בית שערים אורח חיים קסט

א"כ אפי' לא פדה נימא הואיל ואוקמא רחמנא ברשותו לעבור בב"י ואסבה"נ אחה"פ

ומה שתמהת על תי' הר"ן דבמחוסר ממון לא אמרי' הואיל מכתובות כ"ט דאמרי' בידו לפדותה ע"ש. לק"מ דהתם לא מקרי דשלב"ל מה"ט דבידו לפדותה אבל כאן לא אמרי' הואיל רק גב' חלה דהואיל ואי בעי מיתשיל עלה ומסלק האי' הוי שלו א"כ ע"כ גם קודם שמסלק האי' הוי שלו ועובר ואף גם זאת דלכי מיתשיל עלה עוקר הפרשתו מעיקרו והוי שלו למפרע אבל במחוסר ממון הרי השו' של המלוה וכשפודהו חוזר השוי' לדידי' בשביל הממון שנתן מכאן ולהבא א"כ אין לומר הואיל ואי בעי נותן השוי' והוי דילי' גם קודם שנתן השוי' הוי שלו דהא מחוסר ממון לתת השוי' מחירו וגם בנתינת השו' אין השוי' שלו למפרע א"כ כל זמן שלא נתן השוי' אינו שלו זה סברת הר"ן. וממילא מיושב נמי מה דק"ל למהרש"א גיטין ל"ב דנתינת מעות קידושי' ליד אשה נמי הוי כדיבור לחד מ"ד א"כ ליתא לתי' הר"ן ולפמ"ש ז"א כמובן. אבל בלאה"נ לק"מ דשם אמרי' אם קידשה לאחר ל' ל"ה נתינת מעות של עכשיו גמר מעשה לחד מ"ד ואתי דיבור ומבטל דיבור אבל כאן נתינת מעות ולפדות מיד הוי מעשה גמור. אמנם תמהני שהבאת דברי מהרש"א והרי המהרש"א לא חידש דבר מדעתו רק רמז על תלמוד ערוך בקידושי' ר"פ האומר

ומה שעמדת על דברי רש"י ד"ה דינא שכתב על מעות שלא הי' בעין לא חייל שיעבודו מחיים עליהם וכו' וקשי' לך אי נמי הי' בעין לא מישתעבדי דמטלטלי דיתמי לא מישתעבדי. דע בני שהענין כך הוא דעל היתומי' ליכא שיעבוד הגוף לפרוע חוב אביהם דהא להם לא הלוה רק שיעבוד נכסי' שירשו מאביהם שהיו משועבדי' לבע"ח בחיי אביהם וא"כ דוקא קרקע שא"י הלוה להבריח וע"ז סמיכת המלוה משועבד לו משעת הלואה אבל מטלטלי' שיכול הלוה להבריח אין סמיכת המלוה עליהם ואינם משועבדי' לו משעת הלואה רק כל זמן שלוה חי משועבדי' גם המטלטלי' שישנם בעין בשעת הפרעון להפרע מהם ונכסוהי דבר אינש אינון ערבי' בי' ולהכי מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי שלא חל עליהם שיעבוד בחיי אביהם ולהם לא הלוה

ולפ"ז אם יש ביד המלוה מעות בעין או שאר מטלטלי' של לוה שאין הלוה יכול להבריחם שפיר סומך המלוה ע"ז וחל שיעבודו בחיי לוה וא"כ בזה גם אם מת הלוה מטלטלי' אלו נשארי' משועבדי' למלוה להפרע מהם וא"כ כאן אלו הי' המעות בעין ביד הלוקח היו משועבדי' ללוקח בחיי מוכר בשביל אחריות והי' גובה גם מן היתומי' ולהכי הוצרך רש"י לפרש אבל על מעות שלא הי' בעין לא חייל שיעבודו מחיים עליהם וכשהם בעין אין כאן לוה ולבעלי המעות דהיינו יתומי' לא הלוה זה כלום וא"ש

ומ"ש בשם דודי זקני הגה"צ מו"ה יוסף ג"וו אבדק"ק טשעטשעוויץ זצ"ל ליישב סתירת הרע"ב הנאני בהשקפה ראשונה ואלו הי' כן הייתי אומר בפשיטות דכאן במתני' דא"ע בפסחים מ"ב דחשיב גם חמץ פי' כתוס' דאסורי' באכילה דהא אפי' אי' אכילה ל"ה ידעי' אי לאו דרבי' קרא וא"כ ב"י מנלן כמ"ש תוס' ור"ן אבל בתערובות חמץ כתב שפיר דעובר בב"י כיון דגלי קרא דלוקה על אכילתו ואין החמץ בטל ממילא עובר על ב"י דהא יש לו כזית חמץ בביתו וכמ"ש מג"א רס"י תמ"ב. אבל חפשתי בפ"ב דחלה ולא מצאתי שכ' הרע"ב שם כן. וכמדומה שבא ליישב קושי' תוי"ט דכאן פי' שהביעור משום דילמא אתי למיכל והתינח למה שפי' הרע"ב רפ"ק דפסחים דהחמירו בחמץ לבער משום דלא בדילי מיני' אבל לטעם שכ' הרע"ב משום ב"י א"כ בהני דליכא ב"י אמאי צריך ביעור ע"ש אך קושי' זו אינו מיושב בדבריו כמובן והשני הוא פרפרת נאה דרך צחות. אביך הנאמן דוש"ת באהבה: עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קס"ב

