בית שערים אורח חיים קמח

אסור ואינו עתיד להשלים מותר אבל ביו"כ דיש טעם לשיעורו דבהכי מיתבא דעתי' ובבציר לא מיתבא דעתי' וכן לענין צירוף בכא"פ אמרי' ה"ט ביומא פ' ע"ב וכיון דיש טעם לשיעורו שפיר קשי' אי ח"ש היתר האיך יצרף לכשיעור אטו אם אכל חצי כתבות בעיו"כ סמוך לחשיכה תכא"פ ביו"כ חצי כותבת יתחייב א"וו דביו"כ ח"ש אסור מה"ת וחזל"א וא"ש

ולפי האמור יובן המשך דברי הירושלמי מודה רשב"ל באיה"נ ומודה רשב"ל ביו"כ ומודה רשב"ל בעתיד להשלים והמעי' שם יראה שעל קושי' הירושלמי הי' סגי לתרץ דמודה ר"ל בעתיד להשלים ולפמ"ש ניחא דהי' אפשר למטעי דמודה בעתיד להשלים מטעם ראשון שכתבתי מאז ע"כ אינו מודה באיה"נ לכן הקדים דמודה באיה"נ ואפ"ה מודה ביו"כ ובעתיד להשלים כטעה שני שכתבתי ושלום תנין ידידו

עמרם הקטן בלום בק"ק הנ"ל

תשובה קמא שיל"ת ב' אויפאלו יום א' לס' ולהורות נתן בלבו תרס"ב לפ"ק

בחודש אדר ראשון ינצרך ד' כאישון. בני אהובי הרבני החו"ב כמו"ה בן ציון בלוהם ני'

מכתבך קבלתי ושמחתי בשלומכם ותל"י גם מאתנו לא נעדר והחיותני בהעתק דברי' מן רבינו בעל נוב"י ומצאתי בהם נחת עד לאחת. ומה שהערת בשבת וי"ו דקאמר מידי דהוי אמעביר ד"א וכו' הא אין למדי' ק"ו מהלכה כדאמרינן בנזיר נ"ז וה"ה בכל י"ג מדות כמ"ש בס' הכריתות בית א' אות ט' וד"א בר"ה הל"מ. אין זה קושי' כלל דאין זה ק"ו ולא א' מי"ג מידות רק סברא בעלמא דגמ' פריך היכי אשכחנא כה"ג דחייב ומשני דשפיר אשכחנא במעביר ד"א. אבל מ"ש במכתבך הקדום ליישב אמאי לא נקט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר ניתן להאמר ועיי' כפ"ת ר"ה סוגי' דשמא יעבירנו בזה ומ"ש בסוגי' דריאה דין הניין לי וכמדומה שאמרתי כן בלמדינו מס' חולין

ומה שעמדת בתוס' שבת י"א ד"ה לא יעמוד שכתבו דבליעתו היינו הנחתו ואין לחוש במה ששוב נכנסי' לתוך מיעיו וכו' וכתבו וא"ש הא דפ' אמרו לו דף י"ג יש אוכל אכילה אחת וכו' רמ"א אף אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב והשתא היכי תני ר"מ הוצאה דלא מחייב עלה עד שתנוח במיעיו בהדי הנך דמחייב בשעת בליעה אלא אהוצאה מחייב נמי בשעת בליעה והוקשה לך לדעת גדולי אחרונים דביו"כ כיון דתלי' ביתובי דעתי' לכ"ע אכילה במיעיו בעי' תקשי איך קתני יו"כ בהדי אינך דמחייב בשעת בליעה הא ביו"כ לא מיחייב עד שתנוח במיעיו. תמיה זו כבר דשו בו רבים ולפענ"ד הרבה תשו' בדבר חדא דהרי חכמי' א"ל אינו מן השם אין חטאת זו באה משום אכילה אלא משום הוצאה וכתבו תוס' בשבועות כ"ד ע"ב ור"מ חשיב ליה בהדי אכילות משום דבליעתן הוא הנחתן ע"ש וא"כ שפיר כתבו תוס'. דאי אינו חייב משום הוצאה עד שתנוח במיעיו איך חשיב לי ר"מ בהדי אכילות הנך דמחייב בשעת בליעה הא אינו מן השם אבל יו"כ דהוא מן השם אכילה שפיר חשיב לי' בהדיהו אע"ג דהנך מיחייב בשעת בליעה וביו"כ בעי' אכילה במיעיו

