בית שערים אורח חיים קסג

להקנות ללוקחוא"כ בנ"ד אין הישראל קונה אותו בפסח עד שיעשה בו מעשה קנין אחה"פ וא"כ אפי' אזלי' בתר דיניהם אינו עובר

ובהכי יש ליישב גוף קושי' מג"א על מ"ב מהא דבכורות י"ג דמוכח דדיניהם לא מהני לגבי בכור לפמ"ש טו"א ר"ה י"ב דדוקא יד נכרי באמצע פוטר מן הבכורה אבל הפקר אינו פוטר ע"ש ולפ"ז בשלמא בחמץ דאינו עובר בשל הפקר שפיר כתב מ"ב דמהני קנין בדיניהם כיון דהוא הפקר אינו שלו אבל שם בבכורות נהי דהוי הפקר מ"מ כיון שאין הגוי קונה אותו שפיר חייב בבכורה

אמנם בגוף ראי' טו"א מבכורות ג' דר' מרי בר רחל הוי מקנה לאודנייהו לעכו"ם וכו' ואמאי לא הפקירם ע"ש נ"ל לפמ"ש תוס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה הפקר ב"ד אבל מן הטמא על הטהור ל"ל דאפקוה מרשותו בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו מבואר דאפי' הפקר ב"ד לא מהני אם רוצי' שאח"כ יהי' שלו דזה אינו הפקר דהפקר לזמן לא מהני אא"כ מפקיר שאם יזכה בו א' תוך הזמן יהי' שלו עולמי' ועי' מ"ש מקו"ח סי' תמ"ח סק"ט בפי' דברי טו"ז או"ח סי' רמ"ד סק"ב וה"נ ר' מרי רצה שיהי' שלו אח"כ כדי שיוכל לנהוג בו איסור גיזה ועבודה ויהיב להו לנהוג בו לכהני' וכה"ג לא מהני הפקר אבל במפקיר לגמרי שפיר י"ל דמהני. ובהכי א"ש נמי מה שתמה בתשובת עבוה"ג סי' כ"ה אמאי לא עשו תקנה גבי בכור להפקיר ולפמ"ש ניחא משום דכל עצמו אינו מוכר לגוי אלא כדי שלא יצטרך ליתנו לכהן ויהי' שלו ולא יצטרך להטריח בו או לבא לידי תקלה וזה לא מהני גבי הפקר אם מכוין שאח"כ יהי' שלו משא"כ מכירה לנכרי כדינו שפיר מהני דדברים שבלב אינן דברי' לגבי אחר ועי' חי' רמב"ן ב"ב דף קכ"ו

ובחת"ס יו"ד סי' שט"ז תמה שנעלם מהני גאונים תוספתא מפורשת פ"ב דבכורות בהמת מדבר והקדש וגר שמת ואין לו יורשי' פטורה מן הבכורה. ולפענ"ד נראה דהא בבכורות ג' ילפי' דשותפות נכרי פוטר מן הבכורה מדכתי' כל בכור עד דאיכא כולי' בכור ע"ש ובקידושי' ושי' ז' אמרינן ברגלה של זו עולה פשטה קדושה בכולה היכי דליכא דעת אחרת אבל היכי דאיכא דעת אחרת א"א לומר פשטה קדושה בכולה ע"ש ולפ"ז י"ל דודאי במפקיר כל בהמה כגונא דתוספתא שפיר פוטר מן הבכורה משום דכתיב בישראל וזו אינה של ישראל אבל ר' מרי לא הקנה ולא רצה להקנות לעכו"ם רק אודנייהו וא"כ בשלמא בהקנאה לגוי שפיר פטור גם ישראל מבכורה משום דל"ה כולה בכור ואין לומר להיפוך דחלק ישראל הוי בכור ופשטה בכולה דהא איכא דעת אחרת מעכבת. אבל אם הפקיר רק אודנייהו שפיר חייב בבכורה דחלק ישראל חייב ופשטה בכולה והוי כולי' בכור כיון דליכא דעת אחרת מעכבת וא"ש

ועונ"ל לפמ"ש נמ"י ב"מ י"ב גבי זרק ארנקי דדוקא גב' מציאה בעי' עומד בצד שדהו אבל הפקר מדעת מקרי דעת אחרת מקנה אותן כמתנה ע"ש ועי' קצו"ח ריש הל' הפקר ובשמ"ק שם ביאר אע"ג דלא קי"ל כר"י בנדרים מ"ג דהפקר המתנה עד דאתי לרשות זוכה אלא מיד פקע רשות מפקיר מ"מ מקרי דעת אחרת מקנה כיון דבשעה שיצא מתחת ידו הפקירו מדעתו לכל הקודם ע"ש ועי' בתוס' גיטין י"ג ד"ה והא שכתבו דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא בישראל דאיתא בירושה הואיל ולא פסק כחו מממונו אבל גר דליתא בירושה ופסק כחו מממונו אין מצוה לקיים דבריו ע"ש ואע"ג דכ' רשב"א בנדרים ל"ד אהא דמסקי' ככרי עליך דאע"ג דיהבי לי' במתנה אסור ואע"ג דככרי א"ל ואלו מת או שנתנה במתנה לאחר ה"ז מותר כדמוכח בהשותפי' דמ"ו היינו דוקא בדנפק מרשותו קודם שבא לרשות מודר ואפי' מת יירשנו משום דאינו יורש אלא לאח"מ דכבר נפק מרשות המדיר ולא משום המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו ע"ש אלמא אע"ג שפקע כח המוריש קודם שזכה בו היורש מ"מ כיון דמכחו יורש לא פסק כחו מממונו ולפ"ז ה"נ יש לחלק דודאי בהמת מדבר או גר שמת דלא מקרי דעת אחרת מקנה ופסק כחו מממונו שפיר פטור מבכורה דאינו פטר רחם בישראל אבל הפקר מדעת דהוי דעת אחרת מקנה וכל הזוכה בו זוכה מכחו אף שכבר יצא מרשותו מ"מ מקרי לא פסק כחו מממונו והוי פטר רחם בישראל וחייב בבכורה וא"ש

הארכתי קצת מענין לענין אף במה שאינו נוגע לנ"ד אבל מ"מ נ"ל להתיר מכל הלין טעמי ובאופן שכתבתי. אלא דאכתי יש לפקפק אולי יש אי' משום רוצה בקיומו של חמץ ועי' תוס' ע"ז ל"ב או משום משתכר באיה"נ אם ייתיקר השער באיה"נ בפסח ועי' באו"ח סי' ת"ן אך נ"ל דג"ז אינו דתוס' ע"ז ס"ב כתבו דבמוכר יי"נ או ע"ז בהקפה ולאחר שמשך הנכרי וקנה משלם הדמי' מותרי' ואינם חילופי איה"נ כמו בדבי ר' ינאי ותמה בחי' הרמב"ן הא אפי' שכר פועל אסור משום משתכר באיה"נ ועוד הא רוצה בקיומו אסור. ותי' הר"ן דפועל גזרו שכירות אטו מכר הנפרע לאלתר ואע"ג דכל שכירות אשראי הוא לא משמע לי' לאינשי הכי ורוצה בקיומו נמי דאסור היינו משום דאנן מחמרינן ורואי' כאלו הישראל הוא מחליף אבל במכר גמור שהוא בהקפה ואין כאן דין חילופי איה"נ כיון דקנה עכו"ם מעיקרא ולא מיחד שיעבודא מינכרא מילתא ולא גזרינן ואינו אסור לא משום רוצה בקיומו ולא משום משתכר באיה"נ כיון דלא מיחד שיעבודא ע"ש וה"נ בנ"ד כיון דמכר גמור הוא ולא קנה עדיין ולא מיחד שיעבודא ויכול המוכר להחליפו באחר ואינו עובר משום ב"י לא גזרי' בי' משום רוצה בקיומו ומשום משתכר באיה"נ

ובתשו' מהר"מ שיק או"ח סי' רכ"ה כ' בשם הגהות תשו' שערי דרי אפרים ס' ז' דאם אינו עושה מעשה בגופו ל"ש רוצה בקיומו. ובאמת לא נזכר שם מזה רק לענין דבר אחר שאם אינו נוגע בגוף החמץ ל"ש דילמא. אתי למיכל מיני' ולענין רוצה בקיומו חידש דאם רוצה בקיומו בשב וא"ת ואינו עושה מעשה בידים מותר וזה ל"ש בנידון דידי' ע"ש. וגם דברי שערי אפרים צ"ע לפענ"ד מהא דע"ז ס"ד דפריך גבי גר ונכרי שירשו וכו' והא רוצה בקיומו והרי שם הוא רוצה בקיומו בשב וא"ת ואולי כשעושה מעשה לבסוף כשחולקי' הו' רוצה בקיומו במעשה בידים וכמ"ש תוס' שם ד"ה ר"ע דמחשבתו משוי לי' מעשה כשעוקרה לבסוף ועביד מעשה. אלא דמדברי תוס' שם נראה דצריך המעשה רק שיהי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכתבו דודאי אם אינו עוקר אינו עובר כיון שאינו עושה שום מעשה שיהא ניכר בו וכו' וא"כ גם בנידון דשע"א מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמקבל המעות בשביל השכר שרוצה בקיומו של החמץ וצ"ע. ידידו הדוש"ת באה"ר

