בית שערים אורח חיים קעה

פרט למזיק ועי' ברמב"ם פ"י מתרומות ה"ח שפי' פרט למזיק עצמו אלמא דאכולה חיובו משום נהנה ועי' רש"י ביומא שם שלא פי' כן ועי' תוס' גיטין דמ"ט סוד"ה שור רעהו. ודוחק דר"נ אליבא דר"א פליג על כל זה

לכן נ"ל כונה אחרת בזה דתו"י ביומא פ"א הק' אהא דזר שבלע שזופי' של תרומה והקיאן מהא דחולין ק"ג דאוכל ח"ז והקיאו וכו' ותי' רח"ך דהכא מיירי בתרומה שנתחללה חללה באכילת הראשון ונפקא לי' מתורת תרומה כדאמרי' בפ"ק דכריתות ד"ז כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש דכתי' ומתו בו כי יחללהו פרט לזו שמחוללת ועומדת והכי פטור השני אבל בחולין מיירי גב' חלב ואינו נראה לחלק בין סך בה כהן שעשה הדבר בהיתר לבלעה זר דשמא אכתי קאי וקיימה באיסורה וכו' ע"ש ועי' שמ"ק כתובות ל' ד"ה אי דמתחייב בנפשו וכו' שהק' כיון דלעס התרומה האיך מתחייב מיתה על בליעה הרי כבר נתחלל התרומה כדתניא בפ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש וי"ל דהתם נתחללה ע"י סיבה לפי שכבר נגמרו כל ההנאה אבל הכא לא נגמרה כל ההנאה בלעיסה ע"ש. המורם מהם א') דיש חילוק בין תרומה לשאר איסורי' דבשאר איסורי' אף שא' נהנה מהם וגמרה הנאתו מ"מ כ"ז שלא נפסל מאוכל אדם עדיין באיסורו קאי כדמוכח מאכל ח"ז והקיאו אבל בתרומה מיד שנהנה ממנו אדם וגמרה הנאתו אף שראוי עדיין לאכילת אדם מ"מ פקע שם תרומה מיני' כדמוכח מכריתות ב') דיש סברא לחלק בתרומה בין נהנה כהן בהיתר תחילה לנהנה ישראל באי'. ג') דהא דנעשית התרומה מחוללת בהנאתו היינו דוקא אם גמור ההנאתו כדמוכח מכתובות הנ"ל והשתא אמינא דודאי גם ר' נתן שבירושלמי מודה דאפי' לר"א בכל שאר איסורין אפי' אחר שלעסה בשיניו ונפסל מאוכל אדם מ"מ כיון דלדידי' חזי' לא פקע איסורה וחייב על הנאת גרונו שאח"כ אלא דס"ל טעה דר"א הוא משום דסובר בכל אי' הלועס כבליעה ולאו דוקא לעוס אלא משום דדרך הוא שלעסה בשיניו אם חפץ שיהי' לו הנאת גרון כמש"ל בשם תוס' חולין לכן נקט לעס ואה"נ דבלא לעיסה ס"ל בכל אי' דחייב על הנאת גרון בלא הנחת מיעיו ועל הנאת מיעיו בלא הנאת גרון פטור כמ"ש במכתבי הקדום וזה פשוט דעוד קודם הבליעה יש לו הנאת גרון כמ"ש רש"י בחולין דק"ג שאין אדם טועם עד שיהי' סמוך לבית הבליעה עוד קודם שהוא בבית הבליעה נהנה גרונו ועוד לדעתי אין פיו לעוס מה שטוחן בשינים יעיי' בכל המקומות שנזכר לעיסה ולא נזכר בשום מקום ברש"י לועס בשיניו רק לועס בפיו ופי' לעוס מה שמגלגל בפיו עד סמוך לבית הבליעה ומצאתי בשמ"ק כתובות ל' ד"ה אלמא מעידנא בסופו וז"ל ושייך שפיר לשון לעיסה הכסיסה דבית הבליעה יע"ש וס' הערוך אין לי לעיין בו אך בפיה"מ להרמב"ם פסחי' דל"ט מצאתי כ' וילעס הלעיס' בשינים וכן פי' הרע"ב שם לא ילעוס לא יכוס בשינים ומ"מ אינו מוכרח אם הלעיסה בשינים פי' הטחינה בשיניו או אולי פעולת הגלגל בפה להתרכך הוא ג"כ בשינים ולשון תוס' בחולין ק"ג דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה משמע דלעיסה לאו היינו טחינת השינים דא"כ הלעיסה הוא הוא המחלקו בפיו והוי צ"ל שנחלק בפיו בלעיסה או ע"י לעיסה זו נחלק ולא שהלעיסה מחלקו ושוב מצאתי במשנה שבת קל"ג אם לא שחק מע"ש לועס בשיניו ונותן ועי' רמב"ם בפיה"מ שם

ומ"מ יהי' איך שיהי' נ"ל דהא דס"ל לר"א הלעוס כבליעה אף בשבת ובפסחים וכו' היינו דחייב על הלעוס כאלו בלע ומשום דבשעת לעיסה נוגע בין החניכיים ואיכא הנאת גרון וכיון דס"ל בכל איסורי' דעיקר חיוב על הנאת גרון וחייב גם על הלעיסה לפי שבשעת לעיסה איכא הנאת גרון א"כ נהי דבשאר איסורין אסור לבלעו אחר הלעיסה ומשום דלא פקע איסורה לדידי' ובשעת בליעה איכא נמי הנאת גרון מ"מ בתרומה כיון שכבר נהנה ממנו הרי הוא מחוללת ושוב מותר לבלעה כמו בזר שבלע שזיפי' של תרומה ביומא הנ"ל ובכהן שסך בשמן של תרומה בכריתות הנ"ל וס"ל להר"ן דר"א סבר כן אפי' בנתנה ממנו באי' נמי מחוללת ור"ש בר יצחק ס"ל כתנא דמתני' אליבא דר"א דדוקא בהתחיל בהיתר ונהנה ממנה מחוללת וכהן שסך בכריתות הנ"ל אבל בהתחיל באיסור אינו מחוללת ודלא כר"ח כהן ותו"י יומא הנ"ל ואף דלא גמרה הנאתו מ"מ מחוללת ומותר לבלעה ודלא כשמ"ק כתובות הנ"ל ור' יושע פליג וס"ל יפלוטו דאינו מחוללת כיון דלא גמרה הנאתו וכסברת שמ"ק הנ"ל ובזה מיושבי' כל הקושי' שהקשתי כמובן

ולפ"ז אין מכאן סתירה כלל למ"ש דודאי מודה ר"י דלאחר שטחנה בשיניו ונפרך לחתיכת דקות בפיו ומלא ריר עד שנמאס מאוכל אדם א"א לחול עלי' שם אי' תרומה טמאה והכא מיירי באוכלי' דלא מאיסה עי' תוס' כתובות ד"ל ד"ה לא צריכא ולא טחון כלל בשיניו ולא לעסן. והא דאמר ר"נ אלא שהי' ר"א אומר הלעוס כבליעה אף בשבת וכו' אין הפי' דה"נ מיירי דלעס אלא כיון דס"ל לעס כבליעה וחייב על הנאת גרון שזה עיקר הנאה א"כ הכא אפי' בלא לעס כיון שנהנה גרונו מחוללת כנ"ל ור"י פליג כמ"ש ולהכי כיון דלא נמאס מאוכל אדם שפיר חל עליו שם אי' תרומה טמאה לר"י

אך כ"ז כתבתי לפלפל ולסלסל בדבריו אבל קושטא דמילתא קאמינא דאפי' ריח ראי' אין כאן דנהי דנבילה שאינו ראוי לגר אינו קרוי' נבילה ופקע איסורה או בסרוחה מעיקרא ונפסל מאוכל אדם לא חל עליו שם אי' אבל כ"ז מדאורייתא אבל מדרבנן אסור עיין בראשוני' בסוגי' דשלכדה"נ פסחים כ"ד וברמב"ם פ"ח ממ"א הט"ז ובמל"מ שם ובפי"ד שם ה"י וי"א ובפ"ה מיסוה"ת ה"ח ובכ"מ ומל"מ שם ובפמ"ג שעה"ת פ"ו ונטלפ"ג גמרינן מנבילה שאינו ראוי לגר ואסור מדרבנן ואין צורך כלל להאריך בזה וא"כ מה שחידשתי דאחר לעיסה כיון שנפסל מאוכל אדם לא חל עליו אי' אפי' לדידי' היינו מדאו' ולחיוב מלקות אבל איסור' מיהא אית בי' או מה"ת או מדרבנן ושפיר נאסרת התרומה שנטמא אחר לעיסה עכ"פ מדרבנן משום תרומה טמאה ושפיר ס"ל לר"י יפלוט ואטו נזכר שם חיוב או אי' תורה אפי' אוסר ומתיר לא נזכר עי' תוס' ריש ביצה ומשום דאיסורא דרבנן עלה יפלוט ועיי' במל"מ פ"ז דתרומות ה"א

שוב השיג מעלתו על מה שהבאתי מחמץ נוקשה וכ' דודאי איסור שאינו ראוי לגר אמרי' אפי' פקע איסורו רק בחמץ בעי נפסל מאכילת כלב ומשום דראוי לחמע בו עיסת אחרי' משא"כ נוקשה שאינו ראוי לחמע עיסת אחרות נידון כשאר איסור דסגי בנפסל מאוכל אדם. והנה הבאתי ראי' דיש חילוק בין לחול עליו איסור חדש ובין שיהי' פקע איסורו מירושלמי שהביא הרא"ש והר"ן פסחים מ"ה גבי מלוגמא שאם נתחמץ בפסח ואח"כ הסריח חייב לבער ואם הסריח קודם פסח או שהסריח ואח"כ החמיץ אינו חייב לבער ומביאו ב"י סי' תמ"ב וכן מחרכו קודם זמנו דמותר וחרכו אחר זמנו דאסור אלמא אפי' במקום דאיסור חדש אינו חל מ"מ אם חל מכבר לא פקע ולא ידעתי מה השיג מעלתו ע"ז בדברי וממנ"פ אם בללה ראוי לחמע עיסת אחרת בחרכו והסריח א"כ אפי' חרכו והסריח קודם הפסח נמי ליתסר ואי אינו ראוי אפי' חרכו והסריח בפסח נמי מותר כיון שאינו ראוי ג"כ לאכילה וחרכו נפסל אפי' מאכילת כלב עי' תוס' ורא"ש ר"פ כ"ש