בעזהי"ת

ימי הצומות יהפכו לששון ולשמחה, ונסו יגון ואנחה, וימצא מנוחה, בהשקט ובטחה, ידינ"פ הרב המאוה"ג מעוז ומגדל, רבתי בדיעות. תנא דליטרא קציעות, בהלכות קבועות שפתותיו שושנים, ותרומות מדותיו מתוקנים כקש"ת מו"ה דוד ליב זילבערשטיין ני' כאור הבה"ר

כתבו בא אלי והנה ראשון לציון תמה על רש"י פסחים מ"ד ע"ב במ"ש דאלו פשט היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן דהא אית להו טע"כ ואיתעביד פת כולי' אסור וכו' הא מוכח בזבחי' ע"ח דאפי' בפיו אמרי' טע"כ בשעת לעיסה א"כ אפי' לא נשרה כל הפת ביין עכ"פ בשעת לעיסה נו"ט ומודו רבנן דחייב משום טע"כ. ואני תמה על תמיהתו מי לא משכחת בנזיר ששרה פתו ביין ולא פשט היין בכל הפת ובלעו בלא לעיסה דלר"ע חייב משום המל"א דהא קי"ל בלע מצה יצא ודין אכילת איסור שווה לדין אכילת מצוה כמבואר במל"מ פ"ה מיסוה"ת ופי"ד מהמ"א ולרבנן פטור דל"ל המל"א וטע"כ ל"ש כיון דלא לעסו כלל ואפי' לר"י בחולי' ק"ג דקי"ל כותי' דהנאת גרונו בעי' מ"מ בבלעו מקרי ג"כ הנאת גרון כיון שנגע בגרון עי' במ"מ פ"ו מחמץ ומל"מ פי"ד ממ"א הי"ב. אם לא שיאמר מעלתו דדוחק לאוקמא פלוגתיהו בבלעו בלא לעיסה כיון דדרך ללעוס וכמ"ש תוס' חולי' ק"ג ד"ה חלקו מבחוץ דמשו"ה חייב בחלקו מבפנים דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה עיי"ש

אמנם נ"ל לדון בדבר החדש דכל איסורי' שבתורה דאמר רחמנא לא תאכל היינו דוקא אם חל עליהם שם איסור קודם שלקחם לתוך פיו דהיינו קודם שיאכל אותם ואזהרי' רחמנא שלא יאכל ואם עבר ואכל בהתראה חייב מלקות או עונש אחר הכתוב בו אבל אם קודם שאוכל אינם אסורים ולא חייל עליהו שם איסור רק ע"י אכילתו ובשעת אכילתו יחול עליהם שם איסור. וא"כ קודם שאכל לא הי' מוזהר שלא יאכל דהא אז הי' היתר רק בשעת אכילתו בא האיסור אז על אכילה זו שנעשה בה איסור פטור ולא אמרי' איסורו ואכילתו באי' כא' ועי' בראשוני' חולי' י"ד דאותה שחיטה שנעשה בה מומר אינה פסולה ועי' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח וקצו"ח סי' נ"ב

