בית שערים אורח חיים קעב

החוו"ד סי' צ"ח בהבנת דברי רמ"א. אמנם באמת טעמא בעי איך אפשר לומר שאם הטעם ניכר ונרגש שבטיל ומותר הלא ביטול אינו אלא בלא ניכר האיסור אבל בניכר האיסור ודאי דלא מועיל הביטול וכיון שנרגש טעמו הוי כניכר האיסור דטעימתו זו היא הכרתו דחיך אוכל יטעם ואין חשיבות האוכל אלא בטעמו וכמ"ש הרשב"א חולי' צ"ח כ"ז באורך. אלא שאלו לא גילה לנו קרא דמשכחת איסור דלא בטיל ברוב הו"א דאף דזה הוי ניכר האיסור מ"מ גם בניכר האיסור כיון דאינו יכול לסלקו ע"כ איסור המיעוט שניכר נגרר אחר הרוב כדי שלא נפסיד הרוב בשביל מיעוט איסור שניכר אבל כיון שמצינו גם לדעת רמ"א עכ"פ באינו שווה בשמא אף דלא איתעביד כולה איסור כמ"ש החוו"ד שם בסי' צ"ח על דברי הרמ"א. מ"מ כיון דגילתה תורה דהמיעוט אינו בטיל ואינו נהפך להיתר ממילא ע"כ צריך להפסיד הרוב בשביל המיעוט א"כ גם בשווה בשמא ואינו שווה בטעמא כיון דמצד הסברא ל"ש בי' ביטול מה"ת נאמר כיון שאין יכול לסלקו מותר לאכול האיסור כדי שלא יפסיד רוב ההיתר

אך נ"ל לפמ"ש הרי"ף בפג"ה דרב דס"ל פסחים ע"ו ריחא מילתא הוא רק משום דס"ל מב"מ במשהו דריחא כיון שהוא דבר שאין בו ממש והוא סמוי מן העין ואינו נמדד ביד הוי רק משהו בעלמא. וה"נ אני אומר לדעת רמ"א כיון שעצם וממש האיסור בטיל בשווה בשמא דהא ממשותו מעורב ואינו ניכר והתורה לא גילתה שאין הממש בטיל אלא בחלוקי' בשמא. נהי נמי שהטעם ניכר ואינו בטיל מ"מ טעם בלא ממש אינו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין רק דבר שאין בו ממש והר"ה כמו ריחא רק משהו בעלמא

ולפ"ז נ"ל נהי דמשהו נמי כשניכר לא בטיל וא"כ ח"ש אסור מה"ת ז"א דזיל בתר טעמא דח"ש אסור מה"ת הואיל וחזל"א והאי טעמא כיון דכל טעמי' שבעולם בלי ממש הוי רק משתו ומשהו דמשהו א"כ לא חזי לאיצטרופי ומותר מה"ת. אך כ"ז לדידן אבל לר"ש דס"ל כ"ש למכות אם נאמר דאפי' בתערובת נמי שייך סברא זו א"כ מהראוי שלא יתבטל איסור ביבש ברוב אם אינו שווה בטעמא ולא בס' בלח אם הטעם נרגש וזה כונת תוס' דס"ל כרמ"א דמבשא"מ אזלי' בתר שמא ולא בתר טעמא וממילא בטיל ביבש ברוב אפי' אינו שווה בטעמא ובס' בלח אפי' הטעם נרגש וכדמוכח מהראיו' שמביא החוו"ד וע"ז כתבו שפיר דאל"כ לא תמצא איסור בטיל כלל לר"ש היכי שטעמו נרגש וביארו שלא תמצא ביטול לא ברוב ביבש ולא בס' בלח רק הכל יהי' תלוי בטעמו אם נרגש או לא ולא ברוב וששים. ובזה אתן החותמת. בדברי שלו' ואמת. והוא הנותנת. חיים וברכה עד העולם כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קס"ג עוד להגאון הנ"ל נר"ו

