בית שערים אורח חיים קלו

יקרת מכתבו קבלתי וד' ישלח דברו וירפאהו וכו' והנה אנכי הבאתי ראי' לדברי פמג"ד או"ח סי' שמ"ג דספי לי' בידים אינו אסור רק בדבר שאסור להגדול שנותן לקטן מדברי טו"ז יו"ד סי' שע"ג שכתב פי' כהנים גדולים ודלא כמ"ש כת"ס או"ח סי' ל"ה ופרו"מ נתקשה בדברי טו"ז איך יפרנס דברי רוקח שהביא ש"ך יו"ד רסי' שע"א ומג"א סי' שמ"ג דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס לאוהל המת משום דס"ס הוא ע"ש ות"ל כיון שהיא אינה בתורת אי' זה מותר ספי לי' בידים, והי' אפשר לדחות דטו"ז לא חידש רק דאין איסור מה"ת לספות בידים במי שאינו בתורת אותו איסור אבל עכ"פ מדרבנן אסור כמו בכל אי' אבל ז"א דא"כ לא צריך רוקח לומר דהוי ס"ס דהא גם ספק א' מותר דסד"ר לקולא, אמנם מ"מ נ"ל בזה תרי ותלת טעמי חדא דנ"ל סברא ישרה דוקא היכי דגדול יכול לעשות מעשה זו בהיתר וגם הקטן יכול לעשות מעשה האי' בלי נתינת הגדול אמרי' דבדבר שאין הגדול בתורת אותו אי' מותר לספות לקטן בידים אבל כאן כיון שהגדול דהיינו האשה המעוברת אינה יכולה לעשות מעשה זו בהיתר דכל זמן שנכנסת באוהל המת הרי היא מטמא את העובר וגם העובר א"י לעשות מעשה זו האסורה לו בלי האם אז הוי האם כאלו היתה בתורת אותו דבר וא"כ אסור ספי לי' בידים מן התורה

ושנית נ"ל דכבר הק' מג"א סי' שמ"ג על רוקח הא טתרה בלועה אינה מטמאה כמבואר פ"ז דאהלות מ"ה וחולין ע"א ותי' בהגהות מהרב"פ פ סי' שע"א כיון דעובר ירך אמו הוי כא' מאיברי' ומקבל טומאה ע"ש ודבריו צריכין ביאור הא גם באהלות שם מיירי מעובר באשה שילדה תאומי' ויצא ראשון מת וקודם יציאת השני הוציאו הא' מן הבית ואח"כ יצא השני טהור אע"ג דנגע במעי אמו במת משום דטהרה בלועה אינה מטמאה אף דעובר ירך חמו אך הדבר פשוט עפמ"ש תוס' חולין נ"ח וב"ב מ"ז דלענין טריפות לא אמרי' עובר ירך אמו כיון שיש לו חיות בפ"ע וגם בשאר דברי' לא אמרי' ירך אמו רק כל זמן דאגיד בגופה אבל בביצים גמורות דלא אגידי בגופה לא אמרי' ירך אמו ע"ש וה"נ שם באהלות דמיירי בשעת לידה ושוב אין העובר אגיד בגופה ל"ש עובר ירך אמו וא"ש, ולפ"ז כיון דמצד עובר ירך אמו אתאי' עלה דהוי כא' מאיברי' א"כ שפיר יש בגופה חלק שהוא בתורת אותו דבר ואסור ספי לי' בידים או דהוי כאלו התינוק עצמו גדול ובר דעת שהרי הוא כאמו ואסור לטמאות עצמו וא"ש

ושלישית נ"ל דהרי מבואר בטו"ז או"ח שמ"ג בדעת הטור דס"ל בטומאת כהני' דאב מחויב אפי' להפרישו מה"ת אבל ב"ד ואחרי' אין איסור רק ספי לי' בידים וא"כ שפיר י"ל דעל אחרי' אין אי' בספי' לי' בידים רק על כהנים שהם בתורת אותו איסור אך כ"ז באין לו אב אבל רוקח מיירי באשת כהן שהבעל חי והיא אשת כהן ואב מצווה אפי' להפרישו מה"ת דס"ל כדעת הטור וא"כ ב"ד ממחי' ביד האב להפרישו ועיי' ב"י רסי' שמ"ג ובש"מ נזיר כ"ט ושפיר אסורה ליכנס אי לאו משום ס"ס

ורביעי בקודש נ"ל למה דמשמע מלשון טו"ז סי' שע"ג דוקא אחרי' שאינם ב"ד אין אי' בספי לי' בידים אא"כ הם כהני' שהם בתורת אותו דבר אבל על הב"ד יש אי' שלא לטמאות אותן ביד אפי' הב"ד ישראלי' ואפשר משום דכתי' וקדשתו וזה חיוב על הב"ד וקדשתו בע"כ ודפנו וא"כ באשת כהן אין הב"ד מניחי' אותה ליכנס באוה"מ דלא ליספי ב"ד בידים לתינוק ולא שרי רק משום דיש ס"ס ויש לתאריך בזה ואין הזמן מסכים

