בית שערים אורח חיים קלח

דג"כ ס"ל הכי וגם נראה דהלכה פסוקה היא דפריך מינה בכ"מ ע' כתובות ל"א וליכא מאן דפליג עלה א"כ הכא אמאי חייב הא לא היתה עקירה משעה ראשונה לזרוק ארבע

דע בני כי ההפרש שהוא בין שוגג למתעסק הוא כך דשוגג היינו שמתכוין לעשות מעשה איסור זה שעשה רק שגג שאין זה איסור כגון שנתכוין להוציא מרה"י לרה"ר ונתכוין למעשה הוצאה זו שעשה רק שכח שהיום שבת או קסבר שמעשה זו מותרת אבל אם שכח שיש אצלו דבר והוציאו בשבת פטור מחטאת יען לא נתכוין לעשות מעשה זו שעשה ועי' ב"ק כ"ו ותוס' שבת י"א ד"ה שמא וכ"מ פ"א משבת ה"ז. וכן נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך אותו רק שכח שהיום שבת או שגג שמלאכה זו מותרת מקרי שוגג וחייב דהא נתכוין לעשות מעשה אי' זו שעשה אבל נתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר מקרי מתעסק גם לדעת רש"י בשבועות י"ט כיון שלא נתכוין כלל לעשות מעשה זו שעשה ולתוס' שם אפי' נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור משום שלא נעשית מחשבתו והיינו אף דנתכוין לעשות מעשה כמו מעשה זה שעשה מ"מ לא נתכוין לעשות מעשה זה שעשה ממש ובנתכוין להגביה את התלוש זה ותלשו או חתכו לכ"ע פטור דהוי מתעסק דהא לא נתכוין כלל לעשות מעשה זו שעשה לחתוך ולתלוש מן המחובר ובנתכוין לחתוך את תלוש זה ונמצא מחובר פליגי אביי ורבא בשבת ע"ב ובכריתות י"ט דלרבא פטור דס"ל דחתיכת מחובר הוא מעשה אחר לגמרי מחתיכת תלוש וא"כ לא נתכוין לעשות מעשה זו שעשה ופטור משום מתעסק והיינו דהא לא נתכוין לחתיכא דאיסורא דחתיכא שהיא אסורה הוא לגמרי מעשה אחר ועי' תוס' כריתות י"ט ד"ה דהא ולאביי חייב דהא מכוין לחתיכה וא"כ מ"ל חתיכת תלוש או חתיכת מחובר מקרי מעשה א' אלא שזו אסורה וזו מותרת ושפיר מקרי מתכוין למעשה שעשה

ולפ"ז במפנה חפצי' מזויות לזויות דבמלאכת הוצאה הוא בעקירה והנחה והרי בעקירה לא נתכוין כלל למעשה זו שעשה דהיינו להוציא מרה"י לר"ה שהוא מעשה הוצאה והוי מתעסק לגבי חצי המלאכה שהוא עקירה ולהכי פטור אבל גבי נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' ס"ל לאביי דזה מקרי מתכוין למעשה שעשה דהא נתכוין לעשות עקירה והנחה ממקום למקום בר"ה אלא שלא נתכוין לשיעור האסור ונעשית מחשבתו דיש ב' בכלל ד' וכמו שפירש"י שם ורבא ס"ל דמעשה זריקת ד' הוא מעשה אחרת מזריקת ב' וא"כ לא נתכוין למעשה שעשה והוי מתעסק ופטור ולק"מ

