בית שערים אורח חיים קפג

בלאה"נ ל"ק דהא ס"ל גם בעלמא כממון דמי אלא לבר פלוגתי' דהיינו ר"י והרי ס"ל דלאח"ז נמי אסבה"נ ואין כאן גורם לממון וע"כ גזה"כ הוא דעשאו כאלו הוא ברשותו ופריך שפיר. ולזה נתכווין רש"י דתנא דס"ל כממון דמי הוא ר"ש וא"כ לדידי' ניחא בלא"ה והקושי' הוא רק למאן דלא ס"ל כר"ש וא"כ פריך שפיר לר"י דס"ל אח"ז אסבה"ב וס"ל לאו כממון דמי מא"ל. ובזה תנוח דעתו כי אני אינני מופנה משני צדדי' וד' ישמרהו ממשהו חמץ וישמחנו בשמחת יו"ט ויגאלנו גאולה שלימה ונאכל מן הזבחים ומן הפסחים כנפשו ונפש ידידו דוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ק"ע

בעזהי"ת

בימי הספירה, ישרי עמי' נהורא, ה"ה ידידי הרב הגדול בתורה וביראה, עושה פרי תבואה, שלשלת היוחסין, מוכתר בנימוסין. כש"ת מו"ה אלכסנדר צבי נ"י אבד"ק סאנדאווע ווישנא במדינת גאליציען

יקרת מכתבו תמול הגיעני וחשתי ולא התמהמתי להשיב מפני הכבוד כיד ד' הטובה עלי. ראשית דבר תמה על הג"ה מל"מ פ"א מחומ"צ בהא דכתב הרמב"ם שם דאינו לוקה משום ב"י אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה והרעישו האחרוני' דאכתי אינו לוקה משום להנל"ע דתשביתו כמבואר במל"מ שם ובחכ"ץ סי' מ"ב ותי' בס' דברי שמואל דמשכחת בז' של פסח שחל בשבת וקנה בו ביום חמץ מנכרי שא"א לקיים בו מצות שריפה וחכ"ץ תמה עליו הא לרמב"ם פ"ג מחמץ הי"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים וזה יכול לעשות אפי' בשבת ותי' הג"ה מל"מ דמפרר ג"כ אסור משום טוחן ומ"מ לא משכחת לה ביו"ט דהכל מותר מטעם מתוך רק מדרבנן אסור לבערו משום טלטול מוקצה וכמ"ש הכ"מ פ"ג ה"ח וכיון דמה"ת יכול לבערו הוי נל"ע ואינו לוקה ואף דמדרבנן א"י לבערו הוי אנוס בתקנתא דרבנן אבל בשבת דמה"ת א"י לבערו לא הוי נל"ע ושפיר לוקה וע"ז תמה מעלתו דהרי שם בשבת ג"כ יכול לשורפו או לפררו ע"י גוי והוי רק שבות וא"כ הוי נמי נל"ע ואנוס בתקנתא דרבנן ע"כ

ולפענ"ד נראה דודאי קודם שעבר אב"י יכול לפררו או לשרפו גם ע"י עכו"ם שיהי' מושבת מן העולם אבל אחר שעבר אב"י וצריך לתקן הלאו בקום ועשה דתשביתו לא מיתקן לאו רק כשמבערו או ע"י שלוחו שהוא כמותו אבל כשמבערו ע"י עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם אף שאינו עובר בב"י מיכן ולהבא שהרי הוא מושבת מן העולם אבל לא מינתק הלאו שכבר עבר בזה ושפיר לוקה דלא הוי נל"ע וא"ש

שוב מצאתי בחת"ס יו"ד סי' שכ"א שדחה כן דברי השל"ה שבמג"א סי' תמ"ו שיוציא החמץ ביו"ט ע"י גו' וכתב דנהי דהחמץ מבוער מ"מ לא קיים ע"י שליחותו מ"ע דתשביתו ולא מינתק לאו דב"י שכבר עבר ע"ש. והנה בזה יש לדון דשפיר כתב של"ה עכ"פ בחמץ שלא ידע בו בתחילה דאז אין כאן ב"י אפי' בשוגג עד שמצאו וכמ"ש במג"א סי' תל"ד סק"ה ול"צ לנתוקי לאוי רק שלא יעבור מיכן ולהבא ובזה שפיר מהני ע"י גוי