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קנ"ו עוד להגאון הנ"ל נר"ו

שיל"ת ב' אויפאלו ג' במדבר. ארבעים במספר תרנ"א לפ"ק

ידיו גלילי זהב הגיעני בזמנו ושמחתי בשמחת תורתו אמנם יש לי להשיב קצת על דבריו הנעימים. מ"ש ליישב קושיתי על שערי אפרים שהתיר לישראל לקבל שכר נכרי כדי לעמוד על המשמר בחוהמ"פ בשעה שימכרו העכו"ם השכר ויי"ש של הנכרי השוכר והיהודי יקבל המעות בעד החמץ וישמור שלא יגנבו הפועלים ולא יעשו נזק בשעת שפיכה והתיר דאף דישראל רוצה בקיומו מ"מ הוא בשב וא"ת ואינו עושה מעשה בידי' והקשיתי מתוס' ע"ז ס"ד ד"ה ר"ע דמשמע דבעי' רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שרוצה בקיומו לא שיקיים במעשה וה"נ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמקבל המעות בשביל השכר שרוצה בקיומו של החמץ. ותי' פר"ט דבעי' דוקא שעושה מעשה בגוף החמץ אבל קבלת שכר אינו עושה מעשה בגוף החמץ. ואני תמה במשכיר כלי לגוי בפסח כדי ש שיבשל בו חמץ באו"ח סי' ת"ן שכ' הטור שם דאסור משום דרוצה בקיומו ע"י ד"א ועיי' במג"א שם סקי"א והרי שם אינו עושה מעשה בגוף החמץ אלא שמקבל שכר

ומה שהוכיח זה מדברי תוס' הנ"ל דאל"כ למה כתבו דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דעוקרה ולא כתבו בפשיטות דמשום שמקבל שכר מחשבתו ניכרת דבס"ד הוי ס"ל דבשכר מיירי. לפענ"ד אינו הוכחה דהרי כתבו תוס' שם בדיבור הקדום דבכלאי זרעי' מיירי ואין כאן איסור משום איה"נ רק משום מקיים כלאי' ולרש"י דוקא במקיים במעשה ולשיטה זו מיירי תוס' דבעי' מעשה ניכר שרוצה בקיומו ולהכי בעי' דוקא בגוף הכלאים אבל ברוצה בקיומו של איה"נ שפיר לא בעי' מעשה בגופו אלא כיון שעושה בהנאה דמט' לי' מאיה"נ דהיינו השכר שפיר אסור משום רוצה בקיומו שלא יהי' הנאה וכדמוכח באו"ח הנ"ל ועוד דגם בס"ד לא ס"ל דמיירי בשכר דוקא אלא בין בשכר בין בחנם ודלא כר"י ולהכי לא פסיקא לתוס' לומר דמחשבתו ניכרת מקבלת שכר וכתבו דניכר מעקירה ואפי' הו' ס"ל דוקא בשכר מיירי כיון דשכר בשביל העוקרה ועקירה קדמה לשכר דאינה משתלמת אלא לבסוף עדיפא להו למימר דמחשבתו ניכרת מתוך מעשה עקירה

ומ"ש על קושיתי לפמ"ש תוס' ב"ב קכ"ג דמשו"ה בכור נוטל פי שנים במכירי כהונה אף דיכול לחזור מ"מ כיון דאסור לחזור מקרי מוחזק א"כ מאי פריך בע"ז ס"ג והא מיחסרא משיכה הא כיון דביאה הוי מעות קני' למי שפרע ואסור לחזור משו"ה הו' אתנן ותי' דדוקא גבי בכור דכתי' בכל אשר ימצא מקרי מצוי או לענין חמץ דדרשי' מלא ימצא שעובר אפי' בקבל אחריות. גם אני חשבתי בסברא זו ולכן הקשיתי כיון דנתן לה אח"כ באמת טלה זה שפיר הוי אתנן דלאו מתנה יהיב לה כיון דאסור לחזור והי' לה אחיזה בטלה זה בשעת ביאה דמה"ט ס"ל לבעה"מ ב"מ מ"ז דהיכי דקני' למ' שפרע אי איתניס למוכר איתניס ואף דהתם טעמא משום דמעות קונות מה"ת מ"מ גם בע"ז שם כתבו תוס' דפריך גם לר"י דס"ל מעות קונות ועי' תומים סי' כ"ח סק"ד

ועמ"ש לתרץ קושי' זו משום דשכירות הוי מלוה ואינו קונה אפי' למי שפרע כמ"ש נמ"י ב"מ מ"ז תמה פר"מ דא"כ מה משני בזונה נכרית דמעות קונות ומה מהני זה הא מלוה, קושי' זו לא עלי הוא ובלא"ה קשי'. אבל לפענ"ד לפמ"ש ראשונים דבמציאה ומתנה דליכא מעות משיכה קונה עי' תוס' ע"ז ע"א ד"ה פרדשני ולפ"ז נראה נמי