בית שערים אורח חיים קלט

דאכלי' אחשבי' לאכילה ולא אמרי' בטלה דעתו אצל כל אדם מ"מ ל"ש לומר דחזי לצרף שיאכל עוד ח"ש שלכד"א דהא לא חזי שאין דרך אכילה כן ובשביל שעשה פ"א שלא כדרך לא יעשה עוד שלא כדרך ועיי' פלתי סי' ס"ב דאי בהמה בחיי' לאו לאיברי' עומדת אין אי' אמ"ה חל כיון שאין האי' מעכבו לחתוך אבר שגם בלי אי' אין דרך לעשות כן אבל באי' עשה ולאו שאין מלקות דל"ש זה שפיר שייך חזל"א וח"ש אסור מה"ת

ועוד בה שלשי' כמ"ש ראשוני' בסנהדרין כ"ד בהאי דנאמן עלי אבא דדוקא דקבלו בחד דהוא פסול א' מהני אבל לא לקבלו כתרי דהוא שני פסולי' קרוב וחד ע"ש והרי כתב חכ"צ סי' פ"ו דהא דח"ש אסור מה"ת היינו משום דאחשבי', ולפ"ז דוקא ח"ש כד"א או שיעור שלם שלכד"א דהוי חד אחשבי' אמרי' אבל ח"ש שלכד"א דהוי תרי אחשבי' לא אמרינן וכ"ז בהאי דראבי' בסי' תרי"ב אבל ח"ש באי' עשה או בלאו שאין בו מלקות דהוי חד אחשבי' שפיר אמרינן

ומה שהקשית בשבת צ"ב ע"א דאמרי' ורמי דרבא אדרבא וכו' ומשני איפוך דרבא ס"ל ביד חייב דאגד גופו ל"ש אגד ופריך ביד חייב והתנן פשט בעה"ב את ידו לחוץ וכו' ומשני התם למעלה מג' ופירש"י וטעמא משום דלא נח ולא משום אגד גופו ותמהת הא רבא אוקי למתני' דרפ"ק דשבת בדף ה' משום דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וכתבו תוס' כתובות ל"א ע"ב ד"ה ר"א דאפי' למעלה מג' חשיבא כד' על ד' ע"ש א"כ מאי משני התם למעלה מג' הא כיון דידו חשיבא כד' על ד' גם למעלה מג' שפיר נח כיון דאגד גופו ל"ש אגד, ולפי דעתי לק"מ דנהי דגם למעלה מג' חשיבא כד' על ד' מ"מ אינה חשיבא כר"ה וכדאמרי' לעיל ג' ע"ב ידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כר"ה אם אינה ברשות א' עם גופו ע"ש ברש"י וע"ש ריש דף ד' דגם רבא ס"ל כן ולא אמרי' אגד גופו ל"ש אגד רק לענין שאין ליד דין כרשות שגופו בו אבל גם אין לה דין כרשות שידו בה ולהכי למעלה מג' פטור משום דנהי דנח ע"ג מקום ד' אבל לא ברה"ר אבל למטה מג' הוי כנח בר"ה בארץ וחייב ועיי' חי' ר"ן שבת ג' וא"ש

ומה שהקשית בפסחי' פ"ה ע"ב דקאמר והוא מפרק לה בנגררי' והא כיון דצרי' דומי' דשבת כדפריך והא לא נח א"כ מה משני בנגנרי' הא לפ"ז לא עביד עקירה כדאמרינן בשבת ח' ע"ב גבי זירזא דקני רמי וזקפי' וכו' ולשיטת הראב"ד ברשב"א כתובות ל"א דעקירת הרשות הוי עקירה ניחא אבל הרשב"א שם חולק והדק"ל גם זה אינו קושי' ומה שיתרץ הרשב"א שם גבי הי' מגרר ויוצא דחייב לענין שבת כן יתרץ גם כאן שהי' הרשות שהוציא ממנו גבוה מרשות שלפניו וכשהוציאן הרי כאן עקירה, ומחוורתא כתי' רשב"א שבש"מ שם דגרירה עקירה גמורה הוא דכולו נמשך ויוצא ממקומו בב"א דאלת"ה משיכה היכי' קני' אבל זירזא דקני בשעה שהוא מגביה ראשו האחד עדיין ראשו השני מונח ע"ג קרקע ולענין קניי' נמי בכי הא לא קני' ע"ש ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי

ועתה חזק ואמץ והתמד בתורה ודרך ארץ, ויהי אלקי עמך ותצליח בכל אשר תפנה, רק גם מזה אל תנוח ידך לשמור בריאותך התחזקת והיית לאיש אשר רוח אלקי' בו ותמצא חן בעיני אלקי' ואנשי' כנפש אביך הנאמן דושו"ט כל הימים

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קל"א

שיל"ת ב' אויפאלו לס' ברית מלח עולם היא תרמ"ג לפ"ק

שוכט"ס לידידי מנוער, הנגיד המפואר. הנודע לתהלה, פאר היחוס והמעלה, מורג חו"ש, זית רענן, זך הרעיון, במט"ב הגיון, כמו"ה עקיבא שרייבער נ"י בק"ק פאפא

מכתבך היקר הגיענו למשיבת נפשי וכו' ועל קושי' חמורה אשר הצעת מזקנך הגאון מו"ה עקיבא איגר זצ"ל על דברי רמב"ן במלחמות בסוגי' דשבת ח' שכתב אלא עיקר הפטור שמשעה שירדה לתוך ג' נעשית כמונח ואפי' למ"ד תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו התם בזורק כלומר זורק ממקום למקום שאין סופו לנוח כאן אבל הכא כמעביר דמי שהרי סופה לנוח כאן ומשעה שהגיעה לפחות מג' התחילה הנחתה ונפטר עלי' דרואים כאלו דפנות מונחות בקרקע לא שתעשה רשות אלא כלי הוא ואגבו למעלה מעשרה ואעפ"י שירדה אח"כ לתוך עשרה וקי"ל הרי עקירה באי' והרי הנחה באי' ולא אמרינן ממקום פטור אתי' שאני תוך שלשה שהנחה במקום פטור הוא וכו' וק"ל מסוגי' ערוכה שבת דף ק' דאמר רבא תוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו ופריך לאו היינו מתני' וכו' ומשני מתגלגל קאמרת מתגלגל אין סופו לנוח אבל האי כיון דסופו לנוח אע"ג דלא נח כמאן דנח דמי קמ"ל אלמא אפי' בסופו לנוח בעי הנחה ע"ג משהו והוא קושי' חמורה לכאורה

אבל אחר העיון נ"ל דלק"מ מתרי ותלת טעמי בשנשי' עין על לשון הרמב"ן שכ' ומשעה שהגיעה לפחות מג' התחילה הנחתה מהו לשון התחילה אלא דס"ל לרמב"ן דודאי גמר הנחה אין כאן עד שמגיע לארץ אלא דמשעה שמגיע לפחות מג' מתחיל ההנחה ונגמרת בהגיע לארץ. ולפ"ז נ"ל דאינו חייב אלא אם כל הנחה בחיוב אבל אם תחלת הנחה בחיוב וסופה בפטור או תחלתה בפטור וסופה בחיוב פטור דאין כל המלאכה בחיוב ולפ"ז בנידון רמב"ן תחלת הנחה בפטור שראשה למעלה מעשרה ופטור משום תחלתה בפטור אף שסופה בחיוב ושם בשבת ק' אי ליכא הנחה ע"ג משהו נמי פטור אם נזכר שגגתו כשהגיע לתוך ג' דנהי דתחלת הנחה הי' בשוגג ובחיוב אבל סופה בזדון ובפטור וכן בזורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה ובא בר"ה תוך ג' סמוך לארץ נמי פטור דנהי דיש כאן תחלת הנחה בחיוב בר"ה אבל סוף הנחה היתה בפטור ברה"י ומשו"ה בעי הנחה ע"ג משהו דליהוי גמר הנחה בחיוב וא"ש

ושנית נ"ל דכבר כ' הטור או"ח סי' תרל"ב דלא אמרי' לבוד להחמיר ועיי' מג"א שם סק"ה והרי הרמב"ן מדין לבוד אתי עלה בפחות מג' סמוך לארץ א"כ הא תינח בנידון דרמב"ן דאמרינן לבוד להקל לפוטרו אבל בשבת ק' דקאי דאם הוי הנחה חייב והוי לבוד להחמיר ולא אמרינן ולהכי בעי הנחה ע"ג משהו ולק"מ

