בית שערים אורח חיים קמד

ג"כ מדרון ושופע ויורד למבוי ודאי לא מהני מדכון המבוי להיות מחיצה לחצר

לכן לפענ"ד אין היתר לחצר זה רק כשאר חצר שנפרץ במילואו כמבואר רסי' שס"ג ס"ב. ונזכה במהרה לחצרות בית ד' בתוככי ירושלים והי' העקוב למישור כנפש רבך דויש

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קל"ד

שיל"ת ב' אויפאלא ג' שופטים תרנ"ד לפ"ק

לאהובי תלמידי הרבני החריף ובקי מו"ה זושא פריעדמאן ני' בק"ק נירעדיהאז

מה שנתעוררת ברש"י עירובי' ס"ב ד"ה אלא שכתב שהישראל צריך לשכור הבית מנכרי וליתן שכר על כל שבת ושבת והקשית הא קיי"ל באו"ח סי' שפ"ב ס"ו דיכול לשכור מעכו"ם רשותו לזמן ארוך בפ"א והא דעכו"ם יכול לחזור בו דוקא בהחזיר המעות קודם שבת ראשונה אבל בלא"ה מועיל לזמן ארוך כמ"ש מג"א שם

בשתים לא עלתה לך דהפי' במג"א שם עמ"ש רמ"א דהגוי א"י לחזור משכורתו עד שיחזור הדמים היינו כששכרו סתם וחזר בו קודם שבת ראשונה אז א"י לחזור בלי חזרת דמים דעכ"פ על שבת א' השכירו אבל אחר שבת ראשונה יכול לחזור אפי' בלי חזרת דמים דמצי למימר שלא השכירו רק על שבת א' ואם החזיק בו משנכנס שבת שוב א"י לחזור בו אפי' בחזרת דמים ואם שכרו לזמן א"י לחזור בו עד כלות הזמן היינו בלי חזרת דמים אבל בחזרת דמים שפיר יכול לחזור כמו בשכרו סתם קודם שבת ראשונה עי' במחה"ש שם

וגם בדברי רש"י לא כוונת יפה דרש"י לא כתב שצריך לשכרו בכל שבת רק כתב הטריחוהו והפסידותו וכו' כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת ויצא משם ופי' בכל שבת ושבת בשביל כל שבת ושבת ואפי' שכרו לזמן ארוך צריך ליתן שכר בשביל כל שבת ושבת רק שאפשר שנתנו בפ"א ועכ"פ הפסידוהו ויצא משם וא"כ לק"מ כמובן. ובזה הנני חותם בברכת השנים. לחיים טובים ארוכים ומתוקנים כנפשך ונפש רבך אוהבך דוש"ת

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קל"ה

שיל"ת ב' אויפאלא כאור בוקר ז' אדר ג' תצוה תרנ"ח לפ"ק

שוכ"ט ושמחת פורים, וד' קרנך ירים בני חביבי הרב הגדול חריף ובקי כמו"ה יודא צבי ני' וכאל"ש בק"ק ש' פאטאק יע"א

אחרי הודיע משלומינו וברוך אתה בבואך כחפצך ומחר יהי' העת הזה הנני לפרש לך סוגי' דעירובי' י' לפי פשוטו בלי שום חידוש להניח דעתך דמעיקרא פריך ואמאי יעשה פס אמה ומחצה וכו' ש"מ עומד מרובה על הפרוץ משני רוחות לא הוי עומד אפי' היכי דליכא אויר מצד השני של כ"א מן העומדי' אלא צריך העומד מרובה להיות ביחד בצד הפרוץ המועט שבצדו ומשנ' דלעולם היכי דליכא אויר מרובה מצד האחר של שני העומדי' אף שהאויר שבין שנ' העומדי' מרובה על כ"א מן העומדי' מ"מ מצטרפי' שני העומדי' להיות עומד מרובה אבל הכא דיש אויר מרובה על א' מן העומדי' משני צדדי' אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לי'. וע"ז פריך ויעשה פס אמה וכו' ש"מ עומד כפרוץ אסור דאפי' אם מצד א' של העומד הוי האויר כעומד נמי מבטל אויר לעומד דאס"ד דמצד א' אינו מבטל להעומד א"כ ל"ל אתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא ומבטל לי' דהא אויר דהאי גיסא שהוא רק כעומד אין בו כח לבטל כלל עומד שהוא כמוהו

