בית שערים אורח חיים קסה

דפקדון ותמיד נעשה שומר על מה שקנה ותמיד קונה קנין חדש מה שלא קנה פשיטא דלא אזלי' בתר משיכה דמעות מה שמשך תחילה מן הנותן רק בתר משיכת החפץ שקונה אח"כ ואם נאבד חייב לשלם כפי מה ששוה החפץ ולא כפי המעות וה"נ כן הוא מה שקנה השליח במעות המשלח את החמץ שנתחייב כפי מה ששוה החמץ ולא כפי המעות

הגם שדבר גדול דיבר הנביא הד"ג ני' מ"מ יש לפעוט כמוני לדון קצת דגם בעיסקא אין החיוב מחמת שקנה בכל פעם במשיכת הסחורה קנין חדש אלא מחמת משיכה ראשונה במעות דמיד קיבל עליו להרויח במעות וא"י לומר אתעסק בפלגא מלוה ואניח פלגא דפקדון בב"ד כמבואר ביו"ד סי' קע"ז ס"ל וא"כ לא מיבעי' לדעת רמ"א סי' רצ"ב ס"ז דמבטל כיסו של חבירו חייב לשלם לו ודאי אפי' לא קנה סחורה כלל אם הי' בידו ליקח ולהרויח חייב לשלם לו הריוח אלא אפי' לדעת יש"ש שהביא ש"ך שם סקט"ו דמבטל כיסו של חבירו דפטור משום דל"ה אלא גרמא ועי' סמ"ע סוס"י שפ"ו מ"מ היינו בלא קיבל עליו אבל כאן שקיבל עליו ודאי מחייב לשלם לו הפסידו וא"כ אין הטעם משום שקנה תמיד קנין חדש שהרי לא קנה כלל אלא החיוב משעה ראשונה שירויח לו בממונו ולהכי גם בקנה ונאבד חייב גם במה שנתיקר משעה ראשונה אבל כאן וכי מחויב הוא לקנות לנכרי כדי שיתיקר א"כ י"ל גם בקנה ונתיקר אפי' יש שליחות אינו חייב באחריות רק כשיעור המעות שנתחייב משעה ראשונה אבל מי יכול לדון עם שהתקיף בגמ' וסברא ובטלה דעתי נגד דעתו הרמה

אמנם מ"מ נ"ל להצדיק דברי דיש להבין אמ"ש הרמב"ם פ"א מחו"מ ה"ג דקונה חמץ בפסח לוקה ואמאי נימא אי עביד לא מהני ועי' מקנה קידושין נ"ו ואי משום דעבר אמימרא דרחמנא ז"א דכאן אפי' למ"ד עביד מהני קשי' דודאי אלו אמרה תורה לא תקנה חמץ בפסח והוא קנה אף דלא מהני עבר אמימרא דרחמנא ולמ"ד מהני קנה באמת משום דא"א לתקן העבירה דאפי' נימא דלא מהני מ"מ עבר אמימרא דרחמנא ועשה העבירה אבל התורה לא אמרה שלא יקנה חמץ בפסח אלא לא יראה לך שלך אי אתה רואה וא"כ אם קונה החמץ והרי הוא שלו עובר בב"י אבל אי נימא דלא מהני ואינו שלו אינו עובר כלל ואין כאן עבירה ולא עבר אמימרא דרחמנא כלל וא"כ אפשר לתקן העבירה ובזה כ"ע מודים דאעל"מ ואין כאן איסור כלל וסברא זו כתבו רמב"ן ורשב"א ביבמות ק"ג גבי חלצה בסנדל של ע"ז וטו"א ר"ה כ"ח. ונ"ל דשאני גבי חמץ לענין ב"י כיון דבלא"ה אינו ברשותו של אדם ואפ"ה לענין ב"י אוקמא רחמנא ברשותי' ה"נ אף דאעל"מ מ"מ לענין ב"י מהני ואוקמי' רחמנא ברשותי' ודמי להא דאמרי' ב"ק ס"ט גבי קודש דכתי' גבי כרם רבעי אע"ג דלאו ממון דידי' הוא לענין אחולי אוקמי' רחמנא ברשותי' דהא כי איתי' ברשותי' נמי לאו דידי' הוא והא מצי מיחל משו"ה מצי מיחל גם כשהוא ביד גזלן ולאו ברשותי' ע"ש והתינח בקונה לעצמו אבל בקונה לגוי אפי' יש שליחות מ"מ כיון דאם הגוי קונה חייב באחריות החמץ ועובר בב"י אמרי' דאעל"מ ולא קנה הגוי וממילא דאין כאן אחריות חמץ והא דצריך לשלם לגוי אם נאבד החמץ היינו משום אחריות המעות משעת משיכת המעות כמ"ש אבל לא אחריות חמץ וא"כ ניתקן העבירה ושפיר אינו עובר ולהכי הוצרך הריב"ש לומר שעובר וחייב מלקות משום ב"י משום דישראל קונה החמץ לפי שאין שליחות דבזה א"ש כנ"ל או אפי' אינו קונה משום שמחויב באחריות לנכרי המוכר החמץ דבזה שפיר האחריות משום החמץ

