בית שערים אורח חיים קע

משרת ברישא והדר לא ישתה משמע דוקא אם הוא משרת שנו"ט קודם אכילה ושתי' אז הוא בבל ישתה אבל נו"ט ושתיתו באי' כא' לא אמרי' ועי' כעין זה בקצו"ח ססי' כ"ב

איברא דמהמל"מ הנ"ל אין ראי' דלא מיחייב לר"י בהנאת מיעיו לחוד די"ל דכרכו בסיב שאני שאפי' הנאת מיעיו אין כאן כיון שיש הפסק בין איסור למיעים ואין האיסור נוגע במיעים אבל מלשון הרמב"ם בה"ג שם נראה כן שכתב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור ואי נימא דגם לר"י חייב על הנאת מיעים אלא שמוסיף לחייב גם על הנאת גרון הי' לו לכתוב שהחיוב על הנאת גרון בכזית א"וו דאינו חייב לדידן רק על הנאת גרון ולא על הנאת מיעים. ובאמת גם בכרכו בסיב נמי נראה דהוי הנאת מיעים. דהנאת מיעים היינו מילוי מיעיו ועי' לשון רש"י חולי' הנ"ל ד"ה הרי נהנה גרונו אף שיש הפסק בין האי' למיעים. ואפי' לו יהיבנא דגם לדידן חייב על הנאת מיעיו ג"כ מ"מ יש נ"מ בין אם החיוב על הנאת גרון דאז גם של בין החניכים מצטרף וכמ"ש הרמב"ם בפ' הנ"ל משא"כ אם החיוב על הנאת מיעים אין של בין החניכים מצטרף ועי' תוס' יומא דף פ' ד"ה וחצי פרס, ולפ"ז לר"ע דמחייב משום המ"ל חייב על כזית עם שבין החניכים משום הנאת גרונו ולרבנן פטור בזה כיון דאין לחייבו על טע"כ שבשעת לעיסה משום הנאת גרונו רק משום הנאת מיעיו כנ"ל

אך מה דקשי' לכאורה א"כ לר"ע נמי דס"ל המל"א תקשי כיון דקודם אכילתו הוא היתר אז אמרי' דאכילתו ואיסורו באין כאחד להתחייב על כזית מאיסור והיתר ואדרבה לדידי' לא משכחת המל"א רק בשעת אכילה וכדאמרי' בנזיר ל"ז היתר לאיסור בב"א ועיי"ש ברש"י ותוס'

אבל אחר התבוננות לק"מ דלרע"ק אם הטעם משום המל"א אין אנו אומרי' כלל שבשעת אכילה חל על היתר שם איסור רק ההיתר נשאר בהתירו אבל התורה גילתה דהא דאינו חייב על אכילת איסור רק באוכל שיעור אכילה דהיינו כזית אין הקפידה ששיעור אכילה יהי' מהאיסור דוקא אלא אם בשעה שאוכל איסור אוכל שיעור אכילה אפי' מהיתר נמי חייב כיון שאכל איסור ואכל נמי שיעור אכילה והכי דיקא לישנא המל"א שגם בשעה שמצטרף הוא היתר וכן משמע מלשון רש"י פסחים מ"ד שכתב והא לאו משום המל"א הוא אלא משום דאיתעביד לי' כולה איסור משמע דמשום המל"א לא איתעביד לי' כולה איסור וקצת לא משמע כן ברשב"א חולי' בסוגי' דטיפת חלב ד"ה קסבר אבל אם צריך לחול שם איסור בשעת אכילה שפיר י"ל כמ"ש דפטור על אכילה זו

ובזה י"ל דברי תו' זבחי' הנ"ל שכתבו ועוד ק' היכי מיחייב כלל משום חד מיניהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור וכו' והוא פלא דאדרבה בגמ' נזיר הנ"ל אמרי' הסברא להיפך השתא איסור והיתר מצטרפי' איסור ואיסור מיבעי. ולפמ"ש א"ש דגם בנזיר מיירי מהמל"א שהיתר נשאר בהתירו רק שהתורה גילתה דשיעור אכילה שצריך להיות באכילת איסור לחייבו א"צ להיות מאיסור דוקא אלא אפי' מהיתר ע"ז שפיר אמרי' השתא איסור והיתר מצטרפי' שחייב על חצי זית חרצן אם השלים שיעור אכילה בהיתר גמור שראוי לאכול איסו' ואיסור מיבעי' שחייב על ח"ש חרצן אם השלים שיעור אחר באכילתו במין איסור אחר שעבד איסורא עכ"פ בהשלמת שיעור אכילה אבל כאן קאי התוס' אם לא אמרי' המל"א שהיתר ישלים שיעור אכילה אלא דצריך לאכול שיעור אכילה מאיסור רק דנאמר שהמיעוט הבטל ברוב נהפך להיות איסור כמוהו בזה שפיר כתבו תוס' השתא היתר לא מצטרף לאיסור אף שא"צ רק פעולה אחת לחול על ההיתר שם איסור של הרוב לא נהפך המיעוט להיות כרוב כש"כ איסור לא מצטרף לאיסו' דצריך ב' פעולות לבטלו ולהוציאו מאיסור הראשון ושיחול עליו שם איסור של הרוב בודאי אינו נהפך להיות כמוהו ועי' תוס' זבחים ל"א גבי ויקץ כישן פיגול ד"ה התם איכא שיעורא. ופלא על פמ"ג בפתיחה לתערובת שחקר בזה אם היתר ברוב איסור נעשה כולו איסור ולוקה על כ"א אפי' ביבש ולא הזכיר כלום מדברי תו' אלו דאינו מצטרף להרוב אפי' בלח