ואל יקשה עליך דא"כ בעומד מרובה על הפרוץ נמי נימא הכי כיון דאין כח בפרוץ שבין שני העומדי' לבטל עומד שאצלו א"כ בטל לגבי העומד ואינו מצטרף עם האויר שמצד האחר לבטלו דז"א דבשלמא התם הפרוץ מרובה על העומד שאצלו וראוי לבטל העומד אלא שאנו מצרפי' העומד משתי רוחות והוי עומד מרובה אבל כי איכא גם אוירא דמרובה על העומד גם מצד האחר אמרי' כמו שאתה מצרף העומדי' כך אנו מצרפי' האוירי' ואתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא שהוא מרובה משני העומדי' ומבטל גם שניהם אבל הכא שהעומד כפרוץ הוא ביחד בלי צירוף גם האוירים אין מצטרפי' לבטלו ואדרבה האויר שהוא כעומד בטל לגבי עומר והוי ג"כ כסתום אי עומד כפרוץ מותר אלא ש"מ עומד כפרוץ אסור וע"ז משני דגם בכה"ג מצרפי' האוירי' דע"י האויר האחר שמצד השני מצאו מין את מינו וחוזר ונימור ואתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל משא"כ בפרוץ כעומד מצד א' שפיר י"ל דמותר דפרוץ בטל לגבי עומד. ושוב מצאתי בריטב"א סברא אחרת לחלק דבשלמא מעיקרא שפיר קאמר אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא וכו' משום דפרוץ שבאמצע שני העומדי' מבטל העומד שבצדו מהאי גיסא שאינו לצד הפתח שהרי הפרוץ מרובה עליו והאויר שבצד השני של העומד השני מבטל העומד השני שהוא ג"כ מרובה עליו אבל בעומד כפרוץ ל"ל הכי ולהכי הוי ס"ל למקשן דאין מצטרפי' האוירי' לבטלו עד דמשני לי' דבהא כמי מצטרפי' האוירי' לבטלו וז"ל דשאני הכא דאתי אוירא וכו' היינו משום דכל חד וחד מהני אוירין נפיש על העומד שביניהם הא אלו הי' העומד שווה לא' מן האוירי' לא מיבטיל בהכי ומשו"ה אמרי' ויעשה פס אמה וכו' ע"ש. ואין לומר נהי דאויר שהוא כמוהו לא מבטל לעומד מ"מ אויר שהוא מצד השני שהוא מרובה על העומד מבטל לי' ז"א דאם האי גיסא אינו מבטל לי' א"כ האויר בטל לגבי העומד והוי כאלו סתום כולו בפס ה' ולא נשאר רק אויר י' בצד השני דהוי פתח והוי נמי כסתום

אלא דע"ז הוי קשי' לך א"כ האיך משני מעיקרא דעומד מרובה על הפרוץ הוי עומד היכי דליכא אויר מרובה מצד השני דנימא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא כיון דאפי' פרוץ כעומד אסור ואם האויר מצד א' כעומד מבטל לעומד כ"ש בעומד מרובה משני רוחות דהאויר שבין שני העומדי' מרובה על כ"א מהעומדי' דמבטל להו אף שאין האויר רק מצד א' ובזה יפה הקשית

אבל כבר פי' הריטב"א דזה באמת הי' ג"כ קושי' הגמ' ש"מ עומד כפרוץ אסור וכ"ש עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות כקושיתך ואיך אמרת דהיכי דל"ש אתי אויר דהאי גיסא ודהאי גיסא וכו' עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד ע"ש ובזה מיושב כל מה דהוי ק"ל בזה ותבין מדעתך

תשובה קל"ו עוד להנ"ל

שוב הבאת מ"ש מהרמ"ש או"ח סי' קס"ט ליישב קושי' פמ"ג סי' שפ"ו סקי"א אהא דפסקי' שם ס"ח דאם נדר או נשבע שלא יהנה ממנה אין משתתפי' לו בה ועי' מג"א שם סקי"א והוא מגמ' עירובי' ל' ע"א אלמא דמה שמותר לטלטל ע"י חשיב הנאה ובסי' שס"ג ס"ח פסקי' דלחי שעשאו מעצי אשירה כשר אלמא דהיתר טלטול לא חשיב הנאה ותי' הנ"ל דלעולם היתר טלטול לא חשיב הנאה מטעמי' שכ' שם אלא בע"ח וש"מ כיון דא"א היתר טלטול אלא ע"י שקונה רשות חבירו זה חשיב הנאה ע"ש וק"ל התינח למ"ד בעירובי' מ"ט דעירוב משום קנין אבל אנן קי"ל כרבה בעירובי' שם דעירוב משום דירה כמבואר סי' שס"ו ס"ג והדק"ל. לק"מ דעי' תוס' עירובי' פ' ע"א ד"ה רב שכתבו דאפי' למ"ד עירוב משום דירה צריך לזכות כדי שיהא קונה דירה בבית חבירו ע"ש אלא דלמ"ד משום קנין קוני' רשות החצר זה מזה בעד שיווי העירוב ולמ"ד משום דירה הקנו לו חכמים בית חבירו ע"י עירוב ועי' בתוס' מ"ט סד"ה עירוב ועכ"פ ע"י העירוב קונה בית חבירו וזה מקרי הנאה

ומ"ש לתרץ קושי' פמ"ג למה דקי"ל כרבה עירוב משום דירה ופירש"י בעירובי' מ"ט שדעתו של אדם על פתו והו"ל כאלו דיירי בהאי ביתא וכיון דאסבה"נ ולכמה שיטות איה"נ אין לו בעלים ואין זה פתו ומשו"ה לא הוי עירוב לא כיונת יפה דבאיה"נ שאסור לכ"ע בלאה"נ אין מערבי' ואין משתתפי' דבעי' עכ"פ סעודה הראוי' לאחרים ועי' במג"א סי' שפ"ו ס"ט ועירובי' כ"ו אלא דשם בסי' שפ"ו ס"ח מיירי בנדר או נשבע שלא יהנה ממנו והוא מותר לאחרים ומערבי' בו כמו לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דחזי לאחריני ובזה כ"ע מודו דיש לו בעלי' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ועי' ריטב"א נדרים שלהי פרק ז'. ואפי' לדעת הר"ן בנדרים פ"ה דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולי' אחרים ליקח בע"כ ואפי' מיתשיל אח"כ א"צ להחזיר מ"מ כל כמה דלא אתי לרשות זוכה הוי הוא בעלי' ואפי' אמרי' בשאר הפקר דלא בעי' אתי לרשות זוכה עי' נדרים מ"ג היינו משום דלא מצי לאיתשולי עלה ולא מצי למיהדר בי' אבל כאן כיון דכל כמה דלא אתי לרשות זוכה ודאי מצי לאיתשולי עלה ולחזור מן הפקר שפיר מקרי בעלי' ועי' חי' רשב"א נדרים שם. ועוד דלענין לישראל בתרומה משום דלא חזי לדידי' מ"מ מערבי' לנזיר ביין משום דאפשר דמיתשיל אנזירתי' ע"ש. ועוד אפשר דר"ן בנדרים מיירי שאסר ע"ע גם הנאת משתרשי דאז הפקירו אבל כאן מיירי שלא אסר על עצמו רק הנאת הגוף ולא הנאת מכירה ונתינה ושפיר הוי בעלים ועי' מחה"ש סי' שפ"ו סק"י

ומה שנ"ל ביישוב קושי' פרמ"ג הוא דבאמת יש להבין בנדר או נשבע שלא יהנה ממנו נהי דאין מערבי' בו לכתחלה משום דאסור להינות ממנו אבל בדיעבד אם עירב בו ועביד אי' אמאי לא מהני עירוב וכ"ש דק' אי במצוה דרבנן ל"ש מהב"ע. אבל הדבר פשוט כמ"ש רמב"ן ורשב"א ביבמות ק"ג וטו"א ר"ה כ"ח דהיכי דאפשר לתקן האי' כמו כאן דאם נאמר דאינו עירוב א"כ לא נהנה ולא עשה אי' כלל בזה כ"ע מודו דעביד לא מהני ולהכי אפי' בדיעבד אינו עירוב וכבר