ויותר נ"ל ביישוב דעת של"ה דודאי מודה דבשריפה ע"י גוי אינו מתקן מה שעבר למפרע בשוגג ומ"מ טוב שיבערנו ביו"ט ע"י גו' לא מיבעי' בלא ביטלו שלא יעבור מיכן ולהבא אב"י במזיד אלא אפי' בביטלו שלא יעבור במזיד אתשביתו דרבנן מלהשהותו עד הלילה ויתקיים עשה דתשביתו אף דיתקן בזה כל מה שעבר אב"י למפרע מ"מ אסור להשהותו ע"מ לבערו כמו שאסור לגזול ע"מ להשיב כיון דאכתי לא ס"ל כדעת ר"י דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר שזה חידש המג"א שם אח"כ ועי' בזה תשו' שג"א ומקנה קידושי' דנ"ו מה שתמהו על שיטת הר"י ועוד דגם אם יבערנו בלילה אכתי לא יתקן מצות תשביתו דרבנן שהוא משום דילמא אתי למיכל מיני' לכן מוטב שיבערנו מיד ע"י גוי ולא יתקן מה שעבר למפרע אב"י ויש לעיין בזה ליישב גם דעת ר' יחיאל שבטור סי' תמ"ו אבל אין הזמן מסכים

ובזה מיושב נמי שני קושיו' המג"א שם על של"ה שהק' אעפ"י שנתנו לגוי אכתי אינו מקיים העשה ול"ה בעידנא דז"א דעשה דתשביתו דרבנן הוא משום דילמא אתי למיכל ומיד שמוציאו הגוי מן הבית ל"ש דילמא אתי למיכל ומקיים מיד עשה זו באמירה לעכו"ם להוציאו ושפיר הוי בעידנא. וא"ש גם קושי' ג' דגם ע"י ישראל לישתרי בהטלה לים דאינו רק איסור דרבנן מ"מ איסור טלטול מוקצה ל"ה בעידנא דמקיים ישראל אפי' תשביתו דרבנן דכ"ז שהוא בידו אכתי שייך דילמא אתי למיכל דל"ש בכה"ג לומר דהוא עצמו מחזיר עליו לשורפו כדאמר פסחים י"א אלא בבדיקה אבל לא בהוצאה מן הבית דאין היכר שמוציאו בשביל ביעור דילמא לצורכו ועי' טו"ז סי' תוי"ו סק"א ותשביתו דרבנן שהוא משום דילמא אתי למיכל ומצוותו רק שיהא מושבת ולא שישביתנו בעצמו ודאי מקיים גם ע"י נכרי וא"כ אין תפיסת החת"ס תפיסה על רבינו השל"ה ז"ל וא"ש

ונ"ל לחדש עוד דבטור סי' תמ"ו כ' במוצא חמץ בחוה"מ יוציאנו מיד ולחד פי' מפרש שם בטור כיון דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר ה"ה במוציאו מרשותו סגי וטו"ז שם סק"א תמה עליו ע"ב. ולפענ"ד דאף דאח"ז איסורו א"י לא לבטל ולא להפקיר דלאו ברשותי' קאי היינו דוקא להפקיר ולבטל בפה דצריך בזה רצונו ומחשבתו ואינו מועיל בדבר שאינו ברשותו אבל אם מניחו במקום הפקר שמופקר לכל ואבודה ממנו והוא הפקר מעצמו לכל העולם ודאי מהני אף דלאו ברשותי' קאי דדוקא מעשה שצריך מחשבה לא מהני מחשבתו בדבר שאינו שלו אבל כאן א"צ מחשבה כלל והוי הפקר מעצמו וכעין סברא זו כ' בשואל ומשיב לענין אעל"מ ועי' רמב"ן בנימוקי חומש פ' בהר בפ' ולבהמתך וכ"מ פ"ז משמיטה וצל"ח פסחים דף ו' ע"ב דבמכר החמץ לנכרי אינו עובר שוב בב"י כיון שבא לרשות אחר וה"נ דכוותי' וא"ש פי' הב"י בטור דע"י הוצאה לב"י פועל שלא יעבור עכ"פ בב"י מיכן ולהבא ועי' בהגהו' מהרל"ח שם. ולפ"ז י"ל כונת של"ה שיוציאנו מבית ע"י גו' ולא יבערנו רק יניח במקום המופקר ולא מיבעי' בלא בטלו דמהני זה עכ"פ שלא יעבור בב"י מיכן ואילך אלא אפי' בביטלו אפ"ה דוחה תשביתו דרבנן איסור אמירה לנכרי אבל באמת ב"י שעבר עד עתה בשוגג אינו מתקן בזה רק אם יהי' נמצא בלולה יבערנו ויתקן מה שכבר עבר ואף דלא יקיים מצות שריפה בחמץ שלו מ"מ כיון שמבער אותו החמץ שעבר עליו בב"י מינתק לאוי וא"כ ל"ק קושי' החת"ס דבביעור עכו"ם לא מינתק לאו דהוצאת גוי אינו אלא שלא לעבור בב"י מיכן ואילך אבל באמת אם יהי' אפשר לבער בעצמו בלילה יבערנו אך מוטב שלא יעבור ודאי בב"י מיכן ואילך אף שאפשר שאם יניחנו במקום המופקר וזכה בו גוי או יאכלנו כלבו עד הלילה ולא יוכל לתקן מה שכבר עבר בשוגג. משישהנו בביתו ויעבור ודאי ב"י מכאן ולהבא כדי שיתקן מה שכבר עבר בשוגג כיון שזה ודאי וזה ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ולהכי לא כ' של"ה רק שיוציא החמץ ולא כ' שיבערנו ג"כ עייש"ה. ואל תשיבני דא"כ אמאי צריך לומר דתשביתו דרבנן דוחה אמירה לנכרי ת"ל דאינו מצווה לעכו"ם לעשות מלאכה כלל ולבערו רק להוציאו די"ל דס"ל דאסור אמירה לעכו"ם אפי' לטלטל מוקצה כמבואר מג"א סי' רע"ו סקי"א וסי' רע"ט סק"ט ואף דהוי שבות דשבות במקום מצוה מ מ אולי אף בזה בעי' בעידנא דכבר כ' מג"א סי' ש"ז סק"ז דאין לדמות השבותי' זה לזה וגם בזה יתורצו שני קושיו' מג"א הנ"ל דע"י גוי שפיר הוי בעידנא אבל אם משליכו ישראל לים בשעת טלטול מוקצה אינו בעידנא

