בית שערים אורח חיים קלה

סי' ס"ד דבאיסור דרבנן מותר דשא"מ אף דהו' פ"ר והביא ראי' מתשובת מוהרם שבמרדכי פ' הזורק עיי"ש ועיי' במג"א סי' שי"ד סק"ה ובטו"ז סק"ב ולפ"ז לענין מלאכת צירוף שהוא דרבנן ל"ק כלל שהוא פ"ר רק דהי' ק' להרה"מ מצד מלאכת צירוף של גמר כלי שהוא דאורייתא מה מהני שהוא דשא"מ הא הוי פ"ר וע"ז תי' שפיר כמו שביארתי לעיל

אלא אי קשי' הא קשי' שם ביומא למה צריך אביי לאוקמא באין מכוין לצירוף הא אפי' במתכוין שרי משום דהוי כמידי דממילא כנ"ל ושם לא שייך לתרץ דעכ"פ אסור במכוין משום איסור מלאכת צירוף דרבנן דלענין זה לא הוי כמידי דממילא כמו"ש ושפיר אסור במתכוין דהא שם אי ליכא רק איסור דרבנן שרי בלא"ה משום דאין שבות במקדש

לכן נ"ל לחדש סברא אחת עיי' תשו' נוב"י מהדו"ק חלק יו"ד סי' נ"ה שכתב לתרץ מה שמקשין למ"ד ווסתו' דרבנן איך יפרנס משנה דשבועות די"ג הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופי' מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו דא"א לאוקמא אלא כדמוקי לה שם בגמ' די"ז בסמוך לוסתה, דבאין סמוך לוסתה לא משכחת חיוב חטאת אכניסה ואפרישה דהא אכניסה אנוס הוא ובברייתא שם תני דחייב שתים, ואי נימא דוסתות דרבנן א"כ תקשי אפי' בסמוך לוסתה אנוס הוא דהא מה"ת מותר לשמש, ואי דאסור מדרבנן האיך אפשר לחייב חטאת ע"ז ותי' הנוב"י כיון שעכ"פ מדרבנן אסור ומחויב לפרוש ממנה שוב אינו אנוס לשמש עמה וממילא חייב חטאת על שגגתו ששימש עם הטמאה ודאי עיי"ש ועיי' צל"ח פסחי' ד"ו בסוגי' דבודק צריך שיבטל כתב ג"כ סברא זו בדעת הרמב"ם פ"ג מה' חמץ ה"ח דודאי אי לא תקנו חכמים ביטול אין לו אפי' עבירה בשוגג אם יש חמץ שאינו ידוע בביתו דכיון שבדק ולא מצא אנוס הוא אבל כיון שחכמים תקנו לבטל ולא ביטל שוב אינו אנוס ועשה עכ"פ עבירה בשוגג מה"ת אם הי' לו בביתו חמץ שאינו ידוע עיי"ש

ולפ"ז נ"ל דאפי' לשיטת הרשב"א הנ"ל אם אחד מטיל עששיות שרוצה להניחם להשתמש בהם כמות שהן דשייך בהן צירוף מדאורייתא משום גמר כלי, במניחה לתוך צונן להפיג צינתן חייב מה"ת משום מצרף, דדוקא אם הולך לעשות דבר היתר, שפיר אמרי' דעל דבר ההיתר הוא אונס ולא ניתוסף במלאכת האיסור שום פעולה מאלו הי' עושה מלאכת היתר לבדה כגון אלו הי' הטלת עששיות לצונן באינו רוצה להניחם כך היתר גמור, אז הוי מלאכת האיסור כמידי דממילא ושרי אפי' במתכוין אבל כאן אפי' אם אינו רוצה להניחם כמות שהן דליכא משום גמר כלי אפ"ה איכא איסור דרבנן וא"כ כיון שגם מלאכת היתר אסורה מדרבנן מיהת שוב אינו אנוס עלי' וממילא חייב על מלאכת האיסור מה"ת ולא הוי כמידי דממילא רק כאפשר וקא מכוין ועיי' בלשון הריא"ז דוקא שבאותו המעשה דעביד פ"ר אינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפ"ר עושה גם דבר היתר עמו ומתכוין אף לדבר היתר נראה בעליל דוקא בדבר היתר שרי ולא כשיש איסור דרבנן דאז אסור אפי' מה"ת