ועונ"ל דיש להבין אהא דקאמר בפסחים ה' יכול יקבל פקדונות מן הנכרי ת"ל לא ימצא הא אמרי' בב"ק קי"ג ע"ב אף דגזל עכו"ם אסור מה"ת אבל הפקעת הלואתו מותר דדוקא גזל דבאיסורי' אתי לידי' אסור מה"ת אבל הפקעת הלואתו דבהיתירא אתי לידי' מותר דהוי כאבידת עכו"ם ועי' ברמב"ם פי"א מגזילה ורמ"א חו"מ סי' שמ"ח וא"כ איך משכחת שיעבור בב"י משום חיוב אחריות לגוי הא מותר להפקיע חובו ואינו חייב כלל לשלם לו מד"ת ואי משום שחייב לשלם לו בדיניהם הלא לא אזלי' בתר דיניהם כמ"ש מג"א סי' תמ"ח ועי' בח"י סי' ת"מ ובשלמא לדעת הרמב"ם דאם הגוי אלם וכופהו לשלם נמי עובר ניחא כיון דגוי יכול לגבות בדיניהם לא גרע מאלם אבל לדעת הראב"ד פ"ד מחמץ ה"ד דמשום אלמות אינו עובר קשי' ועי' בתוס' חולין ל"ט ע"ב ד"ה רישך והר ורשב"א ס"ל נמי דקנין אלמות הוא רק מדרבנן ואכתי קשי' איך מוקי קרא ע"ז. אך הא בורכא דנהי דמותר להפקיע חובו וגם משום קנין אלמות אינו עובר מ"מ אם הגוי גובה חובו באלמות הלא בדין גובה אותו והוא שלו מד"ת וכמ"ש מג"א סי' תרל"ז דאף דגזל עכו"ם מותר מ"מ לא מקרי לכם ופשיטא שרשאי הגוי ליטלו ממנו בחזקה והוא של הגוי וה"נ כן הוא אף דהפקעת הלואתו מותר מ"מ אם הגוי גובה בחזקה ואלמות שלו הוא גובה ושפיר עובר הישראל בב"י משום אחריות. ולפ"ז בהאי דריב"ש דישראל קנה חמץ לגוי במעותיו של גוי עכ"ח מיירי שאין הגוי יכול להוציא ממנו החמץ באלמות ודיניהם שיכול ישראל לומר לעצמי קניתי דאל"כ מה הועיל הריב"ש במ"ש שאין שליחות לגוי מ"מ קנה אותו מצד אלמות לדעת הרמב"ם דמהני אפי' לקולא כמ"ש מג"ש בפסחים כ"ט אלא ע"כ דישראל מצי לאשתמוטי מזה כנ"ל וא"כ אי יש שליחות נהי דקנה הגוי מד"ת מ"מ אם נתיקר החמץ אין כאן חיוב אחריות מצד יוקר החמץ כיון דהפקעת הלואתו מותר כנ"ל וא"י לכופו ע"ז באלמות ודיניהם רק מצד המעות שיכול לכופו בדיניהם וא"כ כשנאבד אינו משלם בשביל אחריות החמץ רק בשביל אחריות המעות שנתחייב משעת משיכת המעות עד שיחזיר לו המעות או החמץ וא"ש

ומלבד כ"ז אינני מבין בין בנ"ד בין בעיסקא נהי דקונה תמיד קנין חדש ואזלי' בתר משיכת החפץ אבל מ"מ מה שנתיקר אחר המשיכה א"צ לשלם דא"א לקנות ד"א ב"פ כמ"ש הד"ג והרי בשעת משיכה קנהו בעד המעות וא"כ לא הי' שוה יותר מן המעות ושוב אין עליו אחריות יותר ממה שהי' עליו במשיכת המעות ושפיר כתבתי דליכא אחריות מצד החמץ רק מחמת המעות

