בית שערים אורח חיים קעד

באוכלי' שאינם ראוי' אינו מחמת דפקע שם אי' מחפצא דהרי בלא"ה לא הי' כאן אי' חפצא רק מחמת האוכל שאינו אוכל כד"א וכיון דלדידי' חזי הוא כאומן דרך אומנתו דחייב וגם אחר חייב אם אכלה כד"א יע"ש בנוב"י סי' ט"ו כדברי ידידי אבל באי' חפצא כיון דאם נפסל מאכילת אדם פקע מיני' שם אי' וממילא ליכא אי' גברא כנ"ל א"כ לאחר שלעסה כיון דלגבי אחרי' נפסל מאוכל אדם ולגביהו א"א שיחול שם אי' על החפצא א"כ אף דלדידי' חזי' מ"מ א"א לומר שיחול שם אי' לזה ולא לזה ודמי להא דנוב"י שם דל"א דהוי מלאכה לזה ולא לזה ולא לאומן דרך אומנתו ואף אני לא אמרתי אלא באי' חפצא ודי בזה

ועתה אבא אל השגה שנוי' שהק' אם אחר שלעס אינו חל שם אי' א"כ בחל מקודם נמי ליפקע דהא באינו ראוי לגר פקע שם נבילה. ואומר אני דהפרש גדול יש ואביא ממרחק לחמי לדוגמא בעלמא הנה נקובת הוושט טריפה או נבילה אם ניקב קודם ששחט רוב א' בעוף או רוב שנים בבהמה עי' חולי' ל"ב ודמ"ב וביו"ד סי' ל"ג ובאחרונים שם ועי' בחולין ל"ג וביו"ד סי' כ"ו וכ"ז וא"כ תקשי הלא כששוחט ניקב הוושט עוד קודם ששחט הרוב ואיך יכול לשחוט אלא כיון שבדרך שחיטה ניקב לית לן בה שכך ציותה התורה וז"א בכלל נקיבת הוושט עי' רש"י חולין כ' ע"ב ד"ה וכי ורשב"א בחי' ר"פ א"ט ומ"מ דבר ברור הוא אם התחיל לשחוט הוושט ואח"כ ניקב באותו שטח ששוחט ושחוט גם במקום חתך עד שגמר שחיטתו אף שלא שהה שיעור שהי' מעת שניקב עד שהגיע לשחוט שם דהוא טריפה או נבילה כשאר נקיבת הוושט ולחד תי' בגמ' שם דל"ב שחט במקום חתך גרע וע"ש ואף דהנקב הוא בשעת ובמקום שחיטה ודרך שחיטתו בלא שהי' מ"מ לא הכשירו התורה נקיבת הוושט אף בשעת ובמקום ודרך שחיטה רק מה שא"א לשחיטה בלא זה אבל נקב דאפשר לשחיטה בלעדו לא. ומעתה ה"נ דכוותי' אף דנבילה שאינו ראוי לגר פקע אי' מ"מ בלעיסה לא פקע איסורו דהא לא נפסלה לגר רק בדרך אכילה וכל האוכל אוכל כן שלועס ואכילה זו הוא שאסרה תורה בלא תאכל כמ"ש התוס' בחולין ק"ג ד"ה שחלקו מבחוץ דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה וכן הוא עיקר האכילה בלעיסה ואף דגם בלא לעיסה מקרי אכילה דבלע מצה יצא וא"כ אפשר לאכילה בלא לעיסה מ"מ כיון שעיקר אכילה בלעיסה לא פקע מיני' שם אי' דרך אכילה וכן בדוגמא שהבאתי אף בעוף מותר לשחוט הוושט אף דשם אפשר לשחוט הקנה אבל שיחול עליו שם חדש של אי' אחר הלעיסה שנפסל מאכילת אדם כיון שאפשר להתקיים כל איסורי אכילה שאסרה התורה בלא זה דהיינו אם חל עליו האיסור מקודם ל"א שחל גם אם נפסלה מאכילת אדם בדרך אכילה דאפי' למאי דס"ל דבאינו ראוי לגר פקע נמי איסורו מ"מ סרוחה מעיקרא מיגרע גרע וכדאמרי' בע"ז דס"ח למאן דיליף נוטלפ"ג מותר מנבילה סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא. ויש להסביר יותר דכשחל שם אי' קודם אכילתו הי' חל האי' על כל העולם שאסור לאוכלו באופן זה שיהי' נמאס מאוכל אדם אלא חל קודם שנתחייב עליו ול"ש לומר כשלעס דפקע איסורו מכ"ע איך יהי' אסור להאוכל ומותר לאחרי' דכך היתה חל מתחילה לכ"ע אבל שיחול אי' חדש לדידי' אחר שלעסה שאינו חל על האחרי' אי' לזה והיתר לזה לא אמרינן