ואכתי צ"ע קצת משבת דף פ' דמשני כאן בזורק כאן במעביר ופירש"י מעביר לא צריך הנחה דהא מנחא בידו דידי סמוכה לקרקע ע"ש ועיי' בבעה"מ ר"פ המצניע סד"ה הוציא. אמנם בתוס' כתובות ל"א ד"ה נימא מבואר דגם במעביר מדין לבוד אתאן עלה ע"ש ותקשי הא לא אמרינן לבוד להחמיר. ונתעוררתי בזה ע"י חתני נר"י. אבל נ"ל לחדש דודאי בדבר שאין לדון לבוד רק להחמיר לא אמרינן לבוד להחמיר אבל בדבר שיש לדון בו לבוד גם לקולא ולקולא אמרינן לבוד ממילא אמרי' לבוד גם להחמיר. ולפ"ז בשבת ק' דאנו צריכין לומר לבוד על החפץ שזרק והו' כמונח אע"ג דלא נח ע"ג משהו שפיר כתבתי דלא אמרינן לבוד להחמיר אבל בשבת דף פ' אין אנו אומרי' לבוד על החפץ שהעביר דהוי רק להחמיר אלא אנו אומרי' לבוד על היד דהוי כמונחת ע"ג קרקע ובזה יש לדון לבוד גם להקל שאם העביר משם ואילך עוד ד' אמות פטור עלי' דל"ה עקירה עד שיגביה ג"ט דלמטה מג' הוי לבוד ועיי' תוס' כתובות הנ"ל וכיון דאמרינן לבוד להקל אמרי' נמי בי' לבוד להחמיר וא"ש. ויש לתאריך בזה בדברי מג"א סי' תק"ב סק"ט עיי"ש ואין הזמן מסכים

שלישית נ"ל דיש ג' חלוקי' בדבר. א) מתגלגל שאין סופו לנוח כלל בשום מקום שהיתה מחשבתו לנוח שם. ב') זורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר שסופה לנוח במקום שהי' מחשבתו לנוח אבל אין סופה לנוח בר"ה במקום שהגיע לפחות משלשה. ג') סופה לנוח במקום שהגיע לפחות מג' ולפ"ז ס"ל לרמב"ן דודאי בסופה לנוח במקום שהגיע סמוך לג' הוי כמונח ולא בעי הנחה ע"ג מקום משהו ובאמת בזורק ד"א ונזכר אחר שהגיע לתוך ג' במקום שינוח שם חייב חטאת דהו' סופו שגגה והא דאמר רבא דבעי הנחה ע"ג מקום משהו היינו דוקא בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר והגיע לפחות מג' ברה"ר דכיון דאין סופו לנוח שם אלא ברה"י בעי הנחה ע"ג מקום משהו לחיובא אבל גם זה לא שמעי' ממתני' דבמתני' הו"א דוקא במתגלגל שאין סופו לנוח בשום מקום ולק"מ

ומצאתי בחי' רשב"א בשבת ק' שכתב הו"א דוקא במתגלגל שאין סופו לנוח כלומר שאין ראוי להנוח שם ואפי' נפלה שם והלכך לא עדיף תוך שלשה דידי' מממשו אבל מקום שסופו לנוח בו כלומר שראוי לנוח בו אלו נפלה בו הו"א תוך ג' שלו כממשו קמ"ל מבואר כמ"ש דשם הפי' אין סופו לנוח בשום מקום וסופו לנוח במקום שיפול ולא כאן אבל בסופו לנוח כאן שפיר י"ל דלא בעי הנחה במקום משהו. ואם כי סברת רשב"א קצת נוטה מסברתי מ"מ גם לפי סברתו מיושב קושי' הנ"ל על דרך שמיושב לפי סברתי וא"ש. ובזה יבא שלום ינוח על ראשך כחפץ נפש אוהבך הנאמן הדוש"ת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קל"ב

שיל"ת ב' איפאלו ב' לס' ויקהל תרנ"א לפ"ק

ברך ד' חילו. ושלום אהלו. לאיש לפי מהללו. אהובי הרב הגדול בתורה. מעוטר בתפארה. מרבה המוסרה. כמו"ה יוסף ליב ני' אבדק"ק דערעטשקע

מכתבו קבלתי ולא הי' פנאי להשיב עד היום ומאי דבדק בפי' הירושלמי עירובי' פ"ח הלכה ח' וזה תוארו ר' לעזר שאל לר' יוחנן ההן פיוסרוס זרק מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה א"ל על דעתך אין ר"ה לעולם ריש לקיש אמר לעולם אין ר"ה עד שתהא מפולשת מסוף העולם ועד סופו מיחלף שיטת ר"ל דאמר אין ר"ה