בית שערים אורח חיים קפא

כיון דאמר שלא אוכל דעתי' אכזית והק' בתוס' חדא אמאי לא נקט הך בעי' בחלב ונבילה בכל אדם. ועוד דגם משהו אסור מה"ת דהא קי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת ע"ש. ולדברי ר"ש הנ"ל א"ש ואקדי' דתוס' נזיר ל"ז ע"ב ד"ה היתר ואיסור כתבו חצי זית חרצן וחצי זית מפת ביחד דוקא ואפי' בזאח"ז ובלבד שיהי' בתוך כא"פ ע"ש והמובן הפשוט בכונת תוס' דאו"ה אין מצטרפי' אם אוכל האיסור לבדו ואח"כ בכא"פ אוכל ההיתר לבדו רק צריך לאכול איסור והיתר ביחד אבל אם אוכל רביעי זית איסור ורביעי זית היתר ביחד ואח"כ בכא"פ אוכל שוב רביעי זית איסור ורביעי זית היתר שפיר מצטרפין ולפ"ז דברי תוס' הם דיבור אחד ושפה אחת. אמנם בהגהות הגאון האדיר האמיתי מו"ה וו"ב כתב צ"ל אפי' וכו' והוא דיבור בפ"ע ע"ש כונתו דהאי אפי' קאי אמאי דאמרי' בגמ' איסור לאי' אפי' בזאח"ז ע"ז כתבו תוס' ובלבד שיהי' בתוך כא"פ ולפ"ז הפי' היתר ואי' בב"א ח"ז חרצן וח"ז מפת ביחד דוקא שצריך לאכול כל הכזית בפ"א אבל בכא"פ אין מצטרפין וה"ט דהמל"א חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו כשאוכל כזית בפ"א ולא בכא"פ ועי' תוס' נזיר ל"ו ד"ה וכבכא"פ וכמו דאמרי' בחולין ק"ג גבי אמ"ה דחלקו מבחוץ פטור ואינו חייב כזית בכא"פ משום דחידוש הוא עי' ברש"י שם. ולפ"ז גם באיסורי נזיר דאמרי' המל"א אם לא אכל רק ח"ש מן איסור והיתר ביחד מותר מה"ת מתרי טעמי חדא דל"ש בזה משום חזל"א דהרי אינו מצטרף לשיעור בכא"פ לעונש כנ"ל ועוד כיון דלא אמרי' המל"א אלא באוכל כשיעור בב"א א"כ הו"ל ח"ש עי"ת ומותר מה"ת כמ"ש הר"ש

והנה שם בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל עי"ת דעתי' אכזית או דילמא כיון דלא בעיני' אכלי לי' אינשי דעתי' אמשהו ובעי' דר' אשי הי' באת"ל בשאר כל אדם בכזית נזיר מאי וכמו שפירש"י ומעתה אם דעתי' על חרצן בעיני' ודאי דעתי' על כ"ש אלא דאת"ל דדעתי' אכזית היינו בתערובות וא"כ בנזיר דכזית איסור דאו' אמרי' אהיתירא קא משתבע ודעתי' אמשהו עי"ת ולפ"ז ל"ק הא ח"ש אסור מה"ת דהא ח"ש עי"ת מותר מה"ת כנ"ל. ולפ"ז התינח בחרצן דאם דעתי' בעיני' בכל אדם דעתי' במשהו אלא דמבע"ל אי דעתי' עי"ת וקאי על איבעי' דרבא באת"ל ושפיר מבע"ל אפי' למאי דקי"ל כר"י אבל בחלב ונבילה אי לאו משום איסור ודאי דעתי' על בעיני' כיון דראוי לאכילה ובאיסור בעין ל"ש למיבעי' כיון דכזית אי' דאו' אהיתירא משתבע ודעתי' אמשהו דהא גם משהו אסור מה"ת למה דקי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת כקושי' תוס' לאמת ומ"מ שפיר פשוט לי' מהא דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וכו' מר"ל דס"ל ח"ש בעיני' נמי מותר מה"ת וא"ש

ועוד נ"ל פשוט לפמ"ש כ"מ פ"א מחמץ ה"ז דאף אי ח"ש אסור מה"ת היינו דוקא פחות מכזית שהוא עכ"פ דרך אכילתו אבל משהו בעלמא הוי שלכד"א ומותר מה"ת וע"ז צריך הרמב"ם טעם בחמץ משום שנ' לא יאכל ועי' מ"ש מהרש"ל ומהרש"א שבועות כ"ב ועי' בריש ס' ג"וו ולפ"ז שפיר אמרי' דאהיתירא משתבע ודעתי' אמשהו דאינו ח"ש רק משהו בעלמא ושלכד"א ומותר מה"ת ואולי יש לכווין כן בתי' תוס' ע"ש. ועי' פמ"ג בשפ"ד סי' ס"א שנסתפק בסק"א באמ"ה כיון דאסור במשהו בשר גידין ועצמות והוי שלכד"א ואפ"ה אסור אם גם שלכד"א אחר אסור בי' ופשוט לי' מדברי הר"מ דמותר עי"ש ולפ"ז בחרצן כיון דאינו ראוי לאכילה ואפ"ה אסרי' רחמנא יש סברא לומר דגם משהו שהוא שלכד"א נמי אסור וא"כ ליכא למיבעי' כלל דנימא אהיתירא משתבע ודעתי' אכ"ש להכי נקט האיבעי' בחרצן לרבותא דאפי' בזה איכא למיבעי' דמשהו היתירא משום שלכד"א וכפשיטות של פמ"ג הנ"ל