ומעתה יש לחדש דאפי' במקדש דאין שבות במקדש וא"כ איסור דרבנן מותר דממילא גם מה"ת שרי דהוי כמידי דממילא, מ"מ י"ל דהא דאין שבות במקדש הוא דוקא במקום שגם במדינה הי' נשאר השבות רק איסור דרבנן אבל במקום ששבות זה גורם במדינה שיהי' אסור דאורייתא לא הותר כלל במקדש ושפיר צריך לשנויי דמותר דוקא משום שאינו מכוין

אמנם נ"ל דסברא זו תלי' עיי' ברמב"ם פ"ח מה' בית הבחירה הי"ב כתב כסדר הזה היו עושי' בכל לילה חוץ מלילי שבת שאין בידם אור אלא בודקי' בנרות הדלוקי' שם מע"ש וכתב הכ"מ שם ואע"ג די"ל אין שבות במקדש משום דכהנים זריזין הם וטלטול הנר בשבת אינו אלא שבות שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקי' מע"ש עיי"ש ולפ"ז כיון דהיכי דאפשר שייך שבות גם במקדש, אלא היכי דלא אפשר התירו משום צורך מקדש שפיר י"ל כיון דענין השבות שייך במקדש, לא התירו לצורך מקדש, אם השבות גורם איסור תורה אבל לדעת המ"ל שם דאפי' אפשר בענין אחר נמי אין שבות במקדש, דלא שייך כלל ענין שבות במקדש א"כ אין לומר דבמקוה שהשבות גורם איסור תורה לא התירו שבות במקדש, שהרי אין ההחלה לשבות כלל לחול כדי לגרום איסור תורה והדק"ל דלדידי' ל"ש תי' הנ"ל

והנה המ"ל שם הביא ראי' ממ"ש מהרי"א בכתביו סי' קנ"ד דשרי להקיש באצבעו בשבת לשתק התינוק והביא ראי' מהא דתנן ביומא די"ט ע"ב ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא וכו' וא"ל דהתם הטעם משום אין שבות במקדש דא"כ הו"ל לתלמודא לאסוקי עלה דשרי מה"ט עיי"ש ועיי' בתשובותיו סי' ס"ב ואי נימא דבמקום דאפשר יש שבות במקדש א"כ איך אפשר לומר דשרי גבי פרחי כהונה משום אין שבות במקדש הא אפשר להקיצו בענין אחר אלא ודאי אפי' באפשר נמי אין שבות במקדש עיי"ש במ"ל

והנה המהרי"א שם כתב ואע"ג דתנן בפ"ה דביצה דל"ו ע"ב ולא מטפחי' ולא מספקי' וכו' בשבת וביו"ט ועיי' תוס' ביצה ד"ל ד"ה בין מטפחי' מ"מ כה"ג שרי והנה לא ביאר דבריו למה שרי כה"ג אמנם מצאתי למג"א סי' של"ט ס"ק ב' שכתב דמשו"ה שרי גבי פרחי כהונה שהיו מכין להקיצו ולא הוי קול של שיר ועיי' בריש סימן של"ח בשם יש"ש כל משמיע קול שאינו מכוין לשמחה כגון שמש המקשקש לביה"כ וכיוצא בזה מותר, ויש לפרש כונתו דלא אסרו חכמים אלא לשיר אבל לא השמעת קול שאינו לשיר, ואף דהשיר ממילא בא מ"מ לא אסרו חכמי' אבל יותר נראה דכיון דלא מכוין לשיר שרי משום דדשא"מ מותר ויש להאריך ולפלפל בזה

המורם מזה דאם אמרי' דשא"מ מותר כר"ש ל"ק אהא דפרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא הא לא מטפחי' ולא מספקי' די"ל דשרי משום דשאינו מכווין לשיר ודשא"מ מותר, אבל אי דשא"מ אסור ע"כ התם טעמא דשרי משום דאין שבות במקדש ומוכח כדברי המ"ל דאפי' במקום שהוא אפשר אפ"ה אין שבות במקדש, וא"כ אין השבות גורם איסור תורה גבי מצרף הנ"ל וממילא דשרי גבי מצרף הנ"ל אפי' במתכוין אבל אי יש לתרץ שם משום דשא"מ ולא מוכח כמ"ל אסור מצרף במתכוין כמש"ל ולפ"ז א"ש דבס"ד דמשני דשא"מ מותר, ע"כ הוצרך לשנות משום דשא"מ דבמתכוין אסור כנ"ל ובמסקנא דקאמר ה"מ בכה"ת וכו' דס"ל בכל התורה חוץ משבת דשא"מ אסור וא"כ גם בשבת אסור מדרבנן ומוכח כדברי מ"ל י"ל באמת דמותר במצרף אפי' במתכוין