וחמישיתו אוסיף עלי' דרמב"ם פ"ג מאבל הלכה ה' כ' המטמאה את הכהן אם הי' שניהם מזידין הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על לפ"ע לא תתן מכשול הי' הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד ה"ז שטמאו לוקה מבואר שכשם שיש אי' על המיטמא כך יש אי' על המטמא ועי' לח"מ שם וא"כ א"ש דאף דאשת כהן אינו בתורת מיטמא ומותרת לטמאות העובר מצד ספי לי' בידים מ"מ אסורה ליכנס באוה"מ משום איסורא דידה שהיא מטמא כהן וזה אסור גם לישראל אם הכהן שוגג בלי טעמא דלפ"ע וכאן העובר שוגג וא"ש ואולי בזה נדחו דברי טו"ז לגמרי כיון דגם ישראל בתורת מטמא אף שאינו בתורת מיטמא מ"מ מקרי איתי' בתורת אותו אי' וא"כ אסור גם בישראל ספי לי' בידים

ותמי' בעיני על טו"ז או"ח סי' שמ"ג שהק' על ב"י אם צריכותא לאו דוקא והוי ב' כתובי' נמי קשה לכתוב נבילה וחד מיניהו ולא יהי' לנו צריכותא ונצרך לומר דהוי ב' כתובי' וכו'. והוא פלא דא"כ לא נדע באידך שנים דכתיבי דמצווין להפרישו דהא יהי' ב"כ ואין מלמדין וע"כ הוצרכה תורה לכתוב הני ב' דבהו נמי ב"ד מצווין להפרישו בשלמא ב"י הק' שפיר אם הצריכותא טוב ומלמדין לא נכתוב רק נבילה וחד מיניהו ויהי' צריכותא ומלמדי' וא"כ נדע בכל התורה שהדין כן ולמה נכתבו אידך ב' אבל לפי קושי' טו"ז דיהי' שני כתובי' ואין מלמדין לא נדע באידך שנים דמצווין להפרישו וע"כ נכתבו משום דבאמת בהו נמי מצווין להפרישו וצ"ע

ופמ"ג שם הביא קושי' הא כיון דלדעת ב"י הו' ב"כ ואין מלמדין א"כ בנבילה באמת אין ב"ד מצווין להפרישו ואפי' ספי לי' בידים שרי ומה קושי' נכתוב נבילה הא בנבילה באמת אין הדין כן אבל ב"י הק' שפיר אי מלמדין וגם בנבילה הדין כן א"כ נכתוב נבילה וחד מיניהו ע"ש, ונ"ל עפ"י קושי' שהביא בספרו המקנה ח"ב כ"ל פ"א לר"מ דס"ל בט"ז כ' דאו מכור לנכרי אתי להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי והק' תוס' שם וכי אם יש לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לנכרי וכו' ותי' דנבילה שלא הי' שווה לישראל אלא דבר מועט שלא היו נכרי' מצוי' ביניהם וכו' א"כ מוכח דספי לי' בידים אסור דאל"כ גם לישראל שווה הרבה ליתנו לקטן וא"כ ל"ל קרא דספי לי' בידים אסור, ולפענ"ד לק"מ לפמ"ש פרמ"ג סי' שמ"ג דבספי לי' בידים איכא מלקות וא"כ צריך קרא למלקות דאי ילפי' מנבילה הוי רק לאו הבא מכלל עשה או איסורא בעלמא ואין לוקי'

מיהו נ"ל דהשתא דאיכא הני תלתא קרא אפי' הוי ג' כתובי' ואין מלמדין ועיי' נוב"י דאדרבה מלמדין דבעלמא אין הדין כן ולא נילף מנבילה אבל עכ"פ בנבילה גופא דמוכח קרא דספי לי' בידים אסור שפיר ילפי' מהני ג' דאפי' מלקות נמי איכא דאינו רק גילוי מילתא בעלמא ועיין ר"ן חולין צ"ח לענין מלקות טע"כ אך משם יש לחלק דהתם טעמא משום דאהדרי' לאיסורא קמא ע"ש אבל בלא"ה א"ש דמדהקדי' קרא נתינה דגר גלי קרא דנבילה ילפי' מהנך תלתא דכתי' בהו בהדי' לאו בספי לי' בידים ועיי' תוס' פסחי' כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש והארכתי בביאורו במקומו ועיי' ב"מ דף פ"ז, ולפ"ז שפיר הק' טו"ז ליכתוב נבילה וחד מיניהו ולהוי ב"כ דהא השתא נמי דלא כתי' נבילה והוי הנך ג' כתובי' ואין מלמדי' מ"מ על נבילה מלמדין ואיכא לאו ומלקות בנבילה ול"ק קושי' פמ"ג אבל קושייתי הנ"ל צ"ע ליישב