ושנית נ"ל ליישב קושי' העולם דבאמת כבר התפלא מל"מ פ"ג משגגות ה"ט אמאי אין יו"כ מכפר על ח"ש וכי חמיר ח"ש מכשיעור ע"ש. אבל לפענ"ד הדבר פשוט לפמ"ש בתשו' חכ"ץ סי' פ"ו דהא דח"ש אסור מה"ת היינו משום דאחשבי' וכבר ביארתי דבריו לעיל [עיין תשובה הקודמת] ועי' בריטב"א מכות י"ז דבשוגג ל"ש אחשבי' ולפ"ז שם בכריתות דמיירי באכילת שוגג אין כאן איסור כלל בח"ש וא"צ כפרה כלל וממילא אין יו"כ מכפר דאין כאן על מה לכפר ולהכי מצטרף אח"כ לכשיעו' [ועי' לעיל תשו' ע"ח באריכו' ולקמן סי' רצ"ג] וזה דומה למ"ש הרמב"ם בפ"ח מאבות הטומאות הי"א דאם אכל ח"ש אוכלי' טמאי' וטבל ואחר טבילה אכל עוד ח"ש אם לא שהה בינתים בכא"פ טמא ולא מהני טבילה שבינתים כיון שאז לא הי' טמא לא אהני לי' טבילה ע"ש ועי' במל"מ פי"ב משגגות ה"א. אלא דלפ"ז תקשי א"כ מה נ"מ במה דאין יו"כ מכפר על ח"ש הא א"צ כפרה כלל ואי דנ"מ שיצטרף עם עוד ח"ש לכשיעור הא אינו מצטרף אלא בכא"פ ואיך יצטרף ח"ש שאכל קודם יו"כ עם ח"ש שיאכל אחר יו"כ וא"כ אין נ"מ רק לענין מעילה בכריתות שם לפי דצירף את המעילה אפי' לזמן מרובה. אך ז"א דיש נ"ט בגווני שכתב המל"מ שם שאכל ח"ש אי' ביוה"כ עם חשיכה וליל מוצאי יו"כ בתוך כא"פ אכל עוד ח"ש דאם יו"כ מכפר על ח"ש הראשון אינו מצטרף דיו"כ בסופו מכפר עי' תוס' שבועות י"ב אבל כיון דאינו מכפר על ח"ש שפיר מצטרף

ולפ"ז גם סופו להקל צ"ל באופן זה שאכל ביו"כ עם חשכה ח"ש איסור וח"ש היתר ביחד ובליל מויו"כ בתוך כא"פ אכל עוד ח"ש מעין איסור זה דאם המל"א הוי כאלו אכל ביו"כ שיעור חלב שלם וכיפר לי' יו"כ ואינו מצטרף עם ח"ש שבלילה ואם אין המל"א הו' רק ח"ש ביו"כ ולא מכפר עלי' ומצטרף והרי באופן זה עכ"פ עבר ביו"כ איסור כרת דיו"כ בכשיעור דביו"כ גם היתר אסור לאכול וא"כ ממנ"פ אי יו"כ מכפר גם כרת דיומי' עי' שבועות י"ב אמרי' מיגו דמכפר על האי ח"ש דחלב משום יו"כ מכפר נמי על אי' חלב שהוא רק ח"ש עי' שבת צ"א ואי אינו מכפר כרת דיומי' א"כ אפי' המל"א אמרי' להיפך מיגו דאינו מכפר על אכילה זו משום יו"כ אינו מכפר נמי משום חלב וא"כ אין כאן סופו להקל וא"ש. או כלך לדרך זו כיון שכבר נצטרף האי ח"ש חלב לח"ש היתר לאי' יו"כ שוב אינו מניחו להפרד מעליו ולהצטרף לח"ש חלב של מוצאי יו"כ ועי' זבחים ל"א ברש"י ותוס' גבי ויקץ כישן פגול ויש לעיין. אבל יותר נראה כיון שקדם איסור יו"כ וחל על אותו ח"ש חלב שאכל ביו"כ עם ח"ש היתר שוב אינו מצטרף האי ח"ש עם ח"ש חלב אחר משום דאין אחע"א וכמ"ש ריטב"א בקידושין ע"ז דמשו"ה לא חייל יו"כ על נבלה משום דאי' נבלה קדים בכזית ויו"כ בככותבות ע"ש וממילא דאין כאן סופו להקל ולק"מ

