בית שערים אורח חיים קפב

כדי לפטור מעונש גדול של מועד דהיינו נזק שלם סגי בשמירה פחותה אבל לפטור מעונש קטן של תם דהיינו חזי נזק צריך שמירה מעולה וה"נ הכי פי' כדי לפטור מעונש גדול של שיעור יו"כ מכפר אבל לפטור מעונש קמן של ח"ש אין יו"כ מכפר. וא"ש בזה קושי' מל"מ דאיך יתכן שיהי' ח"ש חמור מכשיעור ולפמ"ש ניחא דגם בכשיעור אינו מכפר רק על עונש גדול של כשיעור אבל אכתי עונש קל של ח"ש במקומה עומדת. ולפ"ז מעיקרא לק"מ קושי' העולם דאפי' אי המל"א ויו"כ מכפר על כשיעור מ"מ איסור של ח"ש במקומו עומד ומצטרף לח"ש אחר בכא"פ זה הנלפענ"ד ברור ואמת. וד' ינחני בדרך אמת. ויראני מתורתו נפלאות. ויעשה עמנו לטובה אות. עדי יחוש ישיעות הניבאות כנפש חמיך אוהבך החותם בברכה שלימה באהבת התורה ולומדי'

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קס"ט

שיל"ת ב' אויפאלו

לכבוד ידידי הרבני החו"ש, וריח לו כלבנון, שמו ינון כמו"ה אברהם יצחק נ"י ויהל בק"ק ה' מאד

כתבו בא אליו תמול ומה דשדר לן חורפא ליישב קושי' או"ח בפסחים ה' אהא דקתני בברייתא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבוליך וק' לדעת הרמב"ם דקונה חמץ בפסח לוקה משום דאז הוי לאו שיש בו מעשה א"כ איצטריך תרי לאוי ללקות שתים בשלמא לשיטת ר"י דהוי לאו הנל"ע ניחא כמ"ש תוס' רפא"נ. ותי' דשג"א בסי' ע"ז העלה דבחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות ל"ש עשה של תשביתו דהא קי"ל גורם לממון לאו כממון דמי רק לגבי חמץ משום דכתי' לא ימצא משא"כ לגבי עשה דתשביתו ליכא קרא ועוד דתשביתו היינו ביטול ולשיטת תוס' הוא מטעם הפקר ומה יועיל הפקרו בשל אחרי' ובסי' ע"ח כתב דה"ט דרמב"ם דלא חשיב לי' להנל"ע משום דלאו כולל יותר מן העשה דלאו הוא גם בקבלת אחריות והעשה אינו בקבלת אחריות כנ"ל וא"כ התינח בתר דדרשי' מלא ימצא קבלת אחריות אבל קודם דדרש בברייתא דרשה זו והוי ס"ד דגם בקבלת אחריות אינו עובר באמת הוי נל"ע ולא לקי וא"כ א"ל דאתי לעבור עליו בשני לאוין

הנה אמר דבר שכל אבל אכתי קשי' דילמא איצטריך תרי לאוי במלקות ואף דהוי נל"ע מ"מ לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי כדאמר בתמורה ד' ע"ב ועי' תוס' ריש חולין ד"ה וסופג ומהרש"א שם ואף דיש לחלק דוקא היכא דאינו מקיים העשה בידים הוא דלא עקר תרי לאוי אבל היכי דמקיים העשה בידים עקר אפי' תרי לאוי וכמ"ש תוס' בתמורה וה"נ מקיים העשה בידים שמשבית החמץ מ"מ הרי מסקי תוס' שם דדוקא גבי גזל שא"י לקיים העשה עד אחר עבירת הלאו הוא דעקר תרי לאוי אבל היכי דיכול לקיים העשה קודם עבירת הלאו לא עקר תרי לאוי וה"נ יכול לקיים העשה קודם עבירת הלאו וכ"ז הי' לו לבאר

וגוף דברי שג"א תמוהי' אצלי לפי מה שהביא מעלתו כי אין פנאי לעי' כעת בפנים דהוא בונה מערכה על הדרוש דודאי אם ב"י לא הוי נל"ע דתשביתו ועשה דתשביתו אינו בא לתקן הלאו דב"י א"ש דבקבלת אחריות ליכא עשה דתשביתו כיון דגל"מ לאו כממון דמי אבל נימא דב"י נל"ע דתשביתו והוא בא לתקן לאו דב"י וכיון דאיכא לאו דב"י בקבלת אחריות ממילא איכא נמי עשה דתשביתו ואין הלאו כולל יותר מן העשה. ומ"ש מה יועיל ביטולו והפקירו בשל אחרי' תמוה וכי תשביתו דוקא בביטול והפקר והלא בשריפה ודאי מקיים תשביתו אלא דאמרינן מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו מהני נמי ביטול וא"כ בקבלת אחריות דא"א בביטול באמת צריך לקיים עשה דתשביתו בשריפה או בשאר ביעור לכל מר כדאית לי' אבל מ"מ י"ל דחייב בעשה דתשביתו. ומכ"ש אי ב"י הוי נל"ע א"כ הוי עשה דתשביתו אח"ז איסורו וא"כ אפי' בחמץ דידי' א"א לקיים תשביתו בביטול דהא לאו ברשותי' קאי דליבטלי' אלא בשריפה או מפרר וכו' א"כ ודאי י"ל דגם בקבלת אחריות שייך עשה דתשביתו ואין הלאו כולל יותר מעשה ושפיר הוי נל"ע וצ"ע

ומה דנ"ל ביישוב קושי' או"ח דזה פשוט דעל חמץ שאינו בבתים רק בגבולין אין ללקות שתים דהרי אין גבולי' בכלל בתים אלא הקושי' דילמא איצטריך קרא דבבתיכם ללקות שתים על חמץ שבבית ולפענ"ד כיון דאיכא לאו מיוחד על חמץ שבבתים ולאו דגבולי' כולל חמץ שבבתים ושבגבולי' א"כ הוי לאו דגבולי' לאו שבכללות ואין לוקין על חמץ שבבתים רק חדא משום לאו דבבתים ולא משום לאו דגבולי' משום דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו ועי' פסחים מ"א וב"מ קט"ו ותוס' וראשונים שם

ומה שרצה לומר בטעם הרמב"ם דלא חשיב ב"י נל"ע משום דעשה דתשביתו כתי' בפ' בא קודם מ"ת ולאו א' דב"י כתי' בפ' ראה אחר מ"ת ולא אתי עשה דקודם הדיבור ועקר לאו דאחר הדיבור וזכר לדבר ירושלמי שהביא תוס' קידושין ל"ח ד"ה אקרוב דאין עשה דלפני הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור. ואני אומר הלא משנה שלימה שנינו פסחים צ"ו מה בין פסח מצרים וכו' ופסח דורות נוהג כל שבעה ופריך בגמ' פסח כל ז' מי איכא אלא אחמץ מכלל דפסח מצרים לילה א' ותו לא והתני' וכו' ומשיק וחימוצו כל היום וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ שם ע"ש היטב במתק לשונו ונראה דכל דיני חמץ לא הי' נוהגי' בפסח מצרים רק איסור אכילת חמץ יום אחד וא"כ ע"כ דעשה דתשביתו וב"י לא הי' כלל בפסח מצרים לפני הדיבור רק בסיני נאמר ונכתבה במקומה וכדאמרי' בחולין ק' ע"ב לענין גיה"נ וא"כ אין התחלה לדבריו כלל

ומ"ש באות ג' ליישב קושי' תוס' ד"ה משום כיון דשדינא לך אלא ימצא אמאי איצטריך לי' לעיל למידרש מה שאור וכו' ותי' דקרא דמשנה תורה לא נאמר עד סוף מ' שנה ולא הי' מיותר שום לך אלא ימצא ושפיר איצטריך הגז"ש עד אותו הזמן. ולא אכנס בפלפול כי הוא שיבוש וכי קושי' תוס' הי' אקרא למה נכתבה הג"ש הלא הג"ש צריכא למכתב להטמנה ופקדונות רק קושי' תוס' הי' על תנא דברייתא אמאי איצטריך למדרש מה שאור וכו' הלא בלא"ה שמעי' זה שפיר כיון דשדינא לך אלא ימצא והרי תנא דברייתא אחר שנשנית משנה תורה הי'

ומ"ש עוד באות ד' ליישב דאי לאו גז"ש הו"א תרי לך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אבל כיון דאיכא גז"ש לאסור פקדונות בגבולי' ממילא מוכח דלאו מיעוטי' הם וא"כ חד מיותר ושדי' אלא ימצא. לא נהירא לי דל"א אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות רק במקום דסברא חיצונה לא הי' כן וצריך קרא לרבות אבל כאן אי לא הוי כתיב אפי' חד לך הו"א דגם בשל אחרים עובר וא"כ ל"ל תרי לך דליהוי מיעוט אחר מיעוט לרבות דעובר בשל אחרים לא לכתוב אפי' חד לך וג"ז ידעי' דעובר בשל אחרים וע"כ דלך ממעט של אחרי' וא"כ ל"ל לך הב' ודאי שדי' אלא ימצא

ומ"ש ליישב קושי' בעה"מ למה כתבה התורה הגז"ש הי' לתורה לכתוב החומרא בגבולין וקולא בבתים וממילא נדע החומרא בבתים והקולא בגבולין מק"ו ותי' דג"ש מסיני נתקבל משא"כ שאר מדות וא"כ שני פסוקי' דבתים וגבולי' במצרים נאמרו קודם מ"ת ובאמת קודם מ"ת רצה הקב"ה בבתים רק החומרא והקולא רק בגבולין ובמ"ת רצה הקב"ה גם החומרא בגבולין וקולא בבתים והי' צריך הגז"ש. הנה מלבד מש"ל דכל דיני חמץ רק בסיני נאמר אלא שנכתבה במקומה וא"כ ליתא לדבריו. אבל בלא"ה ל"ל דבתים קולא אחר מ"ת מקודם מ"ת דמי איכא מידי דקודם מ"ת אסור ואחר מ"ת שרי וכמו דאמרי' מי איכא מידי דלנכרי אסור ולישראל שרי, אבל חוץ מזה כמדומה לי שלא הבין יפה מ"ש. שגז"ש מקובל מסיני ולא שאר מידות ולא כך אמרו אלא אין אדם דן גז"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו וביאור הדברים כתב רמב"ן בהשגות על סה"מ דגז"ש אין אדם דן גז"ש משני תיבות דומות אלא א"כ קיבלה מרבו והוא הל"מ לדרוש שני תיבות אלו בגז"ש ואז דורש הגז"ש לפי סברתו משא"כ שאר מידות לא נאמרו לו שידרש כאן היקש או ק"ו או מה מצינו אלא דורש מעצמו וסברתו אבל זה דדרשי' התורה בי"ג מדות הכל נאמר למשה בסיני אבל המצוה שנאמר למשה קודם מ"ת ודאי שנ' לו גם פי' המצוה ונאמר לו ג"כ כי הנך תיבות ניתנו לדרוש בגז"ש וא"כ דבריו מופרכים

ומ"ש באות ו' ליישב דקדק צל"ח על רש"י שכתב למ"ד גורם לממון ר"ש קאמר לה בב"ק קדשים וכו' דמה נ"מ מאן תנא דס"ל דהגל"מ כממון דמי ותי' דבאמת קשה מאי פריך דילמא ברייתא אתי' כמ"ד כממון דמי אך דבאמת ק' קושי' בעה"מ דלעיל ותי' או"ח דלדעת הרמב"ם דלא הוי ב"י נל"ע ולוקי' איצטריך גז"ש למלקות דמכח ק"ו אין עונשין מה"ד וא"כ עכ"ח לא אתי' ברייתא כמ"ד כממון דמי דהוא ר"ש דר"ש ס"ל בסנהדרין עונשין מה"ד וזה כונת רש"י דמ"ד כממון הוא ר"ש וא"כ לא אתי' ברייתא כוותי' ופריך שפיר. יפה לחדודי אבל באמת י"ל דלענין כממון דמי ס"ל כר"ש ולענין אין עונשין מה"ד לא ס"ל כר"ש אבל תי' או"ח לא נהירא כלל דל"ש בזה אין עונשין מה"ד דאין זה ק"ו רק כמו דיש בכלל מאתים מנה כן יש בכלל גבולין בתים

אמנם נ"ל ליישב דקדוק זה דלכאורה ק' מאי פריך אלא למ"ד לאו כממון דמי מא"ל הא אמרי' בפסחים ו' שני דברי' אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו אך אי אמרי' דחמץ לאח"ז מותר בהנאה ודהגל"מ כממון דמי שוב א"צ לומר גזה"כ דעשאן כאלו הוא ברשותו דשפיר עובר דהוי ברשותו משום דהגל"מ וא"כ י"ל אע"ג דבעלמא לאו כממון דמי מ"מ בחמץ גלי קרא דכממון דמי מדעובר אב"י ומהכ"ת נאמר דהוא גזיה"כ דעשאן כאלו הוא ברשותו ומאי פריך. אך ז"א דמאן תנא דס"ל חמץ לאח"ז מותר בהנאה ר"ש והרי לר"ש