ואמנם אכתי לא הונח בהנ"ל דברי המג"א שם שאחר שהעלה דאינו עובר מכאן ולהבא בב"י משום משהה ע"מ לבערו כ' דמותר להטילו לים ע"י נכרי ואמאי הא עי"ז לא יתקן ב"י שכבר עבר בשוגג כקושי' החת"ס. לכן נ"ל דבר חדש דדוקא אם עבר הלאו ע"י מעשה כמו בקנה חמץ בפסח אז לא מינתק אלא במקיים גם עשה דתשביתו ע"י מעשה וממילא לא סגי ע"י גוי דאין שליחות לנכרי וכמש"ל אבל בעבר אב"י שלא ע"י מעשה מינתק לאו גם שלא ע"י מעשה רק שיהא מושבת מן העולם וא"כ מהני גם ע"י גוי דעכ"פ מושבת הוי וא"ש גם דברי המג"א

ומיהו יש לעיין בזה ממ"ש המג"א בסי' תמ"ד סקי"א דהולך למול בנו ונזכר שיש לו חמץ בביתו אחר שעה ו' שא"י לבטל יחזור מיד דהאי עשה והאי עשה עשה דתשביתו חמור טפי דכל שעתא ושעתא עובר עליו משא"כ במילה וא ואינך יתמה במחהש"ק שם האונס מילה שלב"ז כל שעתא עובר ע"ש ולענ"ד נראה כונת מג"א עפמ"ש תוס' בשבת קל"א ד"ה ושוין דמילה אם עבר זמנה לא בטלה דאותו מילה שהוא חייב בח' הוא עושה בט' שאם הי' מל בח' לא הי' חוזר ומל בט' עש"ה ולפ"ז החילוק ברור דבשלמא מילה שהחיוב על האב למול ולעשות מעשה המילה וזה אינו יכול לעשות רק פ"א ל"ש כל שעתי' עובר דכל אימת שימול הוא עושה המצוה שהי' חייב בח' כסברת תוס' הנ"ל ומה שלא הי' התינוק נימול לאו מצוה דאב הוא ועי' חת"ס סי' שכ"א אבל כאן מ"ע דתשביתו אינו מוטל עליו לעשות מעשה השבתה רק שיהי' מושבת ולכן כתי' תשביתו לשון רבים שגם אם אחר שאינו בעליו של חמץ זה משביתו נתקיימה מ"ע זו ואמרי' בב"ק צ"ח גזל חמץ קודם פסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו ודמי למה שהתינוק אינו נימול ובזה שפיר כל שעתא ושעתא שאינו מושבת עובר עליו וא"ש. א"כ לפ"ז נוכל לומר דמקיים תשביתו ע"י נכרי דהא אין המצוה אלא שיהי' מושבת. ואמנם נראה דאין מזה סתירה דודאי לענין שלא יעבור בעשה דתשביתו מכאן ולהבא ד שיהי' מושבת ואפי' ע"י נכרי כמו לענין לאוי דב"י אבל לענין תיקון וניתוק לאוי דב"י שכבר עבר צריך דוקא לקיים עשה דתשביתו בגופו ובעצמו כנ"ל

אבל מה שהק' מעלתו דיכול להטילו לים דרמב"ם פסק כר' יוסף כמ"ש הרה"מ וכ"מ וז"א רק איסור דרבנן כמ"ש מג"א סי' תמ"ו גם בעיני יפלא וביותר פלא שהג"ה מ"ל הביא תחילה קושי' החכ"צ גם מטיל לים ותוכ"ד שכח מזה. ולחומר הקושי' נ"ל דמ"ש הר"מ