בית שערים אורח חיים קסד

דהיכי דליכא משיכה מעות קונות ולפ"ז יש לחדש דהא דכתב הרא"ש דבפוסק עם הפועל חפץ בשכר אינו קונה החפץ היינו דוקא בישראל דשייך בי' משיכה אבל בנכרי דל"ש משיכה וכל שכירות מלוה היא שפיר קונה בשכירות אף שהוא מלוה דאל"כ במה יקנה חפץ בשכירות ושאני ישראל דיכול לקנות במשיכה ומשני שפיר בזונה נכרית ומיושב בזה דקדוק לשון הגמ' דמשני בזונה נכרית דלא קני' במשיכה והוא פלא דהו"ל דקני' במעות ולפמ"ש ניחא דמה דקני' במעות לא סגי דהו"ל מלוה ולכן אמר דלא קני' במשיכה וכנ"ל

ומה שתמה פר"מ למה דאמרי' ב"ק קי"ב דגזל עכו"ם אסור אבל הפקעת הלואתו מותר דדוקא בגזל דבאיסור אתי לידי' הוא דאסור אבל הפקעת הלואתו דבהיתירא אתי לידי' מותר וכן פסק רמ"א בחו"מ סי' שמ"ח א"כ איך שייך דעובר בב"י על חמצו של נכרי משום קבלת אחריות משום דאי מיגניב או מיתביד בעי לשלומי הא רשאי שלא לשלם ולהפקיע חובו ובשלמא קרא מיירי בקבל אחריות ממפקיד ישראל אבל ברייתא דפסחים ה' קתני יכול יקבל פקדונות מן הנכרי' וכל הפוסקי' שכתבו דין זה גם במקבל אחריות חמצו של נכרי קשי' ולרמב"ם דס"ל דבנכרי אלם נמי עובר ניחא כיון דצריך לשלם בדיניהם לא גרע מנכרי אלם. תיתי לי שזה כמה שנים עמדתי בזה וכיונתי לדעתו הגדולה. אמנם כעת נ"ל דאפי' לדעת הראב"ד פ"ד מחמץ דבנכרי אלם אינו עובר היינו דוקא אם מוציא ממנו שלא כדין וה"נ אם מוציא ממנו בדיניהם שלא כד"ת למה שהעלה מג"א סי' תמ"ח דלא אזלי' בתר דיניהם אבל כאן שבאמת חייב לשלם לגוי מד"ת והוא ממון של גוי אלא שהפקעת הלוואתו מותר דמי למ"ש מג"א סי' תרל"ז בשם ס' יראים דאף דגזל נכרי מותר מ"מ לא מקרי לכם וממונו של נכרי הוא ואם הנכרי נוטל ממנו בחזקה אינו עובר משום גזל ושלו הוא ועי' באבני מילואי' אה"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ג שכ' לשי' דקנין דרבנן לא מהני לד"ת ולא חשיב שלו מ"מ מותר לאכלו ואין בו משום גזל וה"נ נהי דהפקעת הלוואתו מותר מ"מ אינו של ישראל אלא של גו' ואם מוציא ממנו באלמות או בדיניהם שלו הוא וכדין הוא מוציא לכן כיון שקבל ישראל אחריות ואלו מיתביד ומיגניב יכול למוציא ממנו בדיניהם וכדין הוא מוציא כנ"ל שפיר עובר ישראל בב"י

ומה שחתר למצוא טעם לשי' הסוברים בחמצו של גוי ביד ישראל דאינו עובר אא"כ קיבל הישראל גם אחריות אונסי'. לפענ"ד אפשר לומר דס"ל דהא דעובר בקבלת אחריות היינו משום דהוא רוצה בקיומו של החמץ ואפי' אי רוצה בקיומו אינו אסור אלא מדרבנן היינו בשאר איה"נ שאין מצוה בביעורו מה"ת ומותר להשהותם מה"ת רק אסור מדרבנן דלא ליתי בהו לידי תקלה אבל בחמץ שמחויב לבער מה"ת ועובר בב"י אם משהה אותם שפיר י"ל דרוצה בקיומו אסור מה"ת ואפי' אי בכלאי' נמי רוצה בקיומו רק מדרבנן היינו משום דמקיים כלאי' נמי אינו אסור אלא במעשה לשי' רש"י ותוס' בע"ז דס"ד שעושה מעשה לקיים ולהכי אם הוא רק רוצה בקיומו ואינו עושה מעשה לקיימו אינו רק מדרבנן אבל בחמץ שעובר בב"י בשב וא"ת רק שרוצה בקיום שלו א"כ גם קבלת אחריות עובר דה"נ רוצה בקיום החמץ והא דשל אחרי' אתה רואה היינו משום דשם לא איכפת לי' בקיומו ואפי' אם גם הא דמשכיר תנורו לאפות בו חמץ בפסח הוא רק מדרבנן היינו משום דהוא רק רוצה בקיומו ע"י ד"א ועי' ע"ז ל"ג וחי' חת"ס שם ואפי' אם שכרו לעשות בחמץ נמי אינו אלא מדרבנן אף שרוצה בקיומו היינו נמי משום דשכר מעלמא קאתי לי' והוי רוצה בקיומו ע"י ד"א אבל בקבלת אחריות שנהנה מגוף קיום החמץ ורוצה בקיומו שפיר אסור מה"ת מקרא דלא ימצא. ולפ"ז התינח אם קיבל גם אחריות אונסי' שפיר רוצה בקיומו דוקא ועובר בב"י אבל בלא קיבל אחריות אונסי' אף דקיבל עליו אחריות גניבה ואבידה מ"מ אינו רוצה בקיום החמץ שהרי מרוצה שיגנב או יאבד באונס או ישרף וילך לאיבוד באונס דפטור מתשלומי' ולהכי אינו עובר

