בית שערים אורח חיים קמז

לר"י כיון דבכה"ת אסור מטעם חזי לאיצטרופי גם ביו"כ אסור מטעמא אחרינא אבל זה דוחק גדול

וגם טעמא דירושלמי לא ידענא כיון דלית לי' לר"ל טעמא דחזל"א אמאי מודה ביו"כ ואולי טעמי' דר"ל בכ"מ דח"ש מותר מה"ת משום דס"ל סתם אכילה בכזית וכמ"ש המל"מ פ"א מחמץ משא"כ ביו"כ דלא כתיב לשון אכילה אלא לא תעונה גם ח"ש אסור וכמ"ש שג"א סי' ע"ו דמה"ת שלכד"א אסור ביו"כ. אבל גם זה תמוה דהרי אמרי' שם ביומא ע"ט ודף פ' דקי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' בציר מהכי לא מיתבא דעתי' וא"כ סתם עינוי הוא בככותבות ואמאי יהי' אסור בח"ש. ואפשר לומר דס"ל דגם ח"ש מיתב דעת קצת אך לא לגמרי ומשו"ה אסור ואף דאמרי' התם דקי"ל לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' ובציר מהכי לא מיתבא דעתי' מיהו כולי עלמא טובא עוג מלך הבשן פורתא ומוכח דחצי שיעור אינו מיתב דעת אפי' פורתא לשום אדם מ"מ כבר פי' שם בס' תוס' יו"כ דרוב בנ"א האוכל שוהה במיעיהם טובא אבל עוג דבטנו רחבה מיד מתעכלת ושוהה פורתא וכו' וא"כ האי פורתא וטובא קאי על הזמן וא"כ אפשר לומר דכותבת מיתב דעתי' לגמרי קצת זמן אפי' לעוג אבל ח"ש אינו מיתב דעת לגמרי לשום אדם אפי' קצת זמן אבל פורתא מיתב דעת אפי' זמן טובא ולהכי מודה ר"ל דאסור מה"ת וצ"ע

ויותר נראה דבשלמא בשאר איסורי' דכתבי' רחמנא לשון אכילה גבי אזהרה ולא בעונש וכיון דלר"ל סתם אכילה בכזית ליכא אזהרת איסור בח"ש ולא אתי' סברת חזל"א ומפקא לקרא מפשטי' אבל ביו"כ דלא כתי' אזהרה עי' יומא פ"א רק עונש כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' ונכרתה נהי דאם אינו אוכל בככותבת איכא עינוי מ"מ בקרא לא כתי' רק דאם אינו מבטל העינוי ליכא עונש כרת אבל אכתי אפשר דבח"ש אף שהוא מעונה וליכא עונש אזהרה ואיסור מיהו איכא משום חזי לאיצטרופי

ועכ"פ מדברי מהרל"ח הנ"ל בתוס' יו"כ נמי משמע דגבי יו"כ כ"ע מודו דלא סגי בהנאת גרונו רק בעי אכילה במיעיו וזה החילוק בין עוג לכ"ע דבעוג שוהה פורתא במיעים ולכ"ע טובא

והא לסברא דלענ"ד הוא מערכה על הדרוש דודאי לפי האמת דח"ש אסור מה"ת וחייב על הנאת גרונו לר"י הדין דין אמת דאם אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו חייב לר"י משום דהרי נהנה גרונו בכזית אבל אין להוכיח מזה דח"ש אסור מה"ת דלמא ח"ש מותר מה"ת ובאמת אם אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו פטור אף דנהנה גרונו בכזית וא ואיכא הנאת גרונו מ"מ כיון דח"ש מותר הרי נהנה גרונו בכזית היתר ובשלמא לפי' הפשוט שפיר מוכח דאסור משום חזל"א דאי היתר ח"ש איך חייב בשני ח"ש הא היתר אכל או איך חייב בכזית בכא"פ דאורייתא עכ"פ אם הוא בעין לכ"ע עי' תוס' נזיר ל"ו ד"ה וכזית הא אכל ח"ש ראשון בהיתר וכמ"ש ש"א סוס"י פ"א אבל לסברא הנ"ל שפיר י"ל דח"ש מותר ואם אכל כה"ג באמת פטור ומותר