ובסברא זו אמרתי ליישב קושי' תוס' חולין ק"ג ד"ה חלקו מבחוץ שהק' דכמו דחייב בחלקו מבחוץ והניחה בב"א לתוך פיו לר"י דאזיל בתר אכילת פיו לפי שנהנה גרונו בכזית בב"א ה"נ אפי' בלעו בזאח"ז יתחייב לר"ל דאזיל בתר אכילת מיעיו כיון שיש כזית במיעיו בב"א קודם שיתעכל דאינו ממהר להתעכל עיי"ש. ולפי האמור א"ש רק אקדים סברת שג"א סוסי' פ"א ההוא אמר דמשו"ה לענין בל יראה ליכא אפי' איסורא מה"ת בח"ש דדוקא באיסורי אכילה דחייב בכזית בכא"פ שייך חזי לאיצטרופי יען דאף שאוכל עתה רק כ"ש מ"מ אם יאכל וישלים לכשיעור בכא"פ עבר למפרע נמצא שח"ש אכל באיסור משא"כ לענין ב"י שאפי' ישלים אחר זמן לכשיעור אינו עובר אלא מכאן ולהבא ולא למפרע ל"ש חזל"א וח"ש מותר מה"ת עיי"ש ולפ"ז נ"ל דגם באמ"ה ח"ש מותר מה"ת כיון דקי"ל חלקו מבחוץ פטור דאע"ג דבשאר איסורי' מצטרף השיעור לחצאין בתוכדא"פ מ"מ באמה"ח כיון דחידוש הוא שיתחייב על גידי' ועצמות אין לך בו אלא חידושו ואינו חייב אלא באכלו בב"א דסתם אכילה בב"א משמע וכמ"ש רש"י בחולי' הנ"ל א"כ כיון שאינו עובר למפרע ל"ש חזל"א שהרי ח"ש שאוכל לא יצטרף עוד לעולם לאיסורא דמלקות וא"כ ח"ש מותר מן התורה. ולפ"ז א"ש דלמ"ד דחייב על הנאת גרונו וכר"י א"כ מיד שנתן לתוך פיו כזית שלם אף דמקודם לא הי' חל על חצי זית שם איסור דהא כאן ח"ש מותר מה"ת כנ"ל מ"מ כשהוא בפיו ביחד שיעור שלם חל עליו שם איסור וא"כ אח"כ כשבלעו חייב עליו שהרי קדם איסורו לאכילתו דהא קודם שבלעו הי' יכול עוד לאהדורי' משא"כ למ"ד דאזלי' בתר הנאת מיעיו ל"ל שיצטרפו ב' חצאי זיתים במיעיו להתחייב שהרי כל חצי זית הי' היתר דח"ש מותר מה"ת וא"כ אימתי חל עליו שם איסור כשנצטרף יחד במעים וא"כ אכילתו ואיסורו באי' כא' לא אמרי' ואף שגם אח"כ שוהה ביחד במיעים אחר שחל עליו שם איסור מ"מ ע"ז אין לחייבו דהא א"א לאהדורא אפי' ע"י הדחק ולא עביד מידי ועי' כתובות ל' ע"ב. ואין להשיב דהא הכא לר"ל קיימי' ואיהו ס"ל ח"ש מותר מה"ת בכה"ת ואפ"ה חייב על כזית איסור בכא"פ וא"כ חזי' דמחויב על אכילתו אעפ"י שלא הי' חל עליו איסור קודם אכילתו וא"כ ה"נ נימא הכי ז"א דאדרבה אמרי' להיפך יען דבאמה"ח פטור על כבא"פ ושני' משאר איסורי' אמרי' דבאמת ה"ט דבאמ"ה בעי' שיחול עליו שם איסור קודם אכילתו ולהכי צריך לאכול שיעור שלם בב"א דאין לך בו אלא חידושו

ולפ"ז נ"ל דע"י נתינת טעם שבשעת לעיסה ואכילה ל"ש כלל למימר טע"כ ואיתעביד לי' כולי' איסור שגם ההיתר נהפך לאיסור להתחייב אם אכל כזית מאיסור והיתר ביחד דכיון דחלק ההיתר הי' מותר קודם אכילתו ואינו חל עליו שם איסור אלא בשעת אכילתו איסורו ואכילתו באי' כאחד לא אמרי' ופטור עליו באכילה זו והא דמוכח בזבחים הנ"ל דשייך טע"כ גם בנתינת טעם של לעיסה שבאכילה זו היינו משום דהתם לר"ל קיימי' דמחייב על אכילה במיעיו בלא הנאת גרונו א"כ שפיר חל עליו שם איסור משום טע"כ קודם חיוב אכילה דשם איסור חל עליו בעודו בפיו בשעת לעיסה דנו"ט ואכתי אפשר שלא להכניס במיעיו ולאהדורא והחיוב על אכילה במיעיו שהוא אח"כ משא"כ לדידן דקי"ל כר"י דהנאת גרונו בעי' ואינו חייב כלל על אכילה במיעיו בלא הנאת הגרון וכמ"ש המל"מ פי"ד מהמ"א הי"ב וא"כ הנאת גרונו ונתינת טעם באי' כא' ושפיר פטור על הנאת גרונו שבשעת נתינת טעם בשעת לעיסה דאיסורו ואכילתו באי' כא' לא אמרי'. ומסתמא כשאוכל כדרך אכילה קמא קמא דלועס בולע ושפיר כתב רש"י דלרבנן אף דא"ל טע"כ פטור כשלא פשט טעם היין בכל הפת

ויותר נ"ל אפשר אלו הי' כתי' לא ישתה כל משרת ענבים הייתי אומר שהוא בבל ישתה אפי' נעשה משרת אחר השתי' דהיינו שנותן טעם בשעת אכילה נמי היתר נהפך לאיסור ואיתעביד כולה איסור להתחייב על כזית מהתערובת באכילה זו אבל השתא דכתיב וכל