ושנית נ"ל דנהי דביו"כ בעי' אכילה במיעיו מ"מ כאן חייב מיד בשעת בליעה מיגו דהוי אכילה לענין חלב נותר וטמא הוי נמי אכילה לענין יו"כ ועיי' סברא זו בשבת צ"א ואף דבעי' יתובי דעתי' הא מיתבא דעתי' שאינו מקיאו ונכנס למיעיו רק משום מיגו כנ"ל מתחיל חיוב יו"כ למפרע משעת בליעה אבל לענין הוצאה ל"ש לומר מיגו דהוי אכילה לענין הנך הוי נמי הנחה לענין הוצאה הוכיחו תוס' שפיר דבליעתן הו' הנחה דאל"כ איך חשיב להו בהדי הנך דחיובן משעת בליעה וחיוב הוצאה אינו עד שתנוח במיעיו

ועוד בה שלשי' דהא דכתבו תוס' דאם הנך חייב בשעת בליעה והוצאה אינו חייב עד שתנוח במיעיו אין לחשבם ביחד היינו משום דאמרינן בשבת ק"ב כל חייבי חטאות אינן חייבי' עד שתהא תחילתן וסופן שגגה תחילתן שגגה וסופן זדון פטורי' וא"כ בהנך דמיחייב על בליעותן אפי' נזכר אח"כ חייב חטאת ובהוצאה אם נזכר אחר הבליעה פטור דהוי סופה זדון וא"כ אין חיובן בא בב"א אלא דיש להקשות הא שם פריך בגמ' הא נחה חייב והלא נזכר ותנן וכו' ומשני רב כהנא סיפא אתאן ללכתא ומתנא ע"ש ומבואר דאם זרק אבן מידו ונזכר לאחר שיצאה מידו חייב ולא מקרי סופו זדון כיון דא"א להחזירה והרמב"ם פי"ג משבת הי"ד הביא הא דר"כ ומשמע דפסק כותי' ולא כרבא ור' אשי שם וכן כ' הרמב"ן במלחמות להדי' בשבועות ח"י דאם א"א להחזיר לא מקרי סופו זדון אעפ"י שנזכר ע"ש ועי' תוס' ומהרש"א שם ולפ"ז גם בהנך לא מיחייב חטאת על בליעותן עד ששגג בבליעותן במקום דא"א לאהדורי אפי' ע"י הדחק עי' כתובות ל' דאל"כ הו' סופו זדון וכיון דא"א לאהדורי אפי' נזכר אח"כ חייב נמי על הוצאה אעפ"י דבעי' שתנוח במיעיו דלא הו' סופו זדון כיון דא"א להחזירה וא"כ שפיר מצי למחשבי' בהדי הנך. אך ז"א דהרי תנן בשבת צ"ו דהזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דחכמי' פוטרי' וכן פסק הרמב"ם פי"ג משבת הט"ז א"כ שפיר יכול להחזיר לאחר שבלע במקום דא"א לאהדורי שיכנס לרה"י קודם שתנוח במיעיו והוי הנחה ברה"י ואין כאן מלאכת הוצאה מרה"י לרה"ר וא"כ אם נזכר ולא עשה כן הוי סופו זדון ופטור מחטאת דא"כ אין חיובן בחטאת בא בב"א ושפיר כתבו תוס' דאין לחשבם ביחד. וכ"ז לענין הוצאה אבל לענין יו"כ כיון שבלע במקום שא"א לאהדורי אפי' נזכר אח"כ ל"ה סופו זדון כ' קושי' הנ"ל שפיר חשיב לי' בהדי אינך כיון דחיוב חטאת שלהם בא בב"א אם הי' שוגג בשעת בליעה אעפ"י שנזכר אח"כ וא"ש

ורביעי בקודש דשם בכריתות י"ד קאמר בשני זיתים לא קמיירי ופריך והקתני יו"כ וכו' ומשני שאכל כולי' בחלבא או דמלי' בתמרי ופירש"י ד"ה כגון דאכילת חלב מיחייב ג' חטאות ואשם וגורם נמי להשלמת אכילת כותבות וכו' ע"ש וא"כ חזי' דסגי במה שאכילת אינך משלים לאכילת יו"כ אעפ"י דגבי יו"כ בעי' עוד כזית היתר להשלים לכותבות. והנה נ"ל דאע"ג דכתבו דגבי יו"כ אכילה במיעיו בעי' משום יתובי דעתי' מ"מ למ"ד בכל אי' דמחייב על הנאת גרונו בעי' נמי ביו"כ הנאת גרונו רק דלא סגי בהנאת גרונו לחוד כמו בשאר אי' ובעי' נמי הנאת מיעיו אבל כרכו בסיב ובלע פטור כיון דליכא הנאת גרונו ועיי' או"ח סי' תע"ה ולפ"ז יו"כ שפיר חשיב בהדי הנך אע"ג דלא מיחייב איו"כ עד שתנוח במיעיו כיון דבליעה דהנך גורם נמי לחיוב דיו"כ בהנאת גרונו משא"כ לענין הוצאה דבליעה דהנך אינו גורם כלל לחיוב דהוצאה שפיר כתבו תוס' דאם אינו חייב עד שתנוח במיעיו לא הו"ל למתני בהדי הנך ואתי שפיר

