בית שערים אורח חיים קסז

שייך שיעבודא דר"נ מ"מ אנו צריכי' לומר תחילה שגוי המוכר משועבד לישראל וממילא משועבד למי שהישראל משועבד מדר"נ וא"כ שפיר הוי שאול לישראל

וגם מ"ש בדין שליחות לענין שמירה בבעלי' אין לו מובן דזה שייך אם המשאיל עשה שליח להיות עם השואל במלאכתו אבל כאן לפי דבריו הגוי המוכר הוא השואל שחייב באחריות לגוי המשלח שהוא המשאיל וישראל השליח לא הי' שליח המשאיל לשמור ממונו של גוי המוכר אלא לקנות לו ולשמור ממון המשלח לא ממון גוי השני ואפי' יש שליחות ל"ש כאן שמירה בבעלי'

תשובה קנ"ח עוד להגאון הנ"ל נר"ו

ועל מה ששאלתי אם קנה חמץ לענין מי שפרע אם עובר בב"י ופשיט לי' מגזל חמץ דאין הנגזל עובר בב"י אף שהוא שלו אינו ברשותו ומדכתבה תורה גבי חמץ לך בעי' דוקא שיהי' ברשותו ומשו"ה אמרי' גבי חמץ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אבל בלא"ה לא הי' עובר אף דאיה"נ מקרי שלו וכ"ש בקונה לענין מי שפרע דאינו שלו ואינו ברשותו ועי' קצו"ח סי' ת"ה ס"ג. הנה ממה שהנגזל אינו עובר אין ראי' דשאני התם דאנוס הוא שאין בידו לבערו וכמ"ש נוב"י קמא או"ח סי' כ'. ומ"ש מסברא דחמץ אינו ברשותו אף דאיה"נ יש לו בעלי' לא הי' עובר רק משום דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. לפענ"ד שם הכונה דעבירת ב"י הוא משום שרוצה בקיומו ליהנות בו וכיון שאסור בהנאה גם לאחה"פ ולא מהני רצונו הי' ראוי שלא יעבור אי לאו דעשאו הכתוב כאלו הי' יכול ליהנות בו ולר"ש דמותר בהנאה לאחה"פ ודהגל"מ כממון דמי כבר דברו בו האחרונים וא"כ בקונה למי שפרע נמי אפשר דשייך עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו

ומה שתמה על ש"מ ב"ק ל"ג ד"ה ולר"ע קדוש הק' והא אמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אין יכולי' להקדישו אלמא דהנגזל שהוא שלו אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו וא"כ הניזק שמעולם לא בא ברשותו איך יכול להקדיש. ותי' דמאחר שגבאו ובא ברשותו לא קיבל הדמי' לר"ע אנו רואי' כאלו מעיקרא כשהקדישו הי' כבר בא ברשותו וכן בגזל נמי אם הקדישו נגזל ואח"כ העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו בב"ד ה"נ דקדוש וכו' מוכח מדבריו כיון דלמפרע הוא גובה הוי נמי ברשותו למפרע וזה תימא דלא מהני למפרע הוא גובה אלא שיהי' כשלו למפרע אבל לא שיהי' ברשותו דא"כ בגזל סכך והשיב הגזילה יצא הגזלן למפרע דלא היתה גזולה רק שאולה ויוצאי' בסוכה שאולה רק לא בגזולה. ולפענ"ד נראה דודאי ל"ש לענין אינו ברשותו למפרע הוא גובה דבשלמא לענין אינו שלו שזה אינו דבר הנראה לעינים אלא דמצד ד"ת אינו שלו ולזה מהני למפרע הוא גובה שהוא שלו למפרע מד"ת אבל מה שאינו ברשותו אינו מצד ד"ת לחוד רק הוא דבר נראה לעיני בשר לא מהני בזה למפרע הוא גובה דע"מ עינינו רואות שלא הי' ברשותו ולהכי אינו יוצא בסוכה גזולה אף שהשיב לבסוף והא דכתב ש"מ דמהני הקדישו נגזל בכה"ג היינו משום דדוקא בדבר שאינו שלו שא"י להקדיש כל זמן שאינו שלו אפי' לכשיהי' שלו משום דהוי דשלב"ל כדאמרי' בכתובות נ"ט שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדש דלא קדשה ולהכי כשהקדיש בשעה שאינו שלו אינו קדוש אפי' אח"כ הוא שלו רק מצד למפרע הוא גובה דאיגלאי מילתא דבשעה שהקדישה הי' שלו אבל דבר שאינו ברשותו נהי דא"י להקדיש שיחול הקדש כל זמן שלא בא לרשותו אבל יכול להקדיש בזמן שאינו ברשותו שיחול לכשיבא לרשותו כדאמרי' בכתובות שם שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה וע"ש בתוס' ד"ה שדה ולכן שפיר מהני הקדישו נגזל כשמוציאו בב"ד מן הגזלן בלא למפרע הוא גובה כיון שהי' שלו בשעת הקדש רק אינו ברשותו שפיר יכול להקדיש לכשיבא לרשותו ולכן לא הזכיר ש"מ בהקדישו נגזל כלל למפרע הוא גובה רק בניזק כיון דיכול לסלקו בדמים צריך שיהי' שלו למפרע כשגבאו לבסוף וממילא כיון שהי' שלו מצד אינו ברשותו שפיר יכול להקדיש לכשיבא ברשותו אף דל"ש לענין זה למפרע הוא גובה וא"ש

ותו כתב בקנתה אתנן למי שפרע אי הוי אתנן כבר העיר התומי' סי' כ"ח סק"ד ודעתו דחיוב לצי"ש הוא או מקרא דאשר יעשון זו לפנים משוה"ד כדיליף ב"ק ק' ע"א וב"מ ל' ע"ב שהוא מדברי תודה או מקרא דלמען תלך בדרך טובים כדאמרי' ב"מ פ"ג ע"א שהוא מדברי קבלה וכתבו תוס' ב"מ כ"ד ע"ב ד"ה לפנים דהיכי דכ"ע חייבי' מדינא רק שהוא פטור מדינא אז חיוב לצי"ש מה"ת מקרא דאשר יעשון אבל במקום דכ"ע פטורי' מדינא אז לפנים משוה"ד רק מדברי קבלה מלמען תלך בדרך טובים ע"ש. ומעתה חיוב לצי"ש בקלב"מ כיון דכ"ע חייבים רק הוא פטור כיון דחייב מיתה א"כ חיוב לצי"ש מה"ת מקרא דאשר יעשון שפיר הוי אתנן אבל בקונה למי שפרע תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"י דאין מעות קונות בשום מקום בין בישראל בין בגוי ואין בשום מקום חיוב מדינא בקנין מעות וא"כ חיוב מי שפרע הוא רק מדברי קבלה למען תלך בדרך טובים לא חל עלי' דין אתנן אבל לר"ל כיון דבנכרי מעות קונה מדינא רק בדידה שהיא ישראלי' אינה קונה רק למ' שפרע מ"מ חיוב לצי"ש הוא מה"ת מקרא דאשר יעשון שפיר חל עלי' דין אתנן. והא דפריך והא מחסרא משיכה היינו משום דס"ד דגם בנכרי לא מהני מעות בלא משיכה כמ"ש תוס' ע"ז ע"א ע"ב ד"ה ואס"ד דבעי תרתי אבל למסקנא דזונה נכרית לא קני' במשיכה רק במעות שוב חל אתנן אפי' בזונה ישראלית משום מי שפרע ובהכי מיושב קושי' תוס' תמורה כ"ט ע"ב ד"ה כגון. הנה מ"ש בקלב"מ דחיוב לצי"ש מה"ת מקרא דאשר יעשון אין צורך לזה רק מטעמא דאמר רבא ב"מ צ"א אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ועי' תוס' ב"ק ע' ד"ה אתנן מהיכי ילפי' זה ועכ"פ הוא מחויב מדינא לשלם רק שאין ב"ד יכולי' לכופו משום דהוי שתי רשעיות כמ"ש רש"י בב"מ. ומ"ש דלר"י כיון דאין מעות קונות מדינא בשום מקום קנין מי שפרע לצי"ש הוא רק מדברי קבלה איפכא מסתברא כיון דמעות קונות לר"י אפי' בדידי' מה"ת ורק מדרבנן אינו קונה אבל לצי"ש דמחויב גם מדרבנן שוב הניחו עד"ת וחייב מה"ת לצי"ש מקרא דאשר יעשון כמו שהניחו על ד"ת שמותר המוכר להשתמש במעות כמ"ש תוס' ב"מ מ"ג ד"ה מאי ועי' בעה"מ ב"מ מ"ז דלר"י כיון דמעות קונות וקני' למי שפרע אי איתניס למוכר איתניס ע"ש וא"כ ודאי כיון דקני' למי שפרע חייל עלי' אי' אתנן. והדעת חונן יחננו דעה ובינה. מפיו דעת ותבונה. להביט מתורתו נפלאות. ויעשה עמנו לטובה אות. עדי יחיש ישועות הניבאות. כנפשו ונפש החותם בברכה שלימה. עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קנ"ט

שיל"ת ב' אויפאלא ט' למבי"א ב' שמיני תרמז"ל

שוכ"ט לידידי הרבני המופלג, מלא פלג, חרוץ ושנון כמו"ה אהרן דוד ני' הארטשטיין בק"ק בארטפעלד יע"א

מכתבו בא אלי בע"פ העבר ולא יכולתי להשיב עד היום מפני כבוד המועד ובד"ת כתי' ענה כאשר יחננו החונן דעת והנה נתקשה על דברי פרישה או"ח ת"מ שכתב ליישב קושי' תוס' פסחים ו' ד"ה ייחד בזה"ל פירש"י שלא קיבל עליו אחריות אבל מ"מ אם הפקיד סתם חייב בפשיעה ולהכי מהני המקום שייחד לו ופלא בעיניו שהרי כתבו תוס' ב"מ פ"ב ושבועות מ"ד דלדעת רש"י אינו מחויב לבער אא"כ קיבל עליו אחריות אונסי' ואפי' לש"ך חו"מ סי' ע"ב סק"ט בדעת רש"י דגם משכונו בשעת הלואתו חייב לבער אף דאינו מחויב באונסי' היינו דוקא במשכון מטעם שכ' שם אבל לא בפקדון וגם במשכון דחה הש"ך סברא זו. כבר עמד בזה פר"ח סי' ת"מ אבל לא דרך קושי' כי אפשר יש לפרישה דרך אחר על קושי' תוס' שם ואינו מוכרח דס"ל בדעת רש"י דבעי' דוקא אחריות אונסי' וגם אנו בעניותינו נ"ל ליישב קושי' תוס' ויבא להלן בעזה"י. ואם לדחות י"ל דהא דכתבו תוס' שם בשיטת רש"י דאינו חייב לבער אא"כ קיבל אחריות אונסי' היינו דוקא בייחד לו מקום דבכה"ג מודה פרישה דלא סגי בחיוב אחריות דפשיעה אבל שינוי דחיקא לא משנינן

לכן נ"ל לפמ"ש מקו"ח סי' הנ"ל דמשו"ה חייב לבער באחריות פשיעה דאמרי' בב"מ ל"ד דכל שומר שאינו רוצה לישבע ומשלם זוכה בשבחא דאתי מעלמא וכו' דנעשה כאומר לו לכשתגנוב ותשלמנו תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו או סמוך לגניבה ע"ש וטו"ז סי' תמ"א סק"ג כתב דכל שיש ספק שאפשר שיהי' שלו לגמרי חשוב יותר גל"מ מאחריות ע"ש מש"ה חייב לבער ואמנם מדברי כל הפוסקים משמע דמצד קבלת אחריות חייב לבער אפי' היכי דליכא ספק שיקנה אותו למפרע. ולפ"ז תוס' ב"מ ושבועות קאי במשכון ובהאי דבעירו חמירא דבני חילא בפסחים ה' ע"ב ושם ל"ש לומר דמחויב לבער משום ספק שמא יגנב וישלם ולא ישבע ויקנה למפרע דבהאי חמירא דבני חילא לא מיבעי לשיטות הרמב"ם דהני תשלימי' לא היו מן הדין אלא בכפי' ואונס פשיטא דאם שלמו להם דלא אקנו להו מידי דהא כפו אותם לשלם ולא היו מקבלי' מהם שבועה וא"כ אינו מקנה לו אלא בשביל שהי' יכול לפטור עצמו בשבועה ושילם מרצון עצמו ולפ"ז אין ספק כלל שמא יהי' שלו למפרע אלא אפי' לדעת ראב"ד דהני תשלומי היו מחק המלכות מ"מ אינו במשמע שדנם בד"ת שיכול לפטור עצמו בשבועה וא"כ ל"ש שיהי' שלהם למפרע כנ"ל. וכן במשכנו בשעת הלואתו נהי דפטור מאונסי' מ"מ נ"ל דהיינו דוקא בהביא עדים שנאנס אבל לא שישבע שנאנס ויטול דהא כל הנשבעי' שבתורה נשבעי' ולא משלמי' וכיון דאינו מחויב רק מדשמואל דהוי כאלו פריש אם יאבד המשכון אבדו מעותיו הו' נשבע ונוטל וממילא דהה"נ משכנו שלא בשעת הלואתו אי לית לן דר"י וכיון שכן ל"ש לומר שאפשר יהי' שלו למפרע דיקנה לו בשביל שלא ישבע ויאבד חובו דהא מן הדין א"י ליטול בשבועה ולפי"ז אין כאן רק משום אחריות תשלומי' בזה שפיר כתבו תוס' לשיטת רש"י דאינו חייב לבער רק ביש עליו אחריות אונסי' אבל