ובזה יש ליישב דעת הגאוני' שהביא בפסחי' ו' דישראל שהפקיר חמצו אצל גוי או אצל ישראל חבירו וקיבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב ולא המפקיד אעפ"י שהוא שלו כיון שאינו ברשותו והביאו ראי' ממכילת' בביעורו דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנ' בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו וא"י לבערו יצא חמצו של ישראל בבית הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו ופר"ח סי' ת"מ סק"ד תמה דממנ"פ אם קבלת אחריות של הנפקד סגי לפטור המפקיד מב"י אעפ"י שהוא בבית המפקיד הסברא תמוה דאם בקבלת אחריות עובר הנפקד משום דאלו מיגנב או מיתביד ברשותי' קאי אעפ"י שהוא בבית המפקיד כ"ש שהמפקיד שהממון שלו ואי לא מיגנב ומיתביד ברשותי' קאי. ואי ס"ל דתרתי בעי לפטור המפקיד שיהי' בבית הנפקד וגם יקבל הנפקד אחריות אכתי תקשי אמאי אי בית הנפקד גורם לפטרו ל"ל קבלת אחריות דנפקד ואי אחריות גורם ל"ל שהוא בבית הנפקד וכן הק' שאג"א סי' פ"ג. ועוד תמה שג"א שם דא"כ דמכילתא מיירי בקיבל הנפקד אחריות א"כ תקשי רישא דמכילתא יצא חמצו של גוי ברשות ישראל וכו' דהא כשקיבל ישראל אחריות על חמצו של גוי והיא בביתו של ישראל חייב ישראל לבערו ע"ש. ולפמ"ש ניחא דהגאונים מיירי שקיבל עליו הנפקד גם אחריות אונסין ולכן הנפקד חייב בביעורו שהוא רוצה בקיומו והמפקיד אינו עובר אף שהממון שלו מ"מ אינו רוצה בקיומו שאפי' יאנס הנפקד צריך לשלם לו ולא איכפת לו במה דאלו לא מיגנב ומיתביד הוא שלו והכל תלוי בקבלת אחריות ומיושב קושי' פר"ח. אבל המכילתא בקיבל עליו הנפקד אחריות גניבה ואבידה ולא אחריות אונסין ולהכי בחמצו של עכו"ם ברשות ישראל אינו עובר משום דאינו רוצה בקיומו ומרוצה שילך לאיבוד באונס וחמצו של ישראל ברשות עכו"ם נמי אינו עובר דג"כ אין הישראל רוצה בקיומו שהרי מרוצה שיגנב או יאבד בלי אונס ויצטרך הגוי לשלם לו והביא ראי' ממכילתא רק דאין המפקיד עובר משום דאינו רוצה בקיומו וכ"ש הוא כיון דהם מיירי שקיבל הנפקד גם אחריות אונסי' ובמכילתא לא קיבל רק אחריות גניבה ואבידה אבל הא דנפקד עובר פשיטא להו כיון דקיבל גם אחריות אונסי' ודאי רוצה בקיומו וא"ש

ובזה יש להסביר דעת ר"י שבתוס' פסחים כ"ט ע"ב דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיי' וכו' וטעמא משום דלא יראה נל"ע ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"ש ושג"א סי' פ"א התפלא אטו בכל לאו הנל"ע מותר לכתחילה לעבור הלאו אם דעתו לקיים העשה. ולפי הנ"ל י"ל דבאמת יש להבין הא בל יראה עובר בכל רגע ורגע כמ"ש מג"א סי' תמ"ד סקי"א דבעשה דתשביתו דבכל שעתא עובר ע"ש וא"כ ה"נ ב"י דמ"ש וא"כ איך מיתקן לאוי' בעשה הא אמרינן בתמורה ד' דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי' ואפי' למ"ש תוס' חולין פ"א ד"ה הנך דדוקא שני לאוי' סמוכי' לא עקר להו עשה אבל הכא דאינן סמוכי' עקר חד עשה אפי' שני לאוי' מ"מ אפשר דלאו כזה שעובר אותו בכל רגע אינו עוקר כיון שעובר אותו כמה פעמים והנכון כתי' הב' שם בתוס' דוקא היכא דאינו עושה מעשה לתקן כמו בתמורה לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי אבל היכא דעושה מעשה לתקן הלאו כמו בגזל אף דאיכא תרי לאוי' לרבא ב"מ קי"א מ"מ כיון דמשיב הגזילה מתקן הלאו שחיסר ממון חבירו ומרבה ממונו ועקר הלאו. וה"נ כיון דאי' ב"י הוא רק משום שרוצה בקיומו של חמץ ולהכי כמבערו לבסוף עוקר ומתקן כל הלאוי' כיון שמבערו ולא נתקיימה מחשבתו שרצה בקיומה ושפיר הוי נל"ע וממילא כשמשהה ע"מ לבערו שאינו רוצה בקיומו כלל אינו עובר כלל ומותר לכתחילה אבל בשאר להנל"ע שפיר אינו רשאי לעבור הלאו ע"מ לקיים העשה אלא דכאן מוכח מדהוי נל"ע שהאי משום רוצה בקיומו ואם דעתו לבערו ואינו רוצה בקיומו אין כאן לאו ואי' כלל. ובזה יבא שלום ינוח על ראשו. ולא יגהה שביב אישו. יאריך ימים. בטוב ובנעימי'. עד עמוד הכהן לאורי' ותומים. כנפשו הטהורה. ונפש ידידו. מוקירו ומכבדו. ודוש"ת באהבה עזה

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קנ"ה

בעהי"ת: שלום וברכה, למאיר עיני חכמים בהלכה, משנתו שמורה סדורה וערוכה, הגאון האדיר בתורה, אר' שבחבורה, צפירת תפארה, מאיר אל מול פני המנורה, כבוד אדמו"ר מו"ה מאיר פערלם ני' אב"ד בעיר קראל יע"א

תמול אורו עיני בדבריו היקרים. מאירים כספירים. ונתמלא הבית אורה. בשמחת תורה. מפז ומפנינים יקרה. אך כלי עט אינם עשוים לנחת כי חתם ידו שנינו ולא כתב ידו וכי ידיו אסורי' בכבלי יסורים. ישלח ד' דברו וירפאהו ויחדש כנשר נעוריו. ועתה אציע מה שיש לי לפלפל בדבריו. ואינני ח"ו כתלמוד חולק על רבו רק כוונתי לירד לעומק דבריו. למען ישמחנו עוד בדבש ונופת צוף אמריו. ואשתה בצמא את דבריו

עמ"ש ליישב קושי' מל"מ פ"ד מחמץ שהק' על הריב"ש בישראל שקונה חמץ לעכו"ם במעות הגוי לו יהא דיש שליחות עובר על ב"י משום אחריות וכתבתי דאם חיוב שומרי' משעת משיכה אז חיוב אחריות אינו מצד החמץ רק מחמת המעות וע"ז חילק הד"ג ני' בחילוקא דרבנן דמיד שנתן המעות לגוי המוכר אי יש שליחות וקנה הגוי המשלח כבר עשה ישראל שליחתו ובטל אחריות המעות ונתחייב באחריות החמץ ואם נתיקר החמץ צריך לשלם כפי יוקר החמץ ממילא עובר משום אחריות החמץ ואפי' את"ל דשומר מיחייב משעת משיכה גם לענין יוקרא וזולא מ"מ נראה דעיקר הטעם דקי"ל בגזל חביתא דחמרא ואיתבר ממילא דמשלם כשעת הגזילה ב"מ מ"ג אף שהוא עדיין גזול בידו בשעת היוקר היינו משום דא"א לקנות ד"א ב"פ כיון דכבר קנה מה שאפשר לקנות בו ולא שייר בקנינו כלום לכן א"א לחייבו יותר ממה שנתחייב בשעת הגזילה כיון דהגזילה לא נשתנית וכן הוא בשומרי' למאן דס"ל דחייב משעת משיכה אבל בנותן מעות בעסקא דלהוצאה ניתנה גם פלגא