אמנם מש"ל דאם הנו"ט הוא בשעת לעיסה הוי הנו"ט והנאת גרון כא' לא משמע כן ברש"י חולין ק"ג הנ"ל ד"ה בשל בין השינים אפי' ר"י מודה דלא מיחשב בהדי דהא אינו נהנה לא גרונו ולא מיעיו שאין אדם טועם עד שיהא סמוך לבית הבליעה כדכתי' וחיך אוכל יטעם ע"ש מזה משמע דמתחילה לועס בשיניו ואח"כ נהנה החיך וא"כ שפיר י"ל טע"כ בשעת לעיסה ויתחייב על הנאת גרון שאח"כ וא"כ ליתא להנ"ל

אבל מטעם אחר נ"ל דל"ש לומר טע"כ בשעת לעיסה מדאמרינן ביומא פ"א זר שבלע שזופין של תרומה והקיאן ואכלן אחר ראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד ופירש"י שהרי קנאן הראשון ונתחייב בתשלומיהן והן אינם ראויות עוד לו להסקה ובתוס' הק' מהא דחולי' ק"ג דאכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו חייב שהרי נהנה גרונו בכזית ותי' דהתם מיירי שלא בפניו כגון שלא ידע שהקיאו כדאמרי' בחולי' ק"ג דנהי בפניו לא חזי שלא בפניו מיחזי חזי ע"ש ועי' תוס' מנחות ס"ט ע"א ותוס' כתובות ל' ע"ב. אמנם נראה ברור דכ"ז רק אם לא לעסו אבל בלעסו שוב לא חזי' לאכילה לשום אדם אפי' למי שלעסו שלא בפניו וכ"מ להדי' ברש"י חולי' ע"א ד"ה שלא בפניו שכתב אם בלע חתיכה קטנה ולא לעסו חזי' למי שלא ידע שבלעו הרי משמע דבלעסו לא משכחת שיהא ראוי למאכל אדם והוי נבילה שאינו ראוי לגר. והנה זה מבואר בכ"ד שיחול שם איסו' מחדש על דבר שאינו ראוי למאכל אדם אינו חל ועי' ע"ז ס"ח ופסחים מ"ה ע"ב ובר"ן שם. ולפ"ז נ"ל דל"ל כלל טע"כ בשעת לעיסה איתעביד כולו איסור שיתחייב על כזית מן ההיתר והאיסור יחד דאימתי נו"ט בשעת לעיסה ומכיון שנלעס איפסל לי' ממאכל אדם וא"א לחול על ההיתר שם איסור כיון שנפסלה מאכילת אדם ואף דללועס גופי' חזי' לבלוע ולדידי' לא אימאס מ"מ לא חל עליו שם איסור גם לגבי דידי' דלא מצינו אסור לזה ומותר לזה באיסורי' ששוה בכל ועי' נוב"י קמא או"ח סי' ט"ו. ואף דבגמ' זבחים מוכח דשייך טע"כ גם על נו"ט שבשעת לעיסה אפשר לומר דהא דאמרי' בלעסו לא חזי' לשום אדם היינו דוקא לר"י דס"ל דא"ח אלא על הנא"ג ולא על הנאת מיעיו וכרכו לאיסו' בסיב ואכלו פטור וכמש"ל א"כ בלעסו אפי' בשלא בפניו לא חזי' לשום אדם שהרי הלעיסה ניכר ומורגש. אבל לר"ל שם בזבחים דמיחייב על הנאת מיעיו וכרכו בסיב ובלעו חייב שפיר משכחת אפי' בלעסו שיהא חל עליו שם איסור לכל העולם אם יכרכנו בסיב ויבלענו ולא ידע שלעסו אדם ואינו קץ בו לכן לדידי' שפיר אמרי' טע"כ גם בשעת לעיסה ואם כן הוא ג"כ מיושב קושי' פר"מ