הראשונות הנה באו מה שהשיג ממשנה דתרומות ולפמ"ש י"ל דנטמאת היינו שנטמא הגברא אחר הלעיסה ואפי"ה ס"ל לר"י דקי"ל כוותי' כמ"ש הרמב"ם בפ"י מתרומות הי"ג יפלוט ודאי אין ראי' לנגדי דהנה שם יש ב' איסורי' שהם א' דהיינו שאסור לאכול תרומה בטומאת הגוף הוא מחמת אי' חפצא של תרומה שהוא שם החפץ המורה על איסורו ומחמת הגברא שהוא טמא. ומעתה שם החפצא שהוא תרומה הי' עליו קודם שלעסו ולא פקע בלעיסה כמש"ל דאכתי נשאר עלי' שם החפץ ולא פקע דרך אכילה ונ"מ שאסור לפלוט ולאבדה כדין שאסור להפסיד תרומה כמבואר בפ"ח דמס' תרומות וברמב"ם פי"ב מתרומות וא"כ מאי צריך לחול אחר הלעיסה אי' גברא טומאת גופו וכבר ביארתי לעיל דאי' גברא יכול לחול גם אחר הלעיסה וא"כ בנטמאת שפיר' ס"ל לר"י יפלוט אלא דאכתי קשי' מנטמאת התרומה דצריך לחול אחפצא שם אי' חדש תרומה טמאה ואפי"ה ס"ל לר"י דחל לאחר לעיסה

אמנם לולי דמסתפינא הייתי אומר כיון דהא דאסור לאכול תרומה בטומאת עצמן ילפינן ביבמות דע"ג מבשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר וכו' וכ' רש"י בחולין קי"ג ע"ב ד"ה פרט מדכתי' בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו דמשמע טמא וטהור אוכלי' בקערה אחת בשר פסולי מוקדשי' לאחר פדיון דאין בהם אי' טומאה וכתי' תאכלנה לזה ולא לאחר כלומר בזה התרתי לטהור לאכול עם הטמא ואעפ"י שאוכל בשר טמא שמותר לאכול פסולי מוקדשי' בין בטומאת הגוף בין בטומאת עצמן אבל בתרומה לא התרתי לך לאכול בטומאת עצמה ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל אוכל תרומה בטומאת הגוף מפורש בו ל"ת וכו'. וכיון דהלימוד הוא כאן מותר לאכול הטמא והטהור יחדיו אבל בתרומה אסור לאכול הטמא והטהור יחדיו א"כ דן מינה ומינה כמו שהטמא אסור לאכול תרומה בטומאת גופו אפי' נטמא אחר לעיסה מכ"ש הטהור אסור לאכול תרומה טמאה דהיינו בטומאת עצמה אפי' נטמאת אחר הלעיסה

אמנם לא כן הוא ברש"י שבת די"ד דקאמר שם אוכל אוכל א' ואוכל אוכל ב' מ"ט גזרו בי' רבנן טומאה דזמני' דאכל אוכלי' טמאי' ושקיל משקי' דתרומה לפומי ופסול להו ופרש"י והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתי' את משמרת תרומותי וכו'. ולכאורה הוא פלא ל"ל פי' חשש טפי דפסול למשקי' דתרומה ושתה להו ועובר על לאו הבא מכלל עשה דבשעריך תאכלנו דשותה תרומה בטומאת עצמה שהוא אי' אכילה ושתיי' דצריכי' לחוש טפי על שגגתו כיון שנהנה עי' תוס' חולי' ד"ה ע"ב ד"ה צדיקי' עצמן וביו"ד סי' פ"א בהג"ה סעי' ז' ובמשבצ"ז שם בשם פר"ח. אמנם לק"מ דהרי מבואר בכתובות דף ל' דמוקי ר"פ כגון שתחב לו חבירו משקי' של תרומה לתוך פיו דמשקי' מיד כשבאו לתוך פיו נפסלה משתיי' אדם ועי' בחי' רשב"א שבת הנ"ל וא"כ נהי דלענין טומאה אכתי מקבלי' טומאה עד שנפסלי' מאכילת כלב כמבואר ברמב"ם פ"ב מטומאת אוכלי' הי"ט אבל לענין שיחול עליהם שם אי' חדש של תרומה טמאה ועשה דבשעריך אינו חל כיון שנפסלי' משתיי' אדם וזה ראי' לדברינו הראשונים

ובהכי ניחא לי ליישב מה שדקדקו תוס' שם בשבת ד"ה והשותה כיון דתני משקי' ל"ל למיתני אוכל ע"ש ומה שתי' בזה ולמ"ש א"ש דבשותה משקי' טמאי' אמרי' התם דגזרו רבנן טומאה דזמני' שתי משקי' טמאי' ושקול אוכלי' דתרומה ושדי לפומי' ופסיל להו ולפ"ז באוכלים מיד שהכניסן לתוך פיו דעדיין לא מאיסי קודם לעיסה מקבלי' טומאה וחל עלייהו שם איסור תרומה טמאה ולא פקע בלעיסה וא"כ הו"א דוקא משום איסור אכילת תרומה טמאה דחמור כנ"ל גזרו בשותה משקי' טמאים אבל באוכל אוכלי' טמאי' דל"ש זה כנ"ל לא גזרו משום חשש שיעבור על משמרת תרומותי ולהכי תני נמי אוכלי'

אבל גוף דבריו וראיותיו צריכין תבלין דנ"ל דודאי ר' נתן דס"ל דבהתחיל באי' נמי פליג ר"א וטעמא דר"א דלעוס בבלוע ע"כ מוקי פלוגתייהו באמרו לו אחר שלעסו אבל לר"ש בר יצחק דמוקי פלוגתייהו בהתחיל בהיתר ומתני' דייקא כוותי' והכי קיי"ל אפשר דפלוגתייהו באמרו לו קודם שלעסה אחר שהכניסה לפיו ולהכי סובר ר"י יפלוט דאכתי לא נמאס מאוכל אדם וחל עליו שם איסור וכן נראה קצת מלשון הר"ש שכ' ובטומאה שאירע לאחר שהכניס התרומה בפיו איירי ולא כ' בטומאה שאירע לאחר שלעסה וכו' דהוי רבותא דר"י טפי דקי"ל כוותי'

אמנם נ"ל דלכאורה ק' למאי דאמרינן בהתחיל בהיתר פליגי ולכן סובר ר"א יבלעו וכי משום דהתחילו בהיתר מותרין אח"כ לאכול איסור בגירשון ושיחרר תרומה לזרים ובנטמא הוא או התרומה איסור תרומה טמאה או תרומה בטומאת הגוף ואלא מאי דבאמרו לו אחר לעיסה קאי וס"ל לתנא דמתני' ולרשב"י דוקא בהתחיל בהיתר סובר ר"א דאינו חל איסור חדש לאחר לעיסה משום דנפסל מאוכל אדם ור"נ ס"ל דאפי' בהתחיל באיסו' ס"ל לר"א נמי דפקע איסורא וא"כ מוכח עכ"פ לתנא דמתני' ולרשב"י דלר"י חל שם איסור גם אחר לעיסה וא"כ ראיתו נכונה

אך לפמ"ש לעיל דאיסור גברא חל גם אחר לעיסה ופקע ודאי לא אמרי' לתנא דמתני' ולרשב"י אליבא דר"א דא"כ התחיל באיסור נמי ולפ"ז אכתי תקשי באשה ועבד מ"ט דר"א הלא איסור חפצא דתרומה לא פקע ואיסור זרות דגברא שפיר חל ג"כ אחר לעיסה וכן בנטמא הוא הלא טומאת גופו שהוא איסור גברא שפיר חל אחר לעיסה ג"כ ואיסור חפצא דתרומה ודאי דלא פקע. וביותר תמוה בעיני שנאמר לר' נתן אליבא דר"א דס"ל אפי' התחיל באיסור יבלע משום דלעוס כבלוע והיינו משום דבלעיסה פקע איסורו אפי' לאוכל עצמו א"כ איך משכחת שיתחייב על שום איסור באכלו כד"א שלועס כמש"ל בשם תוס' חולין ק"ג הלא קודם שנהנה גרונו כבר פקע איסורו ואין לומר דס"ל דבשעת לעיסה בשניו נהנה גרונו דכי יכחיש מקרא מפורש שהביא רש"י בחולין וחיך אוכל יטעם ועוד דאם נאמר כן לר"נ אליבא דר"א הלא ממתני' ומרשב"י אינו מוכח שחולקי' ע"ז רק דלא ס"ל פקע איסורא וגם ר"י אינו חולק ע"ז אלא דלא ס"ל פקע איסורא או אפי' סובר דחל איסורא אבל בהא דנהנה גרונו בשעת לעיסה לא פליגי וא"כ מנ"ל לר"פ בחולין דבשל בין השינים כ"ע ל"פ דילמא ס"ל לר"י דגם של בין השינים ג"כ מצטרף דגם אז נהנה גרונו וכדקאמר שם מעיקרא וכן בכתובות ד"ל דפריך בפשיטות מדלעסה קני' מתחייב בנפשו ל"ה עד דבלעה דילמא מחייב בנפשו נמי בשעת לעיסה משום הנאת גרונו וגם אין לומר דודאי ס"ל לר"א נמי דבשעת לעיסה אינו נהנה לא גרונו ולא מעיו רק דס"ל דחייבה התורה אכילת איסו' על מעשיו שלועס בשיניו בלי הנאה דא"כ מה פריך בפשיטות לר"א בכריתות י"ט מתעסק דמאי אי דחלבי' ועריות חייב שכן נהנה הא לר"א מחייב בחלבי' בלא נהנה כנ"ל וכן גבי תרומה דרשי' ביומא ד"פ כי יאכל