בעזהי"ת מאדע יום א' לס' את בריתי שלום תרכ"ט לפ"ק

התענגתי מזיו כבודו בעונג שבת כי באו דבריו חן ושכל טוב בעש"ק ומצאתי את שאהבה נפשי כי שם עינו ולבו על כל דברי וחגר כלי טעמו טעם זקנים עלה הורים וירד בקיאות להשיג על דברי וזה יצא ראשונה על מ"ש לתרץ קושי' תוס' פג"ה השיג מעל' דאף אי ח"ש מותר מה"ת מ"מ לא פקע איסורו והביא ראי' דלמ"ד טע"כ מה"ת אף בפחות מכא"פ חייב אף דאינו אוכל רק ח"ש מיתסר הכל ע"י טעמו וממה נאסר זה ההיתר כיון דח"ש לית בי' איסור וכי טעמו מיגרע גרע וכו' והנה לא ניחא לי' למעלתו דכל מ"ש הראשונים הוא רק להלכה דקי"ל ח"ש אסור מה"ת אבל לר"ל דח"ש מותר מה"ת באמת אין כאן איסור מחמת טכ"ע אלא באוכל כ"כ מתערובות שיהי' כזית מאיסור בכא"פ ולכאורה הדין עמו שדוחק גדול לומר כן אבל א"כ אני אומר ומטונך גם לדעת מעלתו דאף אי ח"ש מותר מה"ת מ"מ שמו עליו ומ"מ לר"ל מותר לאכל ח"ש בעין מה"ת אף ששמו עליו ולמה כשנתערב בהיתר ונותן טעם לוקין עליו וכי טעמו מיגרע גרע מאלו הי' בעין. ובלא"ה אינני מבין איך שיהי' על דבר אחד שם איסור והיתר לאכול והם שני הפכי' בנושא אחד

אבל האמת יורה דרכו ועיקרן של דברים כך הוא לע"ד דודאי ח"ש נבלה אף לר"ל דח"ש מותר מה"ת מ"מ לא פקע מני' שם נבילה אבל נבילה זו לא אסרה תורה ועי' תוס' שבועות כ"ג ד"ה אלא כדרבא דגם נבלה מסרחת מקרי' נבלה אף שהוא היתר גמור שאינו ראוי לגר וחל שבועה עלה וכן ח"ש חלב לא פקע מני' שם חלב ומ"מ היתר הוא וגם חלב טהור מקרי חלב ובהדי' אחז"ל חולי' מ"ט חלב טהור סותם ועי' תוס' שבועות דף הנ"ל ע"ב ד"ה שלא אוכל תמרי' וחלב ופמ"ג סי' צ"ח וכשמצטרף אח"כ עם עוד ח"ש חלב או נבלה חל עליו שם נבלה או חלב אסור וגם חתיכה זו עצמה אם הי' בה כשיעור וצמקה ונעשית היתר וחזרה ותפחה למה דקי"ל במנחות נ"ד אין דיחוי באיסורין חל עליו שם איסור מיכן ולהבא. אמנם גם לר"ל דס"ל שם יש דיחוי באיסורי' מ"מ אם מצרף ב' ח"ש אין לומר בו שנדחה אי אין איסור חל על ח"ש דהרי בידו לצרפם וכל שבידו לאו דיחוי הוא עי' תוס' סוכה ל"ג וכן הוא בכמה דוכתי משא"כ שם במנחות י"ל דאין בידו לתפוח

ומעתה לענין טע"כ אם נבלע ח"ש נבלה בירק ונותן בו טעם נהפך כל הירק כאלו הי' בשר נבלה דהיינו כאלו נהפך עצם ההיתר להיות כעצם האיסור וא"כ יש כאן כזית בשר נבלה וחל עליו שם איסור או בנבלע חצי זית חלב בבשר כחוש נהפך עצם הבשר כאלו הי' חלב שעל הקרב ויש כאן כזית חלב וחל עליו איסור ואין אומרי' שלוקה משום ירק נבלה ובשר חלב דירק אינו נבילה ובשר אינו חלב רק דהוי כאלו הירק הפשיט צורתו מהיות ירק ולבש צורת בשר והבשר הפשיט צורת בשר ונעשה עצם אחר של חלב מחמת טעם חלב שבו ולפ"ז לק"מ קושי' מעלתו וכי מיגרע גרע אה"נ דגרע דמעיקרא לא הי' כשיעור נבלה או חלב ועכשיו ע"י שנהפך עצם ההיתר לעצם של איסור אית בי' כשיעור וחל עליו שם איסור מעתה ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש במכתבי הקדום להסביר ענין היתר נהפך לאיסור דכיון שטעם האיסור נתפשט בכזית הוי כאלו האיסור הגדיל מידתו להיות גדול כ"כ כיון שטועם טעמו בכזית ונהנה גרונו בכזית דודאי כיון דהאיסור נגדל להיות כזית חל עליו שם איסור וגם כאן ל"ש דיחוי באיסורין מטעם הנ"ל דהי' בידו להבליעו בכזית היתר ומ"מ כל זמן שהוא רק ח"ש מקרי נבילה וחלב אמ"ה אבל לא נבלה איסורא ולא חלב אסור ולא אמ"ה אסור רק אמ"ה של היתר ושפיר כתבתי לתרץ קושי' תוס' דאיסורו ואכילתו באי' כא' לא אמרי'. ובאמ"ה יש לי לפקפק קצת עפ"ד הש"ך סי' פ"א סקי"ג וניחא לי עפ"י דעת רש"י ותוס' זבחים דל"א ד"ה התם איכא שיעורא

