בית שערים אורח חיים קסב

אין אחריות החמץ על ישראל רק אחריות המעות שצריך להחזיר לגוי המשלח מעותיו ואף שיכול לפטור עצמו עם החמץ מ"מ אטו אם יכול לזכות בחמץ הפקר לפרוע חובותיו יעבור בב"י והביא ראי' מב"ב נ"ד דאמרי' נכסי נכרי הרי הן כמדבר וכו' מ"ט דנכרי מכי מטי זוזי לידי אסתלק לי' וכו' ואינני מבין דהא שם בב"ב פי' רשב"ם ותוס' דמשו"ה נכרי אסתלק משום דכל קנינו של נכרי בכסף או משום דמצינו בנכרי קנין כסף בשדי עפרון והוי מכירה גמורה מדינא אלא דישראל אין דעתו לקנות אלא בשטר כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל ולכן הוי הפקר [ובאמת צ"ע אמאי לא מהני כונת המקנה אף שאין כאן כונת הקונה כמ"ש נמ"י ב"ב מ"א ורשב"א גיטין כ' ולפמ"ש במק"א [ע"ל סי' קנ"א] דכונת מקנה מהני מטעם שליחות א"ש דבגוי אין שליחות ואולי הוי כאן כהיפוך כונה וצ"ע. שוב מצאתי כעין זה בקצו"ח סי' ער"ה וסי' רל"ה] אבל כאן כיון דלוקח גוי מדינא לא קנה משום דאין שליחות לגוי וגם הישראל אינו רוצה לקנות וגם אין דעת המוכר גו' להקנות לו שפיר י"ל דהוא עדיין ברשות גוי הראשון המוכר וכמ"ש הריב"ש

והנה לפ"ז נ"ל בחמץ גמור נמי דמותר לעשות באופן הנ"ל כיון דאינו נותן דמי' ולא משיכה ושום קנין אחר א"כ אין החמץ של ישראל עד שמקבלו מן הבאהן רק של הנכרי המוכר ואינו עובר בב"י. ואי משום אחריות הרי האחריות על המוכר ואפי' התנו שיהי' האחריות על ישראל הלוקח כדרך כמה סוחרים מ"מ הרי אחריות גניבה ואבידה הוא על שררי הבאהן וגם הוא ברשותם בפסח ולא גרע ממ"ש המג"א סי' ת"מ דעכו"ם שהפקיד אצל ישראל וקיבל עליו אחריות והישראל הפקיד אצל גו' אחר וקיבל הגוי אחריות דשרי ע"ש

אבל בנותן הלוקח ישראל דמי' למוכר גוי אני מסתפק דודאי אם לוקח חמץ זה דוקא לשי' הפוסקים דקנין כסף קונה בגוי ודאי הוא של ישראל ועובר בב"י אבל בנ"ד אינו קונה חמץ זה דוקא אלא שהמוכר ישלח לו ממין זה כגון יי"ש או סובין שהוא חמץ א"כ אין כאן קנין כמ"ש תוס' בב"מ דס"ד ע"ב בפוסק על הגדיש דהמוכר יכול ליתן לו חטי' אחרים ואלו שיש לו מסתברא דיכול לאוכלי' ולא מהני יש לו אלא לענין היתר פסיקא בלבד ע"ש אבל מ"מ איכא מי שפרע אם חוזר בו כמ"ש תוס' בב"מ דס"ד ע"ב ד"ה אעפ"י דאפי' בפוסק על שער שבשוק ואין לו איכא מי שפרע והכי פסקי' בסי' ר"ט ס"ו ועיי' נתהמ"פ שם דאפי' ביש לו כיון שיכול לתת אחרי' אינו קונה וליכא רק מי שפרע ולפ"ז למ"ש תוס' ב"ב קכ"ג ע"ב ד"ה הכא דבמכירי כהונה משו"ה בכור נוטל פי שנים כיון דאסור לחזור בו אעפ"י שיכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר בי' הוי כמוחזק ע"ש ומזה הוליד קצו"ח סי' רע"ח אות ט"ו במי שנשבע ליתן מתנה לחבירו חפץ פלוני ומת המקבל קודם שהגיע מתנה לידו דהוי מוחזק ובכור נוטל פי שנים ע"ש [הגם דלפענ"ד נראה לחלק דדוקא אם בתורת קנין אסור לחזור בו מקרי מוחזק אבל כאן אינו בתורת קנין רק מצד השבועה אפשר דלא מקרי מוחזק] ולפ"ז ה"נ כיון דאיכא מ' שפרע ואסור לחזור בו מקרי מוחזק לענין בכור והרי שם דרשי' דאינו נוטל בראוי כבמוחזק מדכתי' בכל אשר ימצא לו אלמא דבכה"ג מקרי מצוי בידו ובחמץ נמי כתי' לא ימצא דמיני' דרשינן פסחים ה' דבקבלת אחריות עובר א"כ ה"נ היכי דקני' למי שפרע עובר עליו

ולפ"ז יש לדון גם לשיטות הפוסקים דבנכרי משיכה קונה ולא מעות מ"מ הא דברים בהדי מעות קאי באבל וא"כ אסור לחזור ועובר בב"י. ומריש הוי ק"ל על מ"ש האשר"י בע"ז ס"ג דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה ואתן לך חפץ זה בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ כיון שלא משך ע"ש שהוא סותר למ"ש נמ"י ב"מ דמ"ה ד"ה תני' ודכוותי' במטלטלי' שמי שמשך חפץ מחבירו והתנה ליתן לו כור חטי' חדשי' חייב ליתן כמו שפסק ע"ש וה"נ אמאי אין מחויב לתת לו החפץ כמו שפסק. והי' ניחא לי דיש חילוק אם מחייב עצמו בכור חטי' סתם שפיר יכול לחייב גופו במין חטי' דוקא ובכה"ג מיירי נמ"י כיון שאין החפץ ידוע דשייך בי' קנין והוא חייב באחריותן שייך בי' חיוב ושיעבוד הגוף לתת לו מין זה אבל הרא"ש מיירי במחייב עצמו בחפץ ידוע דשייך בו קנין ואם אינו קונה משום דלא משך גם חיוב אין כאן לתת לו החפץ דוקא כיון דאינו חייב באחריות ל"ש כלל חיוב ושיעבוד הגוף וכן מבואר חילוק זה בר"ן וריטב"א בע"ז שם דפוסק עמו חטי' אלו או חפץ פשיטא להו דיכול לסלקו בזוזי ובפוסק עמו חטי' סתם מסתפקא להו אם יכול לסלקו במעות ע"ש והכי משמע שם בגמ' דדוקא לבתר דמוקי האי דבא עלי' ואח"כ נתן לה וכו' אתננה אסור בטלה זה הוא דפריך והא מיחסרא משיכה אבל בס"ד דהוי ס"ל דאפי' בטלה סתם אע"ג דלא מיחד בשעת ביאה נמי אסור לא ק"ל כלל והא מיחסרא משיכה כיון דהוא בטלה סתם יכול לחייב ולשעבד גופו למין זה כיון שחייב באחריות וכשנותן לה לבסוף שפיר הוי אתנן דלמפרע הוא גובה כיון דלא מצי לסלק לה בזוזי וזה דלא כקצו"ח סי' רמ"א סי"ב שהאריך עפ"י דברי נמ"י הנ"ל דאפי' פסק עמו אתרוג זה נמי מחויב לתת לו האתרוג דוקא ולפמ"ש ז"א דבחפץ ידוע אינו מחויב כלל לתת לו החפץ. ובזה נדחה נמי מה שהביא שם ראי' מדברי רמב"ן ורשב"א יבמות ק"ט דבחלון ע"מ שתתן לו מאתים זוז מחויבת ליתן לו מדין שכירות דהתם ל"ה חפץ ידוע

ועונ"ל לחלק דנמ"י מיירי במחייב עצמו בחטי' בשביל חפץ שמשך דאז אם היו חטי' ידועי' קנה לגמרי כמבואר בסי' קצ"ט ס"ב ולהכי בחטי' סתם מהני עכ"פ דמחויב ליתן לו מעות דוקא אבל בהאי דאשר"י דשכר ביאה או פועל הוי רק מעות ומעות אינו קונות לכן אינו מחויב לתת לו החפץ כלל שוב מצאתי בקצו"ח סי' ר"ג ס"ה שכ' כן. אבל אכתי קשי' לי כיון דמעות בהדי דברים קאי במי שפרע אמאי כ' הרא"ש בפשיטות שיכול ליתן לו דמי החפץ ולא כתב דאסור לחזור בו מן החפץ וצריך לקבל מי שפרע. ואולי משום דקי"ל ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף ואינו משתלמת אלא לבסוף א"כ הו"ל מלוה וס"ל דאינו קונה אפי' לענין מי שפרע ודלא כדעת הרמב"ם פ"ז ממכירה ה"ד ואם כנים דברי בלא"ה לק"מ קושי' קצו"ח הנ"ל דאין לו ענין כלל להאי דנמ"י דשם ל"ה מלוה ואין כאן סתירה. אלא דצ"ע איך הוכיח הרא"ש דין זה מסוגי' דשם דפריך והא מיחסרא משיכה אע"כ דס"ל דאי הוי קונה לענין מי שפרע הוי אתנן כשבא לידה בסוף וא"כ ה"נ לענין חמץ אם קנה לענין מי שפרע עובר עליו. אך לפ"ז לדעת הרמב"ם הנ"ל דגם מלוה קונה לענין מי שפרע יהי' מוכח משם דמשום קנין זה אתנן וה"נ בחמץ אינו עובר ואפשר בחמץ גרע טפי משום דכתיב לא ימצא