אבל קושטא קאמינא דקושי' הנ"ל לא נהירא לי דאפי' אי ספי ני' בידים מותר מה"ת מ"מ מדרבנן אסור ואפי' הקטן עצמו אם אוכל איסור בקטנותו טוב לעשות תשובה כשיגדל כמ"ש רמ"א סוס"י שמ"ג בשם פסקי מהרא"י ועיי' סנהדרין נ"ה שהביא מג"א שם סק"ד ועיי' ביו"ד סוס"י פ"א דאפי' המינקת לא תאכל דברי' אסורי' לפ' שמזיק לתינוק בזקנותו ועיי' ש"ך סקכ"ו דאפי' מאיסור דרבנן צריך האב להפרישו מה"ט וא"כ לא הי' נותני' נבילה לקטני' ואינו שוה הרבה משום זה ועיי' רמב"ן פ' משפטי' בפסוק ויצאה אשתו עמו אעפ"י שאב אינו חייב במזונות אשתו ובניו מה"ת מ"מ כיון שדרך כל הארץ לפרנסם חייבה תורה את האדון בזה וה"נ אף שמה"ת מותר ספי לי' בידים מ"מ כיון שאין דרך ישראל לתת נבילה לקטנים אינו שוה הרבה בשביל זה ושפיר הקדימה תורה נתינה דגר וסמכה הדין על מנהג העולם כמו שסמכה חיוב האדון במזונות אשה ובנים של עבד על מנהג העולם כמ"ש רמב"ן הנ"ל

ועוד לפמ"ש טו"ז יו"ד סי' קי"ז דסחורה בדברי' אסורי' אסור מה"ת א"כ אין רשאי לקנות ממנו להאכיל לקטני' ורק נזדמן שרי וא"כ אינו שוה הרבה דאפי' תרומה אמרינן בכמה דוכתי דנמכר בזול משום שאינו ראוי אלא לכהני' מכ"ש כאן שאינו ראוי למכור לישראל כלל רק להחזיק לעצמו דאינו שוה הרבה וגם אפשר דקרא מיירי דאין לבעל הנבילה קטן להאכילו ועוד למ"ש טו"ז שם דהא דאסור מה"ת היינו משום דילמא אתי למיכל א"כ נהי דבנזדמן שרי למכור אבל להחזיק בביתו להאכילו לקטני' י"ל דאסור מה"ת משום דילמא אתי למיכל וא"כ אינו שוה הרבה לקטני' וא"ש

ואמת כי לפי דברי טו"ז הנ"ל יש ליישב גוף קושי' תוס' ע"ז הנ"ל ועיי' תוס' סוכה ט"ל שהביא שם דודאי בדבר המותר אם יש לו חפץ למכור ל"ש להקדים נתינה דגר ואפילו נתינה דישראל כמ"ש תוס' בע"ז שם אבל נבילה דאסור לקנות כדי להרויח ולמכור רק בנזדמן התירה תורה ונתנה רשות למכור שפיר י"ל דלא שרי אלא באינו יכול לתתם לגר דאם ישליכנו לאשפה אית בי' משום בל תשחית כיון דמותר בהנאה אבל ביכול ליתן לגר לא התירה תורה מכירה אפי' בנזדמן דילמא ישהנו עד שימצא קונה ביוקר ואתי למיכל ואפילו מותר למכור אפילו ביכול ליתן לגר מ"מ אין חידוש אם נתינה דגר קודם, הכ"ד מחותנו ידידו ואוהבו הנאמן הדוש"ת

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קכ"ו עוד להגאון הנ"ל נ"י

מכתבו קבלתי ומה שהתפלא עמ"ש בתשו' הקודמת בדעת טו"ז דדוקא כהן אסור לטמאות כהן קטן לפי שהוא בתורת אותו דבר אבל ישראל מותר לטמאותו בידים אבל ב"ד אפי' ישראלי' אסורי' לטמאותו משום דכתי' וקדשתו דפנו והשתומם מהו גדר ב"ד ולפענ"ד פשוט דמומחי' וסמוכי' דבני עישוי נינהו נקראי' ב"ד ומצווין וקדשתו דפנו בע"כ ומ' שאינו מומחה וסמוך אינו ב"ד דלאו בר עישו' הוא ועיי' כ"ז בחו"מ סי' א' ובאחרוני' שם ואולי עכשיו שלוחתיהו דקמאי