ותדע דכן הוא דמשום טע"כ הוי כאלו העצם נהפך לעצם של הנו"ט ולא שנאמר דהעצם נשאר כבראשונה וחל עליו שם איסור דהא אי טע"כ נהפך אמרי' דאם יש בכזית אורז טעם דגן יוצא בו י"ח מצה עי' מס' חלה פ"ג מ"ז וכאן אפי' בכזית מצה משומרת מה שמה מה תאמר לה הלא שם מצה אינו מעלה ומוריד דבציקות של נכרי' אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וא"כ מה שיש עלה שם מצות מצוה היינו שהיא משומרת מחימוץ וא"כ אפי' תאמר שחל על האורז שם משומר אכתי הו"ל רק אורז משומר ובאורז משומר אינו יוצא י"ח א"וו כדכתיבנא דע"י טעם דגן נהפך עצם האורז כאלו הי' דגן והו"ל דגן משומר ולהכי יוצא בו. ומכ"ש בנבלע רק ח"ש מעיסת דגן דאפי' לר"י בח"ש אינו מקיים מצות אכילת מצה ועי' תוס' יומא דל"ט ד"ה מגיע כפול ובחת"ס או"ח סי' מ"ט וסי' ק"מ וא"כ וכי טעמא עדיף מאלו הי' בעין שיוצא בו אלא כמ"ש דהאורז נהפך כאלו הי' עצמותו וממשו דגן ויש כאן כזית מצה משומרת של דגן ויוצא בה ויעי' ברא"ש חולי' דצ"ח בשם ר"ח דאם יש בתערובות כבא"פ לוקה על כזית מתערובות והיכי דליכא כזית בכא"פ אעפ"י שנתן האיסו' טעם בהיתר אין לוקי' עליו ואע"ג דטע"כ ילפי' מקראי מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנתינת טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור בשהיתר כ"כ יותר על האיסור שאלו הי' האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא הי' לוקה עליו דהיינו בכא"פ יע"ש מבואר מדבריו דאף דהיתר נהפך לאיסור מ"מ אינו נהפך אלא להיות כמו שהי' האיסור אלו הי' ניכר בתערובות בלי נו"ט ולהכי דוקא כ' איכא כבא"פ לוקי' גם על כזית מתערובות ואי ליכא כבא"פ אינו כ"א איסורא בעלמא כמו שהי' האיסור אילו הי' ניכר בתערובות דח"ש אסור מה"ת ולפ"ז לר"ל דח"ש מותר מה"ת א"כ אם הי' האיסור ניכר בתערובות ביותר מכבכא"פ אפי' איסור תורה לא הי' בו ממילא אפי' נו"ט אין בו שום איסור והוא חידוש ומ"מ צריכי' אנו לכוף אזנינו ולשמוע וא"כ. ליתא כלל לראית מעלתו דבאמת לר"ל בח"ש לא אמרינן טע"כ

שוב השיג מעל' והקשה הלא בכל איסורי' כבא"פ מצטרף אפי' הקיא הראשון קודם שאכל השני ואי נימא דח"ש היתר מיקרי אמאי יתחייב וכו' ודוחק דר"ל פליג אדין זה. הנה מה שדוחק בעיניו שר"ל חולק אדין זה הוא גמרא מפורשת שם בחולין דלר"ל בכה"ג פטור אם הקיאו קודם שאכל השני בין שאכל אותו חצי זית עצמו בכא"פ בין חצי זית אחר אבל לא מטעם שהק' מעלתו רק משום דס"ל הנאת מיעיו בעי' והנאת מיעים אינו אלא במילוי הכרס עכ"פ אינו דוחק שר"ל יפטור בזה גם משום דח"ש הוא היתר גמור. אבל בלא"ה אינני יודע למה הוצרך מעל' להקשות בהקיא אפי' בלא הקיא נמי אם אכל כזית בכא"פ למה חייב לר"ל הלא ח"ש אינו אסור ובמיעים א"א לצרף שיחול עליו שם איסור לפי סברתו דא"כ הוי אכילה ואיסורו באי' כא' ובמה ששוהה אח"כ במיעים לא הוי כמעשה כיון דא"א לאהדורי ומכ"ש דק' יותר אי אהנאת גרונו מיחייב ולא אהנאת מיעיו א"כ אפי' בלי סברתי מ"מ בגרון הוי רק זאח"ז ומתי יצטרף לחול עליו שם איסור וח"ש הוי היתר ונהנה גרונו מן ההיתר אמנם האמת בזה לפמ"ש הפנ"י בח"ש אסור מה"ת הואיל וחזי לאיצטרופי