ושנית נ"ל דל"ש באופן זה חזל"א מהא דאמרי' בשבת ק"ד ע"ב כתב אות אחת בטברי' ואות אחת בציפורי חייב כתיבה הוא אלא שמחוסר קריבא ופריך ממתני' כתב על שני כותלי הבית וכו' ומשני התם מחוסר מעשה דקריבא הכא לא מחוסר מעשה דקריבא ופרש"י מחוסר מעשה דקריבא אינו מקרבן אלא ע"י קציצה המפסיק ביניהם וכו' עד ואתה יכול לקרבן שלא במעשה אלא קריבא בעלמא עיי"ש ועי' בר"ן נדרים ל' שכתב לחלק דבשדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש קדשה משום דאותו הקדש עצמו שהוא מקדיש לאח"ז בידו להקדיש עכשיו ומשו"ה לא מקרי דשלב"ל ומחוסר מעשה אבל בנטיעה וקידושי אשה בשתי פרוטות באחת היום ואחת לאחר שאגרשך אותה קדושה שני' א"א לה לחול עכשיו מפני קידושי' ראשוני' לא חיילא גם לאח"ז עיי"ש ולפ"ז ה"נ כיון שא"א לו עתה לאכל ח"ז של אכילה שני' שהרי אוכל עתה אכילה ראשונה ומחוסר שני מעשים בין שני ח"ש דהיינו אכילה ראשונה והקאה. ועי' תוס' ב"ק ע"ו ע"ב ד"ה כל ל"ש בזה חזל"א וא"א שיהי' אסור מכח זה ולא אמרי' חזל"א אלא מצד שראוי להצטרף לח"ש אחר דאינו רק מחוסר קריבה וכגמ' שבת הנ"ל

ובסברת הר"ן הנ"ל אמרתי לחלק במ"ש מג"א סי' ח' סקט"ז דאפי' פשט הראשון קודם שלבש השני א"צ לחזור ולברך דלא כפסק רמ"א שם והקשה מסי"ד בפשט טליתו וחוזר ומתעטף צריך לחזור ולברך עיי"ש מה שחילק. ולענ"ד אינו דומה כלל דבאותו טלית עצמו כיון שא"א ללבישה שני' להיות בשעה שמברך על לבישה ראשונה דהרי א"א ללבוש שני' קודם שלבש ראשונה שפיר לא מהני ברכה על לבישה שני' שאין בידו שתהי' בעולם בשעת ברכה וא"א ללבוש שני' קודם שתפסוק לבישה ראשונה וא"א שתחול ברכות לבישה ראשונה בשעת לבישה שני' אבל בסקט"ז כיון דאפשר ללבוש השני קודם שפשט הראשון שפיר חלה ברכה ראשונה עלה וממילא אפי' פשט הראשון קודם שלבש השני שפיר נפטר בברכת לבישה ראשונה וא"ש. [ועיין מש"כ בהל' חנוכה] ובזה יבא שלום וישמח ביום מתן תורתינו בגוף ונפש כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת: עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ק"מ עוד להרב הנ"ל

הנני חוזר על הראשונות במ"ש במכתבי הקדום וכעת נפל מילתא בלבאי דיש להביא ראי' לסברא הנ"ל דפלוגתא דר"י ור"ל בח"ש תלי' בפלוגתא דהנאת גרונו ומיעיו מירושלמי הנ"ל דמודה ר"ל באיה"נ וסברא הפשוטה משום דח"ש הנאה מיהו הוי וקשי' למה שהעלה הצל"ח פסחים כ"ב ע"ב דגם בהנאה כזית משום דנאמרה בלשון אכילה ויש סמוכי' לזה במל"מ פי"ד מאבל וא"כ כיון דגם בהנאה בעי שיעור אין ח"ש אסור רק משום חזל"א וכיון דר"ל ע"כ לית לי' סברת חזל"א אמאי מודה באיה"נ ולפי סברא הנ"ל א"ש לפי מה דמשמע בריב"ש סי' רפ"ח דבאיה"נ לכ"ע חייב בהנאת גרונו וכיון דחייב בהנאת גרונו ומשכחת חיוב בח"ש גופא מודה ר"ל דאסור מה"ת כמו לר"י בכל איסורי' דטעמא דר"ל באיסורי אכילה משום דאכילה במיעיו בעי' וזה ל"ש באיה"נ ויש לפקפק וצ"ע

ואמנם כבר כתבתי בתשו' אחת [עיין לקמן תשו' קע"ה] טעם נכון אמאי מודה ר"ל באיה"נ משום דבכל הנאת הגוף איכא נמי הנאת משתרשי ועי' בס' תשו' ב"א דבמצוה שצריך לתת ממון בעבורה ל"ש מללה"נ משום דקא משתרשי ממון באיה"נ והנאת משתרשי הוא הנאה קיימת עולמית ומצטרף אפי' לזמן מרובה אם נהנה עוד בח"ש דהרי הנאת משתרשי של ח"ש ראשון עדיין קיימת ואיכא שיעור בפ"א ועי' ש"א ססי' פ"א מ"ש לענין ב"י ולשיטת רשב"א הנאת משתרשי אסור מה"ת כמו מכירה וכדאמרי' לענין מעילה צירף את המעילה לזמן מרובה ולהכי ח"ש אסור מה"ת באיה"נ דאם יאכל אח"כ עוד ח"ש אחר כמה שנים עביד איסורא עכשיו ולמפרע וא"כ אין ראי' לסברא הנ"ל

ולפי דברינו אלו י"ל ר"י ור"ל לשיטתיהו בהנאת גרונו דר"י ס"ל ע"כ ח"ש אסור מה"ת הואיל וחזי לאצטרופי בכא"פ ואי ח"ש מותר איך חייב אח"כ ואי משום דאיכא שיעור שלם במיעיו בפ"א הלא לר"י אינו חייב על הנאת מיעיו בלי הנאת גרונו כגון כרכו בסיב ובלעו והנאת גרונו של ח"ש א' כבר כלתה בשעת הנאת גרונו של ח"ש שני ור"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת והא דחזי להצטרף בכא"פ היינו לשיטתו דמחייב על אכילה במיעיו ובמיעיו איכא כשיעור בפ"א ויש לעיין בתוס' כתובות ל' ד"ה אי

ובמה שאמרו בירושלמי דמודה ר"ל ביו"כ שעמדתי עליו לעיל נ"ל בהקדם מה שאמר שם דמודה ר"ל בעתיד להשלים ותמוה טעמא מאי ונ"ל עפמ"ש במק"א על מה שנתקשה אחרונים בדברי מהרש"ל שבועות כ"ג בתוד"ה דמוקי דלר"ש דכ"ש למכות גם שלכד"א אסור א"כ לר"י דח"ש אסור מה"ת גם שלכד"א אסור מה"ת וא"כ לא הועילו תוס' שם בתי' עי' מהרש"א שם ועניתי ואמרתי דודאי ח"ש הוי שלכד"א דאין דרך אדם לאכול כחצי זית ולהכי לר"ש דס"ל דאם באמת לא אכל אלא כ"ש חייב ע"כ שלכד"א נמי חייב אבל מי שאוכל כשיעור זית שהוא דרך אכילה אין דרך לאכול כזית בפ"א אלא גם חצי בפ"א ואח"כ עוד ח"ז ולהכי אף אם שלכד"א מותר מ"מ לכתחלה כשהולך לאכול ח"ש אסור לעשות דהרי זה אינו שלכד"א ועושה איסור ואף שאח"כ לא אכל יותר ולא הוי כד"א מה בכך הלא באמת אין עונש על ח"ש ולכתחלה כשהלך לאכול שפיר אסור דאינו שלכד"א הואיל וחזל"א שאם אוכל הרבה שהוא דרך אכילה נמי עושה כן שאוכל בפ"א רק ח"ש ועל סברא זו חולק ר"ל וס"ל כיון שאין בדעתו לאכול רק ח"ש הוי שלכד"א ומותר מה"ת אבל בעתיד להשלים לכשיעור ל"ק אי ח"ש מותר איך חייב אח"כ בכשיעור דזה הו' דרך אכילה כשדעתו לאכול כשיעור שיאכל בפ"א ח"ש ולפי"ז ביו"כ שחידש שג"א סי' ע"ו דגם שלכד"א אסור שפיר מודה ר"ל דגם ח"ש אסור מה"ת

אמנם כן תקשי אמאי מודה ר"ל באיה"נ הא גם באיה"נ שלכד"א והנאתן מותר לכן נ"ל דס"ל לר"ל דל"ש בזה שלכד"א כלל דאפי' כזית שהוא שיעור שלם אינו כד"א בנ"א כדמוכח בסוכה כ"ו דשיעור אכילת עראי הוא כדטעי' בר ב' רב וכו' והיינו כביצה וע"ש בתוס' ד"ה תרתי והא דכתב מ"ל בפ"א מחמץ דלר"ל סתם אכילה בכזית היינו אכילה של תורה דאגמרי' הל"ע דסתם אכילה שבתורה היינו כזית ומשו"ה שפיר מודה באיה"נ מטעם הנ"ל. ומה"ט מודה נמי בעתיד להשלים ול"ק קושי' ר"י הואיל וחזי לצרף ואם הוא היתר ח"ש איך חייב באוכל עוד ח"ש דשיעורי' הל"מ וכזית בכא"פ ג"כ הל"מ וכן הי' הל"מ דח"ש הוא היתר אם אינו אוכל רק ח"ש ואם עתיד להשלים ודעתו לאכול שיעור שלם בכא"פ גם ח"ש הוא אסור ואין טעם בדבר ועי' רש"י במשנה דא"ט דאין טעם בהל"מ ועי' רשב"א שבת צ"א שהקשה רמב"ן מה קמיבעי' בהוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה וכו' הא במנחות פשיטא דתפחה לא מהני מה"ת ותי' רשב"א' דזה דוקא בשיעורי תורה שאין טעם לשיעורן אבל שיעורי שבת יש טעם לאיסור שתלוי בחשיבות שדרך להצניעם לכן יש סברא כיון שתפחה וחשוב להצניע מחשב שיעור ע"ש באריכות

ולפ"ז אני אומר דמה"ט מודה ר"ל ביו"כ דבשאר איסורי' שאין טעם לשיעורי' ל"ק חזי לאיצטרופי דכך הל"מ בעתיד להשלים ח"ש