ומ"ש בנוקשה דאינו ראוי לחמע בו עיסת אחרות כיון האמת שכ"כ רש"י להדי' פסחים מ"ג נוקשה בעיני' בלאו כגון שיאור דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמור ולהחמיץ עיסת אחרות כשאור נמי לא חזי וכו' ומה שתמה ע"ז הלא שיאור הוא נוקשה ושיאור הוא בהכסיפו פניו עי' פסחים מ"ח ובאו"ח סי' תנ"ט ס"ב ואנן חזינן שעיסה שהכסיפו פניו טוב לאכל ואינו נפסלת מאוכל אדם. נ"ל כמ"ש הר"ן בע"ז דס"ז לענין נוטלפ"ג וגמרינן דמותר מנבילה שאינו ראוי לגר אף דנטלפ"ג אכתי ראוי למאכל אדם מ"מ כיון שנפגם קצת ע"י האיסור ואוכלה אינו נהנה מהאיסור אלא מצטער עליו מותר בנבילת שאינו ראוי' לגר וה"נ נוקשה ודאי ראוי לאכילה אלא שנפגם ונתקלקל קצת ע"י הכספות פניו וא"כ אינו נהנה מן החימוץ ואדרבה מצטער עליו ולהכי נקרא אינו ראוי לאכילה כנבילה שאינו ראוי' לגר ואולי לזה כיוין גם מעלתו

ומ"ש דאפי' אי לא אמרינן נהפך נמי אין חידוש דבאינו שוה בטעמא לא בטיל כיון דנרגש הטעם הוי כניכר האיסור זה תוכן כונתי. ואפרש שיחתי קצת יותר דהנה במין במינו ביבש או בלח מה"ת ברובא בטיל מאחרי רבים להטות ולדעת הרא"ש ביבש ביבש מותר לאכול שלשתן יחד עי' בב"י סי' ק"ט ובלח הלא ודאי אוכל יחד איסור והיתר וא"כ לא דמי לסנהדרין דשם אם הרוב מזכין והמיעוט מחייבין בטלה דעת המועטי' ודאי דעתם שקר ודעת הרוב אמת ועי' תוס' ב"ק כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל אבל כאן הלא ודאי יש כאן מיעוט איסור ואוכל גם המיעוט וכבר עמד בזה בפרמ"ג בפתח דבריו בפתיחה להל' תערובות ועי' בשמ"ק ב"מ ד"ו ע"ב ועכ"ח צ"ל דסברת חכז"ל הי' מאחרי רבים להטות דהמיעוט צריך להיות נגרר אחר הרוב ולא הרוב אחר המיעוט וכיון שאם אתה אוסר לאכול המיעוט ממילא יהי' הרוב נגרר אחריו ולא תוכל לאכול הרוב לכן אמרי' להיפך אחרי רבים להטות שמותר לאכול הרוב וממילא נגרר אחריו המיעוט שאוכל גם המיעוט כיון שא"א לאכול הרוב בלא המיעוט וזה שייך גם במבשא"מ בטעמא דנהי דניכר האי' מ"מ א"א לסלקו ואם תיאסר לאכול המיעוט עכ"ח הרוב יהי' נגרר אחרי' שלא תאכל גם הרוב היתר כיון שא"א לסלקו וא"כ אדרבה ראוי לומר שמיעוט איסור הניכר יהי' נגרר בתר הרוב שמותר לאכול כיון שא"א לאכול הרוב בלא המיעוט כיון שאין יכול לסלקו ואפי"ה אסרה תורה א"כ חידוש הוא נגד הכלל דאזלינן בכ"מ בתר רובא משא"כ אי אמרי' להיפך וכמו שהסברתי במכתבי הקדום אין אנו אומרי' שהרוב נגרר בתר המיעוט אלא שגם הרוב אסור לאכול מפני שיש בו טעם איסור ואין חשיבות אלא בטעמא כדכתיב חיך אוכל יטעם וא"כ אינו נגד הכלל שהמיעוט נגרר בתר הרוב וליכא חידוש

ומה שהאריך להחזיק השגתו על ראית חוו"ד סי' צ"ח מכותח הבבלי אפי' לו יהיבנא כדעת מעלתו דבכותח יש פירורין וממשות מ"מ ראית החוו"ד הוא שפיר מכל ד' מיני מדינה השנוין שם במשנה ושכר חמדי פירש"י מ"ב ע"ב שהוא כעין שכר שלנו ואין בו שעורים בעין וממשות וכן בחומץ אדומי אינו נראה שיהי' השעורים מעורבין ביין רק