה משום דעבר אמימרא דרחמנא וכ"ת דכאן אם לא קנה לא עבר אמימרא דרחמנא כלל שאינו עובר בב"י בשל אחרי' וגוף מעשה הקנין אינו עבירה א"כ פשיטא דל"ש אעל"מ וע"ד שכ' הר"ן בע"ז דמ"ב גבי דילמא מגבה לה וכו' והו' ע"ז של ישראל והק' הר"ן הא אין קנין באיה"נ ותי' כיון דאי לא קנה יש לה ביטול והוי ממון שוב אמרי' דקנה ואין לה ביטול וה"נ כיון דאי נימא דלא מהני לא קני לא עבר אמימרא דרחמנא כלל שוב שפיר קנה ול"א דלא מהני

ועוד אמינא בה תרי ותלת טעמי חדא כיון דחמץ בלא"ה אינו ברשותו ואפ"ה לענין ב"י אוקמא רחמנא ברשותי' כיון דהוא רוצה שיהי' ברשותו ה"נ אף דאעל"מ מ"מ לענין ב"י אוקמא רחמנא ברשותי' דדמי להאי דאמרי' ב"ק דס"ט ע"ב אף האי קודש דכתיב גבי כרם רבעי אע"ג דלאו ממון דידי' הוא לענין אחולי אוקמי רחמנא ברשותי' דהא כי איתא ברשותי' נמי הא לאו דידי' הוא והא מצי מחיל משו"ה מצי מיחל גם אי לאו ברשותי' שהוא ביד גזלן יעש"ה וא"ש

ושנית נ"ל כיון דמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיי' וא"כ אם קונה חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עובר שפיר והני וכיון דמשכחת קנין זה בהיתר שוב אפי' עשה באיסור שלא ע"מ לבערו ג"כ לא אמרי' אעל"מ כמ"ש הש"כ חו"מ סי' ר"ח סק"ב

ושלישית נ"ל דודאי אי הי' כתי' בתורה לא תקנה חמץ בפסח והוא עבר וקנה שייך אעל"מ אבל כאן אין העבירה אלא משום ב"י אלא דכתי' לך שאינו עובר אם אינו שלו וע"' הקנין נעשית שלו ואינו עובר עד רגע אחר הקנין ובגוף הקנין אין עבירה ל"ש לומר אעל"מ. שוב הראו לי בתשו' בית אפרים חאו"ח ססי' מ"א שכ"כ וברוך ה' שזכיתי לכוון לדעתו הגדולה

ובפתחי ספרו ראיתי שם שכ' דמדברי המקנה נראה דל"ל סברת הפמ"א דהיכי דאין האיסור חל על שניהם על המוכר ועל הלוקח ל"א אעל"מ ע"ש ולפענ"ד אין כאן מחלוקת דהפמ"א לא חידש רק שנגד זה שאינו עושה איסור שפיר מהני כמו בלוקח גרוטאות מן הגוי בבכורות י"ג אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר וכו' משום מקח טעות אבל אם לא הי' מקח טעות כגון שידוע שיש בהם ע"ז ל"ה יכול לחזור כיון שכבר נתחייב בשווין נגד המוכר גוי וא"י הלוקח לחזור מהמקח משום אעל"מ משום דהמוכר לא עביד איסורא ויכול לומר מה איכפת לי באיסורך אבל ודאי נגד הלוקח דעביד איסורא מודה הפמ"א דאמרי' אעל"מ ולא קנה והוי כנכסי נכרי' דאמרי' בפ' חזקת הבתים דהרי הם כמדבר שיצאו מרשות מוכר והלוקח לא קנה ושפיר שייך סברת המקנה בקנה חמץ בפסח אפי' מגוי דנימא אעל"מ ולא קנה לוקח. ויען כי אני טרוד מאוד אסתגר בזה והי' בזה שלו' וברכה מנאי ידידו הדוש"ת

עמרם הק' בלוהם

תשובה קע"א

שיל"ת ב' אויפאלו א' שמיני י"א ניסן תרנ"ח לפ"ק

שוכט"ס למחותני אהובי הרב הגאון מוהר"ר ישעי' עהרנפעלד ני' אבדק"ק ש' פאטאק יע"א וכאל"ש ושמחת יו"ט

על דבר קושיתו למ"ש תוס' פסחים כ"ט ד"ה בדין דלא משכחת היתר אכילה בחמץ של נכרי בפסח דאם נתן לו הגוי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריות רק היתר הנאה א"כ מנ"ל לחזקי' איה"נ בחמץ של נכרי דהא מלא יאכל נפקא לי' ודלמא דוקא חמץ דמשכחת בי' אכילה אסבה"נ אבל בחמץ של נכרי דלא משכחת בי' אכילה מותר בהנאה והרי קי"ל דגם חמץ של נכרי אסבה"נ

ואני איניני יודע על מה תיסוב הקושי' דילמא לחזקי' באמת חמץ של נכרי מותר בהנאה וכמו דס"ל לראב"י מקמי דהדר בי' ועי' רשב"א חולין דף ד' דאף דהוא הדר בי' מ"מ הני סבוראי שם ס"ל כן. ואם יאמר דכ"ש דקשי' לר' אבוהו דילמא חמץ ש"נ דלא משכחת בי' אכילה אינו אסבה"נ א"כ לא הועיל בתירוצו שתי' דלפירש"י בדברי חזקי' לא יאכל לא משמע רק הנאה ולא אכילה דא"כ אכתי תקשי לר"א. ואם נאמר דבזה מתורץ גם לר"א כיון דכתי' חד קרא רק בהנאה א"כ גם של נכרי בכלל האי' וכ"ש דא"ש טפי לר"א כיון דלא תאכל נמי איה"נ משמע א"כ אמאי שני קרא בלישני' וכתב לא יאכל שפירושו הנאה לחוד ע"כ כדי לאסור גם של נכרי בהנאה אף דלא משכחת בי' אכילה א"כ תקשי איך קאמר פסחים כ"א ופליגא דר"א דלמא חזקי' נמי כר"א ס"ל ואיצטריך לא יאכל בצירי כדי לאסור חמץ ש"נ בהנאה

אבל גוף התי' אינו נכון במיני דגם לפירש"י בחזקי' נמי בכלל לא