ועוד בה שלשי' ואקדים מה שאיניני מבין מ"ש הד"ג ני' על קושיתי לשי' הרא"ש דמי שהחמץ שלו קנה גם המקום א"כ אמאי נחלקו ראשונים על ר"ת בייחד לו בית בפסחים ה' הלא כיון דהחמץ של הנכרי ממילא גם הבית שלו וע"ז כתב הד"ג אדרבה קשה להיפוך איך משכחת קבלת אחריות חמצו של נכרי בבית הנכרי הא בקבלת אחריות משו"ה עובר בב"י הואיל ואלו מיגניב ומיתביד ברשותי' קאי והחמץ שלו וא"כ גם הבית שלו מה"ט וא"כ אמאי אינו עובר בב"י גם בבית הנכרי ולא זכיתי להבין דבריו הלא הרא"ש כתב דאעפ"י שקיבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא בי' ביתו הרי כ' בהדי' דהבית הוא לאותו שעיקר הממון שלו ולא למי שקיבל עליו אחריות וא"כ בקבלת אחריות בביתו של נכרי שפיר הוי ביתו של נכרי כיון שעיקר הממון של הנכרי ואם ק"ל על סברת הרא"ש גופא שהבית ראוי' להיות למי שקיבל האחריות ולא למי שהממון שלו נלפענ"ד דהא דקונה הבית ע"י שהממון שלו היינו דקונה הקרקע בחזקה במה שמשתמש בה כמבואר בחו"מ סי' קצ"ב וכמ"ש הרמב"ם פ"ד ממכירה דאכילות פירות הו' חזקה לקנות הקרקע שהביא הד"ג וה"ה לכל תשמיש אבל זה קונה רק למי שהממון שלו לטובתו דהיינו הבעלי' המפקיד ולא למי שנתחייב באחריות שהקנין בפקדון הוא לחובתו ועי' תוס' ע"ז ע"א ד"ה ואי ותשמישו שם הוא לחובתו ולכן אינו קונה הבית וע"כ הקשיתי להיפוך

וגם מ"ש לחלק דבמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי משו"ה אין מי שקיבל אחריות קונה המקום לפי שלא הקנה לו התורה החמץ רק רגע אחת קודם הגניבה וא"כ במה יקנה הא לא נהנה מהמקום כיון דהחמץ נאבד מיד אבל בייחד לו בית אין לומר כיון דחמץ של נכרי קנה מקומו דהרי החמץ של ישראל משום אחריות וגם המקום אינו של נכרי כיון דבית ישראל הוא. ג"כ אינני מבין דכמו דבביתו של נכרי אמרי' שבעל אחריות לא קנה המקום לפי שלא קנה החמץ רק רגע קודם הגניבה ה"נ בייחד לו מקום הי' המקום של נכרי עד רגע קודם הגניבה שעד אותה שעה הי' החמץ של הגוי ולא של ישראל ואין לומר כיון שרגע קודם הגניבה הי' של ישראל ובזו הרגע הי' גם המקום שלו כיון שהוא ביתו וא"צ לקנות ע"י תשמישו והנאתו לכן עובר ז"א דכמו שכתב שבזו הרגע אין תשמישו קונה לו לפי שנגנב מ"ד ה"נ אינו עובר בב"י לפי שנגנב מיד. ועוד אם אין לו בו שום קנין עד רגע קודם הגניבה א"כ בלא נגנב כלל אמאי עובר בב"י וע"כ כיון שאם נגנב צריך לשלם לכן גם אם לא נגנוב יש לו בו קנין ולכן עובר בב"י וא"כ הדק"ל אמאי אינו קונה המקום אי נימא כקושי' הד"ג שמקבל אחריות קונה המקום אלא עכ"ח כמו שכתבתי דכיון שהוא לחובתו אינו קונה

לכן נלפענ"ד דלשי' הסוברים דחיוב אחריות הוא משעת שבא הפקדון לידו דס"ל דאלו מיגניב או נאבד הקנה אותו התורה למפרע משעת משיכה לשומר ולהכי עובר בב"י כיון דאלו מיגניב או מיתביד ברשותי' קאי למפרע והוי חמץ שלו ושמא מיגניב או מיתביד ועי' רש"י פסחים ל"א ע"ב ד"ה הגעתיך וטו"ז סי' תמ"א סק"ג ומג"א סק"ד ודג"מ שם ולשי' הסוברים דחיוב שומרי' הוא משעת אונסי' ס"ל דהקנין מתחיל משעת משיכה ואינו נגמר עד רגע קודם הגניבה ואבידה אם יגנב או נאבד כמו במשוך פרה זו ולא תקנה עד אחר ל' יום בכתובות פ"ב שכתבו תוס' שם שהקנין מתחיל מיד ואינו נגמר עד לאחר ל' יום ע"ש וג"כ שפיר עובר בב"י שמא יגנוב ויהי' מתחיל הקנין למפרע וכיון דיש לו בו קצת קנין עובר בב"י ועי' בש"ך חו"מ סי' ר"ב סק"ג דחצרו ומתנתו באי' כא' לא מהני וכ"ש אם קונה חצרו ע"י מתנתו ומתנתו ע"י חצרו ודאי לא מהני כמ"ש קצו"ח ח סי' ר' סק"ה ולפ"ז א"ש דבמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי אינו עובר דל"ל אלו מיגניב או מיתביד קונה החמץ למפרע משעת קבלת אחריות דבמה קנה לי' ואי בחצר הא אינו שלו ואי משום תשמיש חמץ שלו בתוכו הא החמץ אינו שלו וע"כ צ"ל דקנינו וחצירו באי' כא' למפרע והא לא אמרי' אבל בייחד לו בית נהי דבחמצו של ישראל ברשות נכרי כ'