ובהכי ניחא דבתוס' ישנים שסביומא הק' הא אמרי' בשבת פרק כירה מכבין גחלת של מחכות בר"ה וכו' משמע הא ברה"י אסור מדרבנן והכא שרי' להטיל עששיות חמות ותי' דאין שבות במקדש ולדבריו תקשי לכאורה א"כ גם בס"ד כי משני דשא"מ מותר היינו צריכין לטעמא דאין שבות במקדש וא"כ למה לא אמר מיד דשא"מ מותר ואין שבות במקדש כדאמר במסקנא האי ואין שבות במקדש, ולפי האמור א"ש דבס"ד הי' די לנו אם אין שבות במקדש היכי דלא אפשר וזה פשיט לכל אבל במסקנא רצה לחדש דאפי' במתכוין שר' וזה אינו רק אין שבות כלל במקדש אפי' באפשר כמו"ש להכי הוצרך לומר האי ואין שבות במקדש

ולפ"ז נכונים דברי הרמב"ם בפ"ב מעבודת יו"כ הנ"ל שהרמב"ם קאי לפי המסקנא ורוצה להתיר אפי' במתכוין כנ"ל דוק שם בלשון הרמב"ם שלא כתב כלל שאינו מכוין לצרף להכי שפיר הוצרך לתת טעם משום אין שבות במקדש וכנ"ל והארכתי ג"כ לבאר דבריו בפי' המשנה שיסכים עם הנ"ל אך יען הארכתי יותר מדי אמרתי בזה תהי' שביתת קולמסי, ואני תפילה לטרא עלילה, וחונן לאדם דעה, יחנני בינה בכל שעה, ויראני מתורתו נפלאות עד קץ הפלאות וינחני בדרך אמת, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ללמוד תורה לשמה, עד נבא בעיר ד' שמה, אמן

ואזכיר עוד קושי' אחת בענין זה התוס' ביומא דל"ד ובכתובות ד"ז ד"ה האי מסוכרייתא תמהו על פי' הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' שרי' אפי' לכתחילה ממפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא פטור ומותר אבל אי לאו משום צערא הי' אסור אע"ג דלא ניחא לי' בפה כלל דאי ניחא לי' מן הפה אפי' כי לא מתכוין נמי חייב עיי"ש ופלא בעיני דבשבת מ"ח אמרי' דפותח בית צואר בשבת חייב חטאת ופריך וכי מה בין זו למגופת חביות וכו' והק' בתוס' שם מאי קשי' לי' ממגופת חביות הא התם לכ"ע אינו חייב חטאת כדאמרי' בגמ' שבת קמ"ו ד"ת כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח אבל הכא פתח בית הצואר עשוי הוא להכניס ולהוציא ותי' דהכי פריך כיון דמחייבת חטאת בפותח בית הצואר משום דעשוי להכניס ולהוציא א"כ נמי גבי מגופת חביות אם עשוי להכנס ולהוציא הי' חייב חטאת הלכך השתא כמי שאינו עשוי אלא להוציא הי' לו ליאסור מדרבנן ומשני זה חיבור וזה אינו חיבור שהמגופה אינה מן החביות ואפי' אם הי' עשוי נקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא הי' חייב חטאת לכך שרי רבנן עיי"ש ועיי' במג"ש בשבת דצ"ד דלעשות לה פה היינו להכניס ולהוציא דהיינו להוציא ליחה ולהכניס אויר ואז חייב חטאת וא"כ להוציא ליחה הוי להוציא לחוד וא"כ אסור מדרבנן אטו להכניס ולהוציא אי לאו משום צערא, ולא דאסור מדרבנן משום שהוא פ"ר שודאי עושה פתח להכניס אויר ולהוציא ליחה דזה שרי אפי' לכתחילה כדעת הערוך כיון שאינו מכוין ולא ניחא לי' בפ"ר אלא דאפי' אם לא הי' ראו' כלל להכניס אויר אלא להוציא. ליחה הוי אסור מדרבנן אטו להכניס ולהוציא אי לאו משום צערא וצע"ג בעיני כעת

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה קכה

שיל"ת ב' אויפאלו ב' שמות תרמ"ה לפ"ק

שלומים מרובים כטל וכרביבים. לאהובי מחותני הרב הגאון כמו"ה זוסמאן אליעזר ני' סופר האבדק"ק האלאש: