בית שערים אורח חיים קסא

מ"ט בהולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו וכו' מבטלו בלבו וכתב מג"א סי' תמ"ד דאם נזכר לאח"ז איסורו שא"י לבטל יחזור ויבער דעשה דתשביתו עדיף שכל שעתי' עובר ובאבן עוזר שם השיג דלא יחזור דעשה דפסח עדיף דיש בו כרת ע"ש והק' ת"ח א' על אה"ע הא שוחט פסח על החמץ עובר בל"ת כדתנן פסחים ס"ג ותי' בנו הרב מהרש"ל דקרא דלא תשחט מיירי בדאיכא שהות אבל בליכא שהות עשה דפסח דוחה ל"ת דלא תשחט וכתב הצל"ח דז"א דל"ש בדבר זה עצמו לומר עדל"ת ע"ש ונתקשה ידידי מגמ' פסחים פ"ה דקאמר ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח אבל בעצם שיש בו מוח שובר ואוכל ואל תתמה שהרי יבא עשה וידחה על ל"ת וכו' הרי דאעפ"י שהוא באותו דבר עצמו שייך עדל"ת. ולפענ"ד לק"מ דכונת הצל"ח הוא דל"ש עדל"ת היכי שעבירת ל"ת הוא רק בקיום המ"ע כמו בשוחט פסח על החמץ דבשוחט ד"א על החמץ אין כאן ל"ת רק במקיים מצות שחיטת פסח על החמץ הוא ל"ת והאיך תאמר דעשה דשחיטת פסח דוחה ל"ת דלא תשחט וכו' הרי אדרבה זהו הל"ת שלא לקיים מ"ע דשחיטת פסח באופן זה אבל שם בפסחים אינו עובר ל"ת דשבירת עצם בקיום מ"ע דאכילת מוח שהרי אפי' אינו אוכל המוח או בעצם שאין בו מוח נמי עובר ל"ת דשבירה וגם בשעת אכילה כבר עבר על ל"ת דשבירה ועי' תוס' שם דלא הוי בעידנא ופסקי תוס' זבחים צ"ז תי' זה ע"ש בזה שפיר שייך עדל"ת ואין לו ענין כלל לדברי הצל"ח. ובזה נדחה נמי מה שהביא בשם הגהות הגרעק"א שהעיר מדברי טו"א חגיגה ד' ד"ה איצטריך שהק' לשיטת תוס' דאם נתראה בעזרה בלא קרבן קיים מצות ראיית פנים רק שעבר על ל"ת דלא יראה פני ריקם א"כ שפיר צריך קרא בטומטום דס' הוא דפטור מראיית פנים דאל"כ הו"א דאתי ס' מ"ע דראיית פנים ודחי ספק ל"ת דלא יראה פני ריקם שהוא זה נגד דברי הצל"ח. ולפמ"ש ז"א דגם שם אין עבירת הלאו בקיום המצוה דודאי אילו אסרה תורה שלא יתראה פנים בעזרה בלי קרבן הי' העבירה בקיום המצוה אבל התורה לא אסרה ביאה בעזרה אם אינו מביא קרבן רק הביאה בעזרה מותרת ומצוה אלא שאם מתראה בעזרה עובר בלאו אם אינו מביא קרבן וכעין מ"ש המרדכי הביאו מג"א סי' י"ג סק"ח דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מותר ללבוש רק אם לובש מחויב במ"ע דציצית וכיון דבשבת א"י להטיל בו ציצית אינו עובר ע"ש וה"נ דכוותי' כנ"ל שאם מתראה פנים בעזרה מחויב בל"ת דלא יראו פני ריקם

וראי' לזה ממ"ש הרמב"ם רפ"א מחגיגה ומי שבא לעזרה וכו' אלא עובר על ל"ת שנ' ולא יראו פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה ואי נימא שהלאו הוא שאסור לבא בעזרה אם בא ריקם שפיר יש בו מעשה דהיינו ביאתו בעזרה אע"כ שאין בזה איסור רק אם בא ואינו מביא עולה עובר בשב וא"ת. וא"כ שוב אין עבירת הלאו עם קיום המצוה ושפיר הק' טו"א דניתי ספק עשה וידחה ספק ל"ת אבל היכי דעבירת הלאו הוא רק בקיום מ"ע ודאי ל"ש עדל"ת ודברי צל"ח שרירין וקיימים. ונבלה שנותינו בטוב ובנעימים. עדי ישלח לנו משיחו הולך תמים. בקרב הימים. כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קנ"ה

שיל"ת ב' אויפאלא עש"ק אחרי תרנ"א לפ"ק

שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול, מעוז ומגדול, תנא דליטרא קציעות, רבתי בדיעות, צדיק מפורסם, כגן הדסים כקש"ת מו"ה יהושיע אהרן צבי ני' ויהל אבדק"ק מארנרעטין

אחדש"ת על דבר השאלה בשר נכרי א' שרוצה ליקח ע"י יהודי א' מאה ככר סובי' ועוד יותר אם מותר ליקח בשבילו בפסח מן הריחים [דאמפפמיהלע] ויהודי אומר שיודע בבירור שבני הריחים אין לותתי' החטי' כי אין יכולי' לטחון כלל חטי' לחותי' וכן אמרו הרבה אנשים נאמנים והאחריות הסובי' הוא על אחריות בעל הריחים המוכר עד האיבערנאהמע מן הבאהן ע"כ תוכן השאלה

תשובה: הנה אין דין זה צריך בושש ולפענ"ד פשוט להתיר דהרי מבואר בסי' תנ"ג דבשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק אפי' לאפות בו מצות ולאכול בפסח והטו"ז מתיר אפי' במקום שנהגו ללתות החטי' דאימר לא לתת בדרך שנתחמץ ואפי' למג"א שם שהחמיר מאוד במקום שרגילי' ללתות החטי' מ"מ כ' הח"י דבשריי' או ברחיצה מועטת מותר לקיימם ולשהות אותם בפסח דמדינא דש"ס כל שאינו קרוב להתבקע שרי לתיתה בחטי' ע"ש. ואפי' למ"ש בתשו' צ"צ סי' ל"ב דאסור ליקח קמח מן השוק אפי' רובן אין לותתי' רק מיעוטא משום דבכל קבוע כמע"מ דמי ואפי' פירש אסור משום גזירה שמא יקח מן הקבוע כיון שלקח אחר שנולד הספק מ"מ זה דוקא היכא דאיכא ודאי מיעוט לותתי' אבל היכא דליכא ודאי מיעוט לותתי' ליש קבוע כמ"ש טויז או"ח סי' תר"ה סק"ד ועי' רמביא חולין דצ"ד ד"ה א לפי ודצ"ה ד"ה ובנמצא

אבל אין חפצי לגלות טעמי ונימוקי פן יבואו למכור קמח מן הריחים הנ"ל בפסח לככרי' כאשר כבר התירו במקומות הרבה ואין דעתי נוחה משה כי יש חשש שיבוא ממה מכשולות רבים ולכן ר"ל להחמיר על השואל היהודי הנ"ל שיעשה רק בעשטעללונג שבעל הריחים ישלח הסובין רק אחר הפסח ולכה"פ לא יגיע למקומו עד אחר הפסח וישלח רק על אדרעססע של השר נכרי וגם לא יתן לו דמי' ואפי' עירבון לא יתן

אמנם בנ"ד אם הי' חמץ גמור. להתירו משום שהישראל קונה לשר הנכרי ואין החמץ של ישראל רק של הנכרי המשלח יש לעיי' דהרי הריב"ש סי' ת"א הובא במל"מ רפ"ד מה' חמץ שאין הנכרי המשלח קונה דאין שליחות לנכרי ואין הישראל זוכה בשבילו ע"ש. והכה המל"מ שם תמה דלו יהי' שיש שליחות לנכרי וקונה החמץ מ"מ עובר ישראל אב"י דהו' סמצו של עכו"ם ביד ישראל ואחריותו אישראל דעובר. ולפענ"ד נראה דהרי נחלקו ראשונים אם חיוב שומרי' הוא משעת משיכה או משעת אונסי' עיי' נמ"י ב"ט ל"ז ואנן קי"ל בחו"מ סי' רצ"א ס"ה ורסי' ש"ג דהחיוב משעת משיכה וא"כ מיד שקיבל הישראל המעות מן הגוי נתחייב באחריות המעות עד שיחזיר לו המעות או שוויין וא"כ אין האחריות מצד החמץ רק מחמת המעות ולכן אינו עובר ודוקא אם מפקיד אצלו חנק שנתחייב באחריות מחמת החמץ עובר עליו אבל כאן אין חיוב אחריות מחמת החמץ רק מחמת מעותיו אינו עיבר כלל

ועונ"ל דהרי דעת ר"ת שבתוס' פסחים ו' ד"ה ייחד דמשו"ה בייחד לו בית אינו עובר עליו משום דהוי כאלו קיבל עליו אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי אלא דאנן לא קי"ל כוותי' בזה וכמ"ש מג"א סי' ת"מ אבל בביתו של עכו"ם לכ"ע שרי כמ"ש מג"א שם ולכאורה יש להבין למ"ש האשר"י בפסחים ה' דמשו"ה ישראל שמפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל נכרי וקבל הנפקד אחריות דעובר המפקיד דלא כשיטת הגאונים אף דכתי' בבתיכם מ"מ כיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא בי' ביתו דמפקיד ע"ש וא"כ בייחד לו בית אמאי לא קרינא בי' ביתו דנכרי ומ"ש ממקבל אחריות בביתו של נכרי דמותר לכ"ע. ואין לומר דנהי דהוי ביתו של השואל מ"מ הוא נמי ביתו של משאיל כמו דפסקי' בסי' שי"ג ס"ג דבחצר המושכר קונה למשכיר ועי' בסי' ר"ס סעי' ד' דקונה מציאה לשניהם. דז"א רק לדבר אחר דלאו להכי אגרי' והשאילו אבל לגבי דבר שהשכיר לו או השאילו הוי רק של השוכר והשואל דמה"ט אם לקח המשכיר או המשאיל חפץ זה מהשוכר או השואל לא קנה מדין חצר כמ"ש מחנה אפרים דיני חצר סי' ג' מדברי כ"מ פ"ג ממכירה ונתה"מ בפתיחה לסי' ר'. לכן נ"ל דהכא ה"ט כיון דהמשאיל קיבל עליו אחריות החמץ שלזה השאיל חצירו לשואל א"כ עיקר תשמיש החצר אינו לטובת השואל לשמור ממונו דאלו מיגניב או מתביד יצטרך המשאיל לשלם וא"כ עיקר תשמישו לטובת המשאיל ליפטר עצמו מתשלומי' לכן שפיר נקרא חצר המשאיל לשואל ולכן עובר כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי. ולפ"ז בנידון הריב"ש כשהגוי נתן מעות לישראל לקנות בו חמץ וכבר הי' אחריות המעות של ישראל א"כ לא השאיל ביתו רק לטובת הנכרי שחפץ בהחמץ א"כ עיקר תשמיש הבית לטובת הנכרי שפיר מקרי ביתו של נכרי והוי כמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דאינו עובר

ובמ"ש א"ש מה שמדייק הריב"ש ולקנות חמץ לצורך נכרי במעותיו של גוי דמה נ"מ במה שהוא מעות של גוי הא יכול השליח להחליף וליקח במעות אחר דמה"ט כ' תוס' רי"ד קידושין מ"א דבקידושי כסף הוי רק מילי ואין שליח עושה שליח ע"ש. ולפמ"ש ניחא דצריך מעותיו של עכו"ם דוקא כדי שיהי' אחריות המעות על ישראל ולא תקשי קושי' מל"מ כנ"ל ועיי' ברמב"ם פ"ז ממכירה הי"ב שני דיעות בזה. וז"ל הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו מלוה הרי קנה לעצמו ומקבלי' ממנו כשאמר זקפתי אותן המעות על עצמי במלוה. ואני אומר שאין דין זה אמת אלא המקח של המשלח וכו' ומשמע דעת הרמב"ם אינו כתוס' רי"ד ודעת המורי' כתוס' רי"ד. אבל דעת הריב"ש לכאורה אינו כדעת הרמב"ם דאי כדעת הרמב"ם מ"ט לא קנה נכרי נהי דאין שליחות לנכרי מ"מ לא גרע מאלו קנה השליח לעצמו דהמקח של משלח דקנו לו מעותיו ה"נ קני לי' מעותיו לנכרי ויש לעיין בזה ואולי ס"ל לריב"ש דבנכרי משיכה קונה לא מעות אלא דא"כ ודאי תקשי אמאי נקט במעותיו של נכרי אלא ודאי כמ"ש

וגם מה שתמה מל"מ על מ"ש הריב"ש דאפי' נאמר שישראל אין דעתו לקנות לעצמו מ"מ גם גו' המשלח לא קנה והרי הוא עדיין ברשות גוי המוכר והו"ל כחמצו של גוי ברשות ישראל וקיבל עליו הישראל אחריות וכו' דעובר והק' מל"מ הא גוי הראשון כיון שלקח דמי' כבר נסתלק לגמרי והוי הפקר דישראל לא ניחא לי דליקני כדי שלא יעבור בב"י וגם העכו"ם השנ' לא זכה מטעם דאין שליחות א"כ