אבל נתישבתי דבחמץ בלא"ה ל"ל שיעבור משום דקני לענין מי שפרע דהרי חמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם אלא דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו והתינח אם קנאו קנין גמור שאילולי אי' חמץ הי' שלו אבל אם אינו קונה רק לענין מי שפרע דמדינא רשאי לחזור אלא שאסור לחזור בו והרי בחמץ ודאי מותר לחזור בו כדי שלא יעבור בב"י ודאי לא אוקמא רחמנא ברשותו

ובלאה"נ נ"ל דקנין מי שפרע אפי' לענין בכור לא מקרי מוחזק דבתשו' מהרי"ל סי' ע"ד כתב דהא דמכירי כהונה מקרי מוחזק לענין בכור היינו משום דאי תפס לא מפקי' מיני' כמ"ש תוס' ב"מ דף ו' ד"ה והא הכא ע"ש ונראה דזה ג"כ סברת תוס' ב"ב כיון דאסור לחזור בו וא"כ מחויב לחזור לצי"ש ובמחויב לצי"ש אי תפס לא מפקי' מיני' ולכן נקרא מוחזק לענין בכור והתינח התם דאפי' חוזר בו פ"א אכתי יש עליו אי' חזרה ומחויב ליתנו למכירי כהונה וכן בנידון דקצו"ח דאפי' חוזר בו אכתי חיוב מוטל עליו לקיים שבועתו ולכן אי תפס לא מפקי' מיני' ומקרי מוחזק אבל אם קונה לענין מי שפרע מיד שחוזר בו ומקבל מי שפרע שוב אין עליו שום חיוב לקיים המקח דכבר לא עמד בדיבורו ואיסורו דעבד עבד ואפי' מקיים מקח אח"כ הוא קנין חדש וכמ"ש נמ"י ב"מ מ"ט דמשקיבל עליו מי שפרע תורת פקדון עליהם וכל היכא דא"ל תא שקול זוזך דלא בעינא לאיחיובי בהו פטור דפקדון כל היכי דאיתי' ברשותי' דמרא איתי' ע"ש ודאי אף דאסור לחזור מ"מ כיון דיכול לחזור מ"מ אי תפס בעכ"ח של בעלי' מפקי' מיני' שהרי חזרו בהם שפיר לא מקרי מוחזק לגבי בכור ואינו עובר לגבי חמץ

ועונ"ל דבקונה מגוי ל"ש מי שפרע כלל אם חוזר בו ודוקא בישראל מישראל חברי' שייך מי שפרע והגם דמצד הסברא הוא כן נ"ל להביא ראי' לזה דבב"מ נ"ח אמרינן דברי' ואיכא בהדיהו מעות קאי באבל ופירש"י משום דברים שבאו על כך לכלל מעשה אבל מעות לא קנו מדאו' ועי' אריכות בשמ"ק שם חבל ראשונים דאפי' במקום שאינו קנין כלל מה"ת שייך מי שפרע כיון דהוי דברים שבאו לכלל מעשה [ואפשר דוקא במעות דאף דאינו קונה בישראל כלל מה"ת מ"מ הוא מעשה קנין בנכרי] ולפ"ז ה"ה אם מעות קונה מה"ת ולא משיכה מ"מ דברי' בהדי משיכה קאי במי שפרע כיון דהוי דברים שבאו לכלל מעשה והוא קנין גבי נכרי וכ"ש דהא במקום דליכא מעות כגון מציאה ומתנה ודאי משיכה קונה כמ"ש תוס' וראשונים בכמה דוכתי ולפ"ז תקשי בהא דע"ז ע"א דפריך ואס"ד משיכה בנכרי קונה מדמשכי' נכרי קני' יי"נ ל"ה עד דנגע וכו' הא א"נ משיכה בנכרי אינו קונה מ"מ הא הוי דברים שבאו לכלל מעשה וקונה למי שפרע וא"כ כל כמה דלא הדר בי' הרי הוא של נכרי והוי יי"נ ברשותו ושפיר שרי למישקל דמי מנכרי ועדיף מהא דאמרי' שם נ"ט למשקל דמי מהאי נכרי שרי אלא ודאי דלגבי גוי ל"ש קנין מי שפרע כלל וכן הא דפריך שם מהלוקח גרוטאות וכו' אס"ד משיכה בנכרי קונה אמאי יחזיר הא אפי' אינו קונה תקשי כיון שמשך הוי דברים שבאו לכלל מעשה וקני למי שפרע ואמאי יחזיר אע"כ כמ"ש

ואכתי יש לעיין אולי מצד דינא דמלכותא קונה הישראל בכה"ג וא"כ עובר הישראל הלוקח בב"י ואף שהוכיח מג"א סי' תמ"ח דלא אזלי' בתר דיניהם דלא כמ"ב מ"מ אפשר דהיינו דוקא לקולא אבל לחומרא אזלי' בתר דיניהם מ"מ נ"ל לפמ"ש רשב"א גיטין דף יו"ד דהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא היינו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא וכשיחזיק בה הלה יזכה ולא בשטר עצמו זוכה בה וכמו שאתה אומר בשטרי מכר דבזוזי קנה ע"ש מבואר דדינא דמלכותא הוא רק להפקיר מן המוכר ולא: