בית שערים אורח חיים קעא

וכו' ובהיות כן תמהני על מ"ש הרב ולענין מב"מ אזלי' בתר שמא וכו' ולכאורה דברי הש"ך אינם מדוקדקי'. א) הנה הא דהיתר נהפך לאיסור אי טע"כ מה"ת לאו דכ"ע הוא עי' בראשונים בסוגי' דזרוע בשילה וע"ז ס"ז וטור וב"י סי' צ"ח ופר"ח סי' תמ"ב ודין זה המבואר שם בשו"ע לחלק בנשפך בין מב"מ לבין מבשא"מ הוא סברא מוסכמת להלכה אליבא דכ"ע אי טע"כ דאו' דמין בשא"מ כיון דטע"כ מה"ת הוי ספק דאו' ולחומרא ומב"מ הוי סדר"ב ולקולא ולא תלי' כלל באם מחמת טע"כ היתר נהפך לאיסו' או לא וא"כ למה מערב בדבריו האי דהיתר נהפך לאיסור. ב) מ"ש ובהיות כן תמהני עמ"ש הרב דמשמע דרק אחר הקדמה שהקדים ק' על הרמ"א ומה קושי' אי אמרי' כהרמ"א דטע"כ הוא באינו שוה בשמא שייך שפיר החילוק דנשפך בין מב"מ בשמא למבשא"מ בשמא ועכ"ח שתמיהתו על רע"א הוא אחת משתים או שמלשון רוב הפוסקים משמע דמבשא"מ תלי' בטעמא ולא בשמא או מצד הסברא דהא דטע"כ מה"ת ואינו בטיל ברוב הוא משום שהטעם נרגש וניכר וא"כ ע"כ בתר טעמא אזלי' וא"כ אין לו ענין כלל למה שהקדים סברת ר"ת לחלק בנשפך בין מב"מ למבשא"מ. ג) וכן חזר דבריו אח"כ וא"כ נהפוך הוא דהכל אזלי' בתר טעמא דאם אינן שווין בטעמא אע"ג דשווין בשמא מ"מ כיון דנו"ט בהיתר ונהפך היתר להיות כולו איסור אסור מה"ת עד סמ"ך וכו' והוא פלא דנראה מלשונו דלהכי אסור עד סמ"ך כיון דנהפך היתר לאיסו' ובאמת נהפוך הוא כיון שאסור עד ס' אמרי' ג"כ היתר נהפך לאיסור וגם מה בעי בזה שהיתר נהפך לאיסו' שאין לו ענין לקושיתו

לכן נ"ל ואקדים תחילה להסביר קצת הא דאמרי' אם טע"כ מה"ת היתר נהפך לאי' ואיתעביד כולו איסור ללקות על כזית מתערובת ובעיני קשה לקרב אל השכל דהרי מבואר בר"ש בפ"ב דטבול יום דדוקא לענין איסור אכילה אמרי' טע"כ ולא לענין טומאה ועי' מג"ש ופנ"י פסחים מ"ג ואי נימא דכיון שקיבל טעמי' האיסור נהפך היתר להיות כמוהו בין לחומרא בין לקולא דאם יש טעם דגן באורז יוצא יי"ח מצה א"כ כיון שדייני' לי' כולו נהפך לגוף איסור למה באמת לא נימא כן גם לענין טומאה וכן לענין חענ"נ אמרי' דבכל איסורי' חוץ מבב"ח הוא רק מדרבנן אפי' אי ס"ל היתר נהפך לאיסור והוא תרתי דסתרי לכאו' ועי' פליתי סי' צ"ב וגם גוף הדבר קשה להבין דנימא טע"כ לקולא כנ"ל וכי טעם האורז אינו נרגש יותר מטעם הדגן כל זה נשגבה ממני. לכן נ"ל הבנה אחרת בזה דהנה מצאתי בשם סמ"ג דהא דחייבה תורה על כל אכילת איסור אינו על מעשה אכילה אלא על הנאה שבה ועי' מל"מ פ"ה מיסוה"ת ה"ח ד"ה ודע ולדעתי זה פי' הגמ' דאמרי' מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה דמתעסק בעלמא לא מקרי מעשה אבל באכילה א"צ מעשה והחיוב רק על הנאה שבה ולפ"ז נראה דודאי כי אמרי' דטע"כ ובעבור זה לוקה על כזית מהתערובת וכן יוצא י"ח מצה מ"מ הרוב נשאר כמו שהי' מקדם לענין טומאה ולענין חנ"נ. אלא כיון שנתפשט טעם האיסור בכזית ואכלו לד לדידן דאזלי' בתר הנא"ג אף שאינו נהנה מכמות ומידות האיסור שהרי המידה והכמות הוא היתר מ"מ הרי נהנה גרונו בטעם איסור של כזית המורגש לחיך ואף שמורגש גם טעם ההיתר וטעם האיסור קליש מ"מ אין שיעור לאיכות הטעם שצריך לטעום וטעם איסור קטעים. אלא דלולי שגילתה תורה טע"כ הו"א דטעם זה צריך להיות מקושר בממשו של איסור וגילתה התורה דסגי אם מקושר בממש של היתר ג"כ וזה פי' איתעביד כולו איסור והיתר נהפך לאיסור שהוא כאלו הי' הטעם האיסור מקושר בממש של איסור. ולפ"ז יצמיח דל"ש היתר נהפך לאיסור אלא באינו שוה בטעמא אבל בשווה בטעמא ולא בשמא אין שום סברא שיתחייב על כזית מתערובת כיון שאינו נהנה כלל מן האיסו' שהרי המדה והכמות הוא היתר וטעם האיסור אינו מוסיף לו הנאה שהרי גם בהיתר מבלעדי האיסור הי' נרגש טעם זה. אמנם אי לא אמרי' דמשום טע"כ איתעביד כולו איסור רק דהמיעוט לא בטיל ברוב ולוקה אם אוכל כזית מן האיסור בכדא"פ אז שפיר שייך לומר גם בשווה בטעמא ואינו שווה בשמא דהתורה גילתה דלא בטיל וכיון דלא בטיל שפיר לוקה דהא נהנה מן האיסור בכמותו ומידתו ועי' ר"ן ע"ז בסוגי' דנטלפ"ג וגם טעמו נרגש דלא נתבטל עי' פנ"י סוף ביצה בענין דשיל"מ שהרי אכל מן האיסור כזית בכדא"פ