ובזה תבין דל"ק ג"כ מה שהקשית בדף ע"ב בלחתוך את התלוש וחתך את המחובר בין אי גרסי' רבה אמר פטור מהא דמנחות ס"ד דרבה ס"ל דאזלי' בתר מעשיו ולא בתר מחשבתו בין אי גרסי' רבא אמר חייב דרבא ס"ל במנחות שם דאזלי' בתר מחשבתו. ולפמ"ש תבין דבר לאישורו דבהאי דשבת ע"ב אי ס"ל לרבה דפטור היינו משום דס"ל דזה מקרי לא נתכוין למעשה שעשה דהא מעשה שהוא נתכוין לה היא מעשה אחרת לגמרי שהיא היתר לכ"ע כמ"ש תוס' בכריתות הנ"ל אף שבאמת עשה מעשה אי' פטור אבל שם במנחות במתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק הרי נתכוין למעשה שעשה וגם נתקיימה מחשבתו שהעלה דגים אלא שהוא נתכוין לעשות מעשה זו באופן שהיא אסורה ועשאה באופן שהיא מותרת וס"ל דאזלי' בתר מעשיו דבאמת לא עשה איסורא ולכן פטור אף דנתכוין לעשות מעשה שעשה הי' לעשות זו באופן שהיא איסורא כיון שבאמת לא עשה אי'. ואי רבא ס"ל בשבת ע"ב דחייב והיינו משום דס"ל דזה מקרי מתכוין למעשה שעשה כיון שנתכוין לחתיכה בעלמא ולא הוי מתעסק אבל במנחות שם נתכוין לעשות מעשה שעשה שהעלה דגים ונעשית מחשבתו שפיר לא הוי מתעסק וחייב אף שלפי האמת עשה באופן שמעשה זו מותרת מ"מ אזלי' בתר מחשבתו שחישב לעשות מעשה בעצמה באופן שהיא אסורה והוי כמו הושיט ידו להעלות בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך כפרה ועי' תוס' שבועות כ"ח סד"ה אמר רבא ואין הענינים דומי' והפוך בה והפוך בה וקשרם על לוח לבך כי אין בזה חידוש רק להבין דבר על בוריו. ובזה תנוח דעתך. אביך הנאמן הדוש"ת באהבה

עמרם הק' בלוהם ב"ק הנ"ל

תשובה ק"ל עוד להנ"ל

שיל"ת ב' אויפאלו א' ואתחנן תרנ"ה לפ"ק

שבוע העברה קבלתי במרחץ מכתבך עם ח"ת ומה שהקשית בשבת צ"א דבעי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו דמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת וכ' ותמהת נהי דבשעת הנחה מצטרף האי' זית להאי פחות מכביצה ואיכא הנחה חשיבא מ"מ בשעת עקירה לא הי' כשיעור וליכא עקירה חשיבא ואינו חייב עלי' כדמשמע מבעי' דרבא דלעיל יפה התבוננת בזה. ומה שנ"ל בזה הוא עפמ"ש נמ"י ב"ק כ"ג שהק' למ"ד אשו משום חיציו איתרבאי היכי שרי' ע"ש עם חשיכה להדליק הנר והוא דולק והולך בשבת וכו' ותי' דחיובו משום חיציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתח"י באותו שעה נעשה הכל ולא חשבי' לי' מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבי' לי' הו"ל למיפטרי' דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וכו' וכן הדין לענין שבת דאי אתחיל מע"ש אתחיל וכמאן דאגמרי' בידים בהאי עידנא דלית בי' אי' חשיב ע"ש וה"נ משעה שזרק שאין בידו להחזירה הוי כמאן דאגמר בהאי שעתא גם הנחה וכאלו מצורף מהשתא לטומאה ושפיר הוי עקירה חשובה ג"כ וא"ש

אבל מה שנ"ל יותר אמת הוא דהרי שיעור הוצאה אינה שוה בכל הדברי' כמבואר פ' כ"ג רק לפ"מ שדרך בנ"א להוציא כך לצרכו במקום הנחתו כ' שם צריך אילי' לא במקום עקירתו וא"כ א"צ שיעור רק במקום הנחתו אלא דצריך עקירה בדבר שבשעת עקירה יהי' שיעור במקום הנחה ולפי"ז בהנך בעי' דרבא דלעיל הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עלי' לאכילה וכו' בשעת עקירה לא הי' כ"כ שיהי' בו שיעור אכילה בשעת הנחה שפיר י"ל דפטור ושפיר מיבעי' לי' וכן בהוציא כגרוגרות לאכילה וצמקה וכו' בין עקירה להנחה בשעה שצמקה לא הי' ראוי להיות כשיעור בשעת הנחה וכן בצמקה וחזרה ותפחה בשעת צמיקה לא הי' ראוי' להיות כשיעור בשעת הנחה אבל בזרק כזית תרומה לבית טמא כיון דבשעת עקירה הי' עתיד להיות שיעור חשוב בשעת הנחה שפיר הוי עקירה חשובה וחייב והבן זה