ומה שעמדת על מה דמוקי בשבת י"ב ברייתא דקתני לא יצא הזב בכיסו ואם יצא פטור אבל אסור כר"ש דס"ל משאצל"ג פטור משמע דס"ל פטור אבל אסור ולקמן ק"ז מוקי להא דצד נחש נמי כר"ש דמשאצל"ג פטור וצד נחש פטור ומותר כדאמרינן לעיל ג' וא"כ ס"ל לר"ש משאצל"ג פטור ומותר. לק"מ דכבר כתבו תוס' דף ג' ד"ה בר וצד נחש מיירי בדליכא סכנה שיוכל להנצל בענין אחר אלא משום צערא שרי לי' רבנן כמו במפיס מורסא וכן מוכח בפ' ח' שרצים ק"ז דצד נחש לאו משום סכנה פטור דהא מוקי לה כר"ש דאמר משאצל"ג פטור עלי' ומותר לכתחילה משום צערא דגופא כמו מפיס מורסא אבל היכי דל"ש ה"ט ודאי פטור אבל אסור ועיי' דף ק"ז ע"א דשמואל למד הא דצד נחש דפטור ומותר מהא דשבת כופי' קערה ע"ג וכו' ועל עקרב שלא תישך והיינו בשביל שלא תישך מותר גם לכתחילה וה"נ גבי צד נחש אם מתעסק בו שלא ישכנו ומשו"ה פטור ומותר אבל בלא"ה משאצל"ג פטור אבל אסור ועיי' שבת מ"ב

ולנעוץ מס' שבת סופו בתחילתו אינני יודע אם יש אתי בכתבי' אבל היום בשחר קמתי ונפל מילתא בלבאי ואודיעך הנה תחילת המס' יציאות שבת וכו' וסופו עולא איקלע לבי ריש גלותא וכו' עד א"ל מתעסק בעלמא אנא. ונ"ל דתוס' ריש שבת הק' אמאי התחיל בדיני הוצאות שבת ע"ש באריכות הקושי' ותירוצם ולפענ"ד נראה לתרץ דתוס' ד"ה פשט הק' אמאי צריך למתני תרתי דעני ודבעה"ב וכו' ותי' משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמ"ל הוצאה מרה"י לרה"ר מ"ל מוציא מרה"י לרה"י ול"ה גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני ע"ש. וידוע מה שפי' ישמח משה במתנת חלקו וכו' כי הוא ביקש מפרעה לתת להם יום מנוחה בשבת כי יש בזה טובת האדם וא"כ אפשר שישראל ישמרו שבת לטובתם ולא מצד מצות ד'. אמנם בהוצאה שהוא מלאכה גרועה כנ"ל ואין השכל מחייב כן עכ"ח שומרי' רק מצד מצות ד'. ולכן הקדים דיני הוצאה [שהוא מלאכה גרועה] והתחיל ביציאות השבת ללמד שכל שמירת שבת יהי' כהוצאה בשביל מצות ד'. ובזה יש לפרש דרך אגדה בפ' בשלח כמו כי ד' נתן לכם השבת וכו' ולא תורת האדם למצוא יום מנוחה ראו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו וכו' ודרשינן ספ"ק דעירובין קרי בי' אל יוציא והיינו הוצאה וזהו עכ"ח מצד מצות ד' וכנ"ל

אמנם תקשי מ"ש שבת מכל המצות למ"ד מצות א"צ כונה. ונ"ל עפמ"ש חי' רמב"ן בהשמטות לגיטין אהא דאמרינן בע"ז כ"ז ישראל מל את הכותי וכותי לא ימול את ישראל מפני שמל לשם הר גריזים דברי ר"י א"ל ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה מה"ת לשמה וכו' והק' רמב"ן ומה בכך דלא בעינן מילה לשמה מ"מ מחשבת ע"ז פוסל. ותי' דוקא בדבר שקיומה תלוי במחשבה גם מחשבת פסיל פוסל אותה אבל כיון דמילה לא בעי' לשמה ואינה תלוי במחשבה גם מחשבת ע"ז אינה פוסלת ע"ש ולפ"ז בשבת דאמרינן בכריתות י"ט ע"ב מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ועיי' תוס' יומא ל"ה ותוס' שבועות י"ט ד"ה פרט וא"כ שמירת שבת תלוי במחשבה משו"ה מחשבה שאינה לשם מצוה רק להנאת עצמו פוסלת בו ושפיר נקט בריש המסכתא יציאות השבת כנ"ל וא"כ מדנקט והתחיל יציאות השבת מוכח דמתעסק בשבת Pטור ושפיר מסיים מס' שבת א"ל מתעסק בעלמא אנא ושפיר נעוץ סופו בתחילתו כיון דמתעסק בשבת מותר דבעינן