וזאת תורת העולה עוד ממ"ש דאי אמרי' היתר נהפך לאיסור אין אנו צריכי' לומר דחידשה תורה במבשא"מ בלח דבר חידוש שאין בכל התורה כולה דבכ"מ המיעוט בטיל ברוב והמיעוט נגרר אחר הרוב וכדי שלא נפסיד רוב היתר מותר לאכול מיעוט האיסור ג"כ וכאן הוא להיפוך שהמיעוט לא בטיל ברוב והרוב נגרר אחר המיעוט דמשום שאסור לאכול מיעוט איסור מפסיד גם הרוב היתר אלא דאמרינן דחידשה תורה דל"ש כאן ביטול כלל דהא גם ההיתר נהפך לאיסור ובמה יתבטל המיעוט ואין אנו אומרי' שאסור לאכול רוב היתר מפני מיעוט איסור אלא דהרוב של היתר אסור לאכול מצד עצמו כיון שיש בו טעם של כזית איסור דנהנה גרונו בכזית משא"כ אי לא אמרי' היתר נהפך לאיסור רק דאיסור לא בטיל ואינו חייב רק כשאוכל כזית מהאיסור בכדא"פ אז עכ"ח אנו צריכי' לומר דחידוש הוא שחידשה תורה במין בשא"מ בלח דלא אזלי' בתר רובא כבכל התורה כנ"ל. ומעתה בין אי ילפי' טע"כ מג"נ אין לנו תכרע אם צותה תורה להגעיל משום מבשא"מ בשמא או משום מבשא"מ בטעמא בין אי ילפי' ממשרת טע"כ אם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין אין הכרע אם קפידת התורה הי' יען שענבים במים חלוקי' בטעמא או משום דענבי' עם מים חלוקי' בשמא ועי' ר"ן חולי' סוגי' דזרו"ב דגם מב"מ שייך טע"כ. ולפמ"ש יש להכריע כיון שיותר מסתבר ללמוד היתר נהפך לאיסור דלאו קידוש משנלמוד דהיתר לא בטיל שהוא חידוש שאינו בכה"ת כולה וממילא כיון דילפי' היתר נהפך אז ודאי בתר טעמא אזלי' וכמש"ל

ולפ"ז דברי הש"ך נכונים דכל הוכחה דאזלי בתר טעמא הוא רק משום דאמרי' דלהכי אסור עד סמ"ך משום דהיתר נהפך לאיסור ולא משום דאינו בטיל ברוב ומיושבי' כל הדקדוקי' דו"ק ותשכח

ומעתה לפמש"ל דקמח בקמח מבשא"מ בטעמא בצונן אף שהטעם נרגש בפיו אבל אינו מתפשט טעם א' בחבירו וכיון שכן ל"ש בי' לומר היתר נהפך לאיסור ואיתעביד כולו איסור ומכש"כ לפי הסברתי לעיל ודאי ל"ש נהפך אם אין טעם א' מתפשט בחבירו רק נרגש וניכר ואפ"ה בעי ששים מה"ת וא"כ חזי' דמבשא"מ בטיל ברוב לא תלי' בנהפך וממילא אינו מוכח דתלי' בטעמא וליתא לכל הבנין שכתבתי ויפה השיג החוו"ד על הש"ך מקמח בקמח

עוד השיג על החוו"ד שהוכיח מכותח הבבלי דאמרי' כבכא"פ מה"ת אף דליכא טעם אלא קיוהא אלמא דמבשא"מ לא תלי' בטעם והקשה מעלתו א.) דהא עכ"פ בלעיסה נרגש הטעם מגוף החמץ ב] דעכ"פ נרגש הכזית ע"י קיוהא אף דקיוהא לא מקרי טעם לאסור אבל עכ"פ נקרא עי"ז גוף הכזית. הנה שתים דיבר ואחת שמעתי דכזית נקרא ע"י קיוהא אבל מ"ש בלעיסה נרגש הטעם לא הבנתי הא גם בלעיסה אינו מרגיש רק קיוהא בעלמא. אמנם לדעתי נראה דע"י קיוהא לא נקרא ניכר כזית איסור דטע"כ אי אמרי' דתלי' בטעמא הוא רק אם נרגש בתערובת הטעם שהיה לאיסור קודם התערובת ולמשל אם נפל דבש של איסור לחומץ של היתר ונרגשי' הב' טעמים מתיקות הדבש וחמיצות החומץ וניכר בו טעם דבש וכדומה או אם עשה עיסה מן האורז ויש בו טעם דגן אף שקודם התערובת לא הי' לדגן טעם של עכשיו דמתחילה הי' לו טעם קמח ועכשיו טעם עיסה מ"מ אלו הי' עושה עיסה מן הדגן לבד הי' לו אותו הטעם שנרגש עתה מן עיסת הדגן בעיסת האורז ובעיסה ניכר טעם עיסת דגן משא"כ כותח הבבלי ושכר המדי וכדומה שלא נרגש בכותח טעם הפת ולא בשכר טעם השעורי' רק תערובת המינים מולידי' טעם חדש אשר לא הי' עוד לעולמי' וא"א להוליד מפת או משעורי' בלתי תערובת שאר מינים שום טעם מאותו טעם הנרגש ע"י תערובת המינים ביחד וא"כ א"א לומר שניכר בהטעם שיש בו פת או מי שערי אלא אנו יודעי' שיש בו אם יודע סדר עשיית הכותח והשכר אבל לא שמרגיש בהטעם שיש בו וא"כ אי טע"כ תלי' במה שהטעם נרגש וניכר הוי שרי ואלא מאי מוכח דלא תלי' כלל בטעמא ושפיר כתב החוו"ד

ולא מלבי בדיתי זאת אלא מפורש באר היטב בבעה"מ פסחים מ"ג וז"ל שכל העירובי' השנויין במשנתינו אעפ"י שהם עשויין לטעם טעמם משתנה ע"י העירוב לטעם אחר שאין האיסור שהוא הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש וכו' יע"ש וימצא דמשו"ה ל"ש בזה טע"כ וזהו פי' קיוהא בעלמא שאינו ניכר טעם הראשון רק מסייע לשאר מיני' להוליד טעם חדש

ובעברי בין בתרי דברי החוו"ד בסי' צ"ח נפל מילתא בלבאי להבין כונת תוס' בע"ז ס"ח בד"ה מכלל דהוכיחו דלר"ש דס"ל כ"ש למכות היינו דוקא בעין ולא ע"י תערובת וכתבו וכן צ"ל ע"כ דאל"כ לא תמצא איסור בטיל כלל לר"ש לא ברוב ביבש ולא בס' בלח וכו' ודבריהם תמוהי' דא"כ תקשי גם לדידן הא כ"ש עכ"פ אסור מה"ת איך משכחת ביטול איסור. ואמת כי הר"ש בפ"ב דטבול יום כתב דגם ח"ש ע"י תערובת מותר אם לא משום טע"כ או המ"ל עיי"ש אבל מכח קו' אחרת ולא הוכיח כן משום דא"כ לא תמצא ביטול איסור וגם קשה מה ענין איסור התערובת במשהו דזה שייך אפי' בנתערב כזית אפי' באלף זיתים לכ"ש למכות שהוא כ"ש דוקא וכבר עמדו בזה אחרונים ולענ"ד נראה בשנדקדק בלשונם למה הוסיפו על שפתם לקח לא ברוב ביבש ולא בלח בס' כי הי' די באמרם דאל"כ לא תמצא איסור בטיל כלל לר"ש. ונ"ל הנה לפי דעת הש"ך ורוב הפוסקים דמבשא"מ בלח דאמרי' בי' טע"כ אזלי' בתר טעמא א"כ אפי' איכא ששים נגד האיסור ומ"מ מרגישי' טעם האיסור ודאי אסור כיון שהטעם נרגש ואפי' ביבש ביבש מביא הרמ"א בת"ח בשם הגהת ש"ד דמבשא"מ לא בטיל כל זמן שהטעם נרגש מה"ת וכן דעת מהרא"י ועי' ש"ך סי' ק"ט סק"י ובהגהת מהרב"פ ובחוו"ד שם אמנם לדעת רמ"א בסי' צ"ח דמבשא"מ אזלי' בתר שמא ולא איכפת לן בטעמא א"כ פשיטא בלא ואיכא ס' מותר מה"ת אף שהטעם נרגש וכן ברוב ביבש בטיל אף שאינו שווה בטעמא והטעם נרגש בשעת אכילה ועי' היטב באריכות