ומה שהקשית בתוס' שם ד"ה כגון שכתבו ודוקא נקט כזית תרומה דאיכא אי' לאכלה בטומאה ותמהת מנ"ל דהאיבעי' משום דאסור לאכלה בטומאה דילמא האיבעי' הוא משום דאסור לטמא תרומה וכמ"ש רמב"ם פי"ב מתרומות ה"א ומיגו דמצטרף לאי' לטמא תרומה הוי נמי שיעור לענין שבת ולפ"מ שהביא מל"מ שם בשם תוס' דמטמא תרומה לוקה הי' מרויחי' דלא תקשי קושיתם מ"ש כזית תרומה מח"ז דהא במטמא תרומה לוקה. בזה לא דקדקת יפה דודאי משום דמצטרף האי פחות מכביצה למה שזרק לקבל טומאה אינו חייב על כזית שזרק משום שבת דהרי בהך פחות מכביצה לא עשה עקירה והנחה ולא הוצאה כלל אלא שהסברא משום שע"י הצירוף מקבל האי כזית טומאה והוי האי כזית לחודא שיעור חשוב לענין דאסור לאכלו בטומאה הוי האי כזית נמי שיעור חשוב לענין הוצאות שבת אבל לענין איסור, לטמאות תרומה הרי אין כזית הזה חשוב לקבל טומאה כלל אלא בהדי הפחות מכביצה ואיך יהי' שיעור חשוב לענין הוצאות שבת. ואפשר אין אי' כלל לטמאות כזית תרומה אם חולין משלימו לכביצה וכ"ש שאינו לוקה לדעת מל"מ בשם תוס' אלא אם מטמא כביצה תרומה ולק"מ: ומ"ש ליישב קושי' תוס' הנ"ל מ"ש כזית תרומה מח"ז דהא בתרומה טמאה ליכא אלא אי' עשה וח"ש נמי אסור מה"ת. עפ"י דברי ב"י סי' תרי"ב בשם ראב"י דגם אם שלכד"א אסור מה"ת מ"מ ח"ש שלכד"א מותר דל"ש חזי לאיצטרופי למלקות. ולפי"ז אתה אומר דגם באי' עשה דליכא מלקות ל"ש חזי לאיצטרופי וח"ש מותר מה"ת. דע בני כי טעם זה אינו מפורש בב"י אבל כך שמעת ממני בשם רב א' ליישב קושי' שהקשו בריש ביצה דס"ל לב"ש שאור בכזית וחמץ בכותבות הא מסקי' בגמ' דדוקא לענין ביעור פליגי וא"כ מה נ"מ בהא דחמץ בכותבות הא אין לוקי' אב"י משום דהוי נל"ע או משום שאין בו מעשה וח"ש נמי אסור מה"ת ותי' עפ"י ב"י הנ"ל דכיון דב"י אין בו מלקות ל"ש חזל"א וח"ש מותר מה"ת. ואני דחיתי דבריו מתי' תוס' כאן דמ"מ כזית חמיר טפי שהרי זית הוא שיעור ללקות עליו בכ"מ וא"כ שפיר שייך חזל"א אפי' בלאו שאין בו מלקות כיון דזית הוא שיעור ללקות עליו בלאו שיש בו מלקות ומ"מ תוס' בקושי' דל"ל האי סברא שפיר י"ל כמ"ש וכמדומה אמרתי כן בלעדינו מס' שבת לחדודי בעלמא

אבל האמת אינו כן דסברת חזל"א הוא בא' משני פנים או משום דאמרינן איך אפשר לומר דח"ש הוא היתר הא אם תצרף אליו עוד ח"ש יהי' אי' ואיך אפשר ששני היתירי' אם יצטרפו יחד יהי' אי' ובב"ח חידוש הוא אע"כ דגם ח"ש אסור מה"ת, פן השני כיון דכזית בכא"פ דאו' א"כ איך נימא דח"ש מותר מה"ת ואיך אפשר כשאוכל אח"כ עוד ח"ש בכא"פ יעבור על לאו כיון שח"ש ראשון הי' היתר גם ח"ש השני הוא היתר אע"כ דח"ש אסור מה"ת, וכל הני שני טעמי' שייכי' גם בלאו שאין בו מלקות וגם באי' עשה ושפיר הק' תוס' וגם שם בביצה קושי' אחרוני' במקומה, אבל בהאי דראבי' שכתב ב"י ל"ש הני תרי טעמי דנהי דאמרי' דמשום חזל"א כפן הא' הוא אי' היינו מצד המאכל אבל אכתי הוא היתר מצד האוכל דהוא שלכד"א ועיי' חת"ס יו"ד סוס"י קי"ד וע"כ צ"ל כפן הב' הואיל וחזל"א בכא"פ לאיסורא גם ח"ש אסור וז"א דמאן יימר דהל"מ כבא"פ הי' בשלכד"א הא הל"מ לא הוי אלא בכד"א אבל שלכד"א באמת אינו אסור אלא אם אוכל כזית בב"א ולא בכא"פ וא"כ ל"ש חזל"א ושפיר ח"ש שלכד"א מותר

וזאת שנית נ"ל דבשלכד"א ל"ש חזל"א דנהי דאסור מה"ת דכיון