ועוד נ"ל דל"ש סופו להקל אלא כי האי דפסחים כ"ז דיש במלמד נותר חומרא דצריך שריפה וקולא שא"צ לבער בשאר ביעור ואם נילף מנותר גם חמץ ע"כ יהי' בו קולא זו וכיון שחמץ חמור א"א למילף בי' קולא להכי לא ילפי' כלל וכן הא דתו"כ ריש פ' תזריע דבעי למילף בק"ו דאם ילדה ולד מת שטמאה טומאת לידה מולד חי שאינו מטמא באוהל שפיר קאמרי' שם דהוי סופו להקל דנותני' לה ימי טוהר דהוא קולא בלידה אבל כאן ודאי אין חומרא בח"ש יותר מכשיעור וקולא בכשיעור יותר מח"ש דהרי א"א לאכול שיעור עד שאכל תחילה ח"ש ויש בכלל מאתים מנה וע"כ הא דאין יו"כ מכפר על ח"ש אינו מצד חומרתו רק מצד קולתו וא"כ אי אמרי' המל"א והוי כשיעור ויו"כ מכפר אינו מצד קולא ול"ש בי' סופו להקל וא"ש

ולפי מה דמבואר בחי' הר"ן סנהדרין פ"ד דשגגת לאו א"צ כפרה כלל ועי' רמב"ן בחומש פ' ויקרא בפסוק ונרצה לו לכפר עליו וישוע"י או"ח סי' י"ג והשיב משה סי' צ"ד נ"ל דבר חדש דאפי' אי ילפי' בכה"ת המל"א מנזיר היינו דוקא למלקות במזיד אבל לא לעונש מיתת ב"ד רק דבזה אין נ"מ דליכא בכל איסורי' אכילה מיתת ב"ד ולא בשוגג שיהי' צריך להביא קרבן אם אכל ח"ש אי' שחייבי' עליו קרבן בשוגג עם ח"ש היתר משום המל"א כיון דמנזיר ילפי' לי' ושם ל"ש המל"א לענין כפרה בשוגג כיון שהוא רק לאו בעלמא. ולפ"ז כיון דיו"כ מכפר רק על השוגג או במזיד ולא אתרו בי' ולא על חייבי מלקות ומיתת ב"ד כמבואר בשבועות ו' וא"כ אפי' אי המל"א אם אכל ח"ש איסור וח"ש היתר ביחד בשוגג אינו חייב קרבן והוי רק כח"ש אי אמרי' דח"ש עי"ת אסור דלא כר"ש הנ"ל ולא מכפר עלי' יו"כ ואין כאן סופו להקל ואם אכל במזיד בהתראה אין יו"כ מכפר אפי' על כשיעור ואי במזיד בלא התראה דיו"כ מכפר מ"מ אין כאן סופו להקל דהא א"א לצרף ח"ש שאכל במזיד בלא התראה לח"ש אחר לא למלקות דהא הי' בלא התראה ולא לקרבן דהא מזיד הוא ואין כאן שוב נ"מ רק אם יש עליו עונש בי"ש דאם המל"א יו"כ מכפר על כשיעור ואין עליו עונש בי"ש ואם אין המל"א אין יו"כ מכפר על ח"ש ויש עליו עונש בי"ש ובזה ל"ש סופו להקל כיון שאין אנו מקילין ומחמירין בשום דבר

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהא דאמרינן בכריתות ח"י שאין יו"כ מכפר על ח"ש היינו דוקא למ"ד בשבועות י"ב דיו"כ מכפר גם על שאינם שבי' ובלא תשובה אינו מכפר על ח"ש אבל למאי דקי"ל כמ"ד שם דאינו מכפר אלא על השבי' וכמ"ש הרמב"ם פ"א מתשובה ה"ג ופ"ג משגגות ה"י התשובה ודאי מכפר גם על ח"ש וא"כ לק"מ דפריך שפיר לר"ע דנילף המל"א בכה"ת מק"ו דנזיר דלהלכתא אין כאן סופו להקל כלל, ובהכי ניחא מה שהשמיט הרמב"ם הך דינא דאין יו"כ מכפר על פלגא דשיעורא משום דלמאי דקי"ל דאינו מכפר אלא על השבי' ליתא להאי דינא וא"ש [שוב נתעוררתי דסוגי' דכריתות קאי לתרץ מה דפריך רבא לר' זירא דאמר כאן שנה ידיעת ס' מחלקת לחטאות ורבי הוא דס"ל בשבועות שם דיו"כ מכפר גם על שאינם שבים]

ויותר נ"ל לאמת דהפי' בגמ' דכריתות הוא כך כי מכפר יו"כ על כולא שיעורא. היינו שלא יהי' עליו עונש גדול שיש על שיעור שלם. על פלגא דשיעורא לא מכפר היינו שאינו מכפר לגמרי שלא יהי' עליו עונש קל של פלגא דשיעורא ועי' יומא פ"ו בד' חלוקי כפרה שיש דברים שיו"כ מכפר ומיקל ענשו אבל אינו מכפר לגמרי וכה"ג מצינו בב"ק מ"ה לר"י דס"ל דמועד סגי לי בשמירה פחותה ואמרי' בגמ' דס"ל צד תמות במקומה עומדת וכתבו תוס' שם דה"ט משום שזה נגד השכל לומר דעומד צריך שמירה פחותה מטעם אע"כ דה"פ