אבל היותר נראה דבדין טע"כ נכללי ב' ענינים במובנו א) דאי לא גילתה תורה טע"כ הייתי אומר דגם לח בלח במבשא"מ בטיל ברוב מאחרי רבים להטות וחידשה תורה דטע"כ דמבשא"מ בלח לא בטיל ברוב לכל מר כדאית לי'. ועדיין לא שמעי' שהיתר נהפך להיות איסור שילקה על כזית מתערובת אלא י"ל שצריך לאכול כ"ר מתערובת שיאכל כזית מן האיסור בכא"פ. ב) גילתה תורה בטע"נ שהיתר נהפך להיות איסור ואיתעביד כולה איסור להתחייב כשאוכל כזית מהתערובות כמות שהיא בכא"פ כמבואר כ"ז בראשונים ואחרוני' בסוגי' דטע"כ ובנותי'. ולפ"ז אין ודאי שפיר קאמינא לענין מה דחידשה דהיתר נהפך לאיסור ואיתעביד כולה איסור להתחייב גם על ההיתר דזה ל"ש אם נו"ט רק בשעת לעיסה דהא כשלעסה נפסלה מאוכל אדם וא"א לחול על ההיתר שם איסור חדש אבל מה דאמרה תורה שאם הטעם נרגש וניכר אין האיסור בטיל ברוב ונשאר האיסור באיסורו בזה ודאי מודינא דאם נו"ט ונרגש בשעת לעיסה ג"כ אין האיסור בטיל ברוב ונשאר באיסור שהי' מקדם דלזה א"צ לחול עליו שם איסור מחדש ואם אוכל כשיעור בכא"פ מן האיסור לבד מן היתר ודאי חייב. ולפ"ז שם בזבחים שפיר קאמר וש"מ נו"ט ברוב לאו דאו' דאי דאו' נהי נמי דרבה מין על חבירו מ"מ טעמא יהיב ואף דאינו נו"ט רק בשעת לעיסה ול"ש לומר שרוב שקיבל טעם ממיעוט נהפך להיות כמיעוט מ"מ אי נו"ט ברוב דאו' א"כ המיעוט לא בטיל ונשאר עליו שם איסורו ומצטרף לכשיעור לאיסור שהוא נפרש ממנו. לא עם האיסור שהוא מעורב בתוכו משא"כ בנזיר ששרה פתו ביין שפיר לא מיחייב לרבנן משום נו"ט שבשעת לעיסה דמשו"ה לא איתעביד כולה איסור וכנ"ל

והשתא דאתאי להכי י"ל קושיתו בפשיטות דודאי ב' מינים שהם נבללי' יחד אין טעם א' מתפשט בחבירו אלא ברותח ובכבוש דוקא אבל בשעת לעיסה אין טעם הא' מתפשט בחבירו אלא נבלל יחד כקמח בקמח בצונן ועי' חוו"ד סי' ק"ט ס"א אבל מ"מ טעם האיסור מורגש וחיך אוכל יטעם ולפ"ז ודאי לענין דנימא דהיתר נהפך לאיסור ונעשה כולו איסור ז"א אלא בנתפשט טעם האיסור בהיתר ולהכי כתב רש"י דפטרי רבנן בנזיר ששרה פתו ביין אם לא נתפשט טעם היין בכל הפת דבשעת לעיסה אין טעם האיסור מתפשט בהיתר אבל שם בזבחים דאין אנו צריכי' לומר שהמיעוט יהפך הרוב ע"י התפשטות טעמו רק שמיעוט לא יתבטל כנ"ל שפיר סגי במה שנו"ט בלעיסה דאף שאין טעמו מתפשט בהרוב מ"מ טעמו מורגש ולא בטיל אלא נשאר באיסורו

ופר"מ הביא על ידו את חוו"ד בסי' ק"ט דקמח בקמח אפי' בצונן אסור מה"ת במבשא"מ דנו"ט בשעת לעיסה ובאמת לא כתב, דנו"ט ואדרבה בס"א שם כתב להיפך דקמח בקמח בצונן אין טעם א' מתפשט בחבירו ולא כתב בסק"ה רק דטעם נרגש בפיו בשעת לעיסה, ומעלתו שינה את טעמו מנרגש לנותן ולא הרגיש בזה. ומעתה ידו מסולקת גם ממה שהשיג על החו"ד בסי' צ"ח שהוכיח כדברי רמ"א דמבשא"מ לדידן אזלי' בתר שמא מקמח בקמח דבעי ס' מה"ת אפי' בצונן אף דליכא נו"ט והק' מעלתו דלמ"ש הוא בסי' ק"ט הנ"ל אין הוכחה. ולענ"ד דבריו נכונים בשנבאר תחילה קצת דברי הש"ך שם בסק"ו שכ' הטעם כתב ר"ת וכו' דקי"ל טע"כ אסור מה"ת במבשא"מ דכיון שנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור