בית שערים אורח חיים קלד

לא מיקרי פ"ר. וחומרא אם אינו יכול להשיג מבוקשו בלא הפ"ר אף שאפשר לו בשום פעם לעשות מעשה שעושה עכשיו בלא הפ"ר מיקרי פ"ר וא"כ איך דן ק"ו מדברי הרשב"א

לכן נ"ל לבאר כונתו באופן אחר דהנה בפסחים דכ"ה פליגי אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אביי שרי ורבא אסר וקאמר בלישנא קמא דלא אפשר ולא קמכוין לכ"ע שרי אליבא דר"ש דס"ל דשא"מ מותר ופליגי אליבא דר"ש באפשר ולא קמכוין עיי"ש בתוס' ד"ה לא אפשר ונתקשו שם בתוס' הא מודה ר"ש בפסיק רישא ותי' דמיירי כגון דלא הוי פ"ר עיי"ש בדבריהם באריכות ועי' בפנ"י שנתקשה האיך אפשר לומר דלא הוי פ"ר הא לשון הנאה הבאה בע"כ משמע שכבר באה הנאה ועיקר פלוגתייהו אם צריך להתרחק ולפרוש עיי"ש מה שנדחק והאריך להקשות ללשון ב' דפליגי אליבא דר"י בלא אפשר וקמכוין דשרי אביי והתם דקמכוין ודאי הוי פ"ר ומכ"ש דרבא מייתי ראי' מהך דלולי' משמע דלאביי שרי התם ושם ודאי הוי פ"ר כיון שמסתכלי' ומתכונים לשון עיניהם מבית קדשי קדשים ותי' דשם לא שייך פ"ר דהא אפי' מכווין שרי משום דלא אפשר עיי"ש. אמנם באמת היא גופא קשי' האיך אמרי' ללישנא בתרא לאביי אליבא דר"י דשרי בלא אפשר אפי' מכוין וכתבו תוס' שם דלא אפשר היינו דלא אפשר כדרכו רק בטורח גדול והאיך אפשר לומר כן וכי היכן מצינו לחלק באיסור דאורייתא בין אפשר ללא אפשר אלא בטורח גדול הא עיקר פלוגתא דר"י ור"ש מצינו לענין מלאכת שבת ויו"ט וכי נאמר דמותר אליבא דר"י לעשות מלאכה בשבת ויו"כ היכי דלא אפשר לעשות בהיתר אלא ע"י טורח גדול או משום הפסד ממון דמקרי נמי לא אפשר כדמוכח ממוכרי כסות וכמו שהק' הפנ"י בראש הסוגי'. לכן יצא לחדש דבר חדש דפלוגתא דאביי ורבא הוא דוקא בענין דלא עביד כלל מעשה בגופו אלא שהנאה באה מאיליו כגון ליהנות מקול מראה וריח של הקדש או של ע"ז. ואנו דנין אם צריך לפרוש מליהנות בזה שרי אביי אליבא דר"י אפי' במתכוין היכ' דלא אפשר משום דשב ואל תעשה הוא וכה"ג מצינו בברכות לענין כבוד הבריות שדוחה איסור דאורייתא בשב ואל תעשה וכן בסנהדרין פ' בן סורר לענין יהרג ואל יעבור משני נמי אביי אסתר קרקע עולם ופירש"י משום שאינה עושה מעשה וכן בכתובות דנ"א לענין אשת ישראל שנבעלה תחילתה באונס וסופה ברצון עיי"ש ולהכי שרי' בהנאה הבאה מאיליו בלא אפשר וקמכוין משום דכונת הלב היכי דליכא מעשה אין איסור ובהכי ניחא נמי ללישנא קמא דשרי אליבא דר"ש בלא מתכוין אפי' באפשר דהוי פ"ר דפ"ר אינו אסור אלא אם ע"י מעשיו נעשה האיסור במידי דהוא פ"ר הו"ל כמתכוין, משא"כ אם הפ"ר בא ממילא ולא ע"י מעשיו ואינו מתכוין ליהנות ממנו כלל שרי עיי"ש במתק דבריו שהאריך מאוד ונראי' דבריו לאמיתה של תורה

ולפ"ז אני אומר דכך היא סברת ריא"ז ודאי בדבר שא"א בשום פעם שיעשה מעשה ההיתר בלי מעשה האיסור כמו בחותך ראש הבהמה לשחיקת התינוק שהבאתי לעיל רק שאינו מכוין להמיתה, או במילה בצרעת, שא"א בשום פעם לחתוך הערלה ולא הנגע שעליו והכל ההיתר עם האיסור רק מעשה אחת אז כיון שעושה מעשה ועל ידו נעשה הפ"ר אז ודאי אסור פ"ר, אלא אפי' אם אפשר בשום פעם לעשות מעשה ההיתר כמו שעושה עתה בלי מעשה האיסור רק שעכשיו אי אפשר לעשות מעשה היתר בלי מעשה האיסור כגון בגורר אדם מטה כסא וספסל ואינו מכוין לעשות חריץ בביצה דכ"ג אם לא הי' אפשר לגרור עכשיו מבלי שיעשה חריץ אף שאפשר לגרור בשום פעם בלי חריץ נמי מיקרי פ"ר כיון שא"א מבלי שיעשה גם מעשה האיסור דהיינו החריץ והחפירה ועושה עתה ב' מעשים בפעולה אחת של הגרירה (א') שגורר ממקום למקום (וב') שחופר משא"כ אז כשעושה מעשה האיסור בלי מעשה היתר לא נעשה מעשה החפירה כלל, ואין לומר בזה שהוא הולך לעשות רק מעשה ההיתר והאיסור בא ממילא דילמא להיפך הולך לעשות מעשה האיסור ומעשה היתר בא ממילא שהרי גם האיסור הוא מעשה משא"כ בנועל ביתו לשמרו שאפשר לנעול בשום פעם בלי צידת צבי רק עכשיו שהצבי שם ניצוד ממילא גם הצבי ולא נתחדש עכשיו ולא ניתוסף בפעולה זו של נעילה שום דבר מאלו לא הי' שם צבי שום מעשה יותר ואינו עושה בידיו יותר בנעילתו ממה שעושה נעילה באין שם צבי אז שפיר אמרי' הוא הולך לעשות מעשה הנעילה שהוא מעשה היתר באין שם צבי והלא גם עתה אינו עושה יותר וצידת הצבי בא ממילא והוי כמו ריח של ע"ז דאינו מזיק הפ"ר כסברת הפנ"י הנ"ל, משא"כ בגורר שכתבתי לעיל אין לומר שהולך לעשות מעשה היתר והאיסור בא ממילא שהרי מעשה זו שנתחדש וניתוסף עכשיו בגרירתו דהיינו התפירה לא הותר מעולם רק מעשה אחרת גרירה בלא חפירה וכיון שעושה מעשה האיסור בידים עכשיו אסור פ"ר כיון שעתה אינו יכול לעשות מעשה היתר בלי מעשה האיסור. וזה שכתב דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפי' עביד אותו מעשה בעצמה בפ"ר שרי כי לא מכוין לעשו' בפ"ר, אבל אם עושה בפ"ר מעשה חדשה שלא הי' עושה בלא הפ"ר אף שעושה גם המעשה שהי' יכול לעשות בלא הפ"ר לא שרי' בפ"ר

ומעתה י"ל דהרשב"א והריא"ז לדבר אחד נתכוון דמשו"ה שרי בנועל ביתו ונמצא צבי ניצוד בתוכו משום דהוי כמידי דממילא כריח ע"ז וכמו"ש רק דהרשב"א הוסיף דא"כ דהוי כמידי דאתי ממילא בלא מעשה א"כ מותר אפי' במתכוין דכונת הלב בלי מעשה ליכא איסורא וכדס"ל לאביי שם בפסחי' בל"ב אליבא דר"י דבלא אפשר שרי אפי' במתכוין מה"ט כמו"ש הפנ"י וה"נ הוי לא אפשר שהרי אינו יכול לגמור רצונו במעשה ההיתר בלי הפ"ר דבא ממילא, ולפ"ז שפיר דן הרא"יז ק"ו מדברי הרשב"א שמתיר באופן זה אפי' במתכוין מכ"ש באין מתכוין

ואל תשיבנו הא שם בפסחי' פסקי' הלכתא כרבא כמו"ש שם הרי"ף והרא"ש וא"כ אפי' לל"ב אסור לא אפשר וקמכוין אפי' במידי דממילא ואיך התיר הרשב"א אפי' במתכוין הא ליתא די"ל דוקא התם אסור משום דגופו נהנה מריח ע"ז אף שהוא מידי דממילא וכדאמרי' בכריתות מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה, אבל בעלמא במקום שאין גופו נהנה ס"ל לרשב"א דמותר במידי דממילא דכונה בלא מעשה ליכא איסורא במקום שאין גופו נהנה. ולפ"ז דברי הרה"מ נכונים דבצירוף ל"ש פ"ר דס"ל כסברת הש"ג הנ"ל דבמקום שלא נתחדש ולא ניתוסף שום דבר במעשה עם הפ"ר מאלו הי' עושה בלא הפ"ר שרי דהוי כמידי דממילא ולפ"ז במצרף כיון דאם אינו רוצה להניחו כמות שהוא ואין כאן גמר כלי שרי ממילא כי נמי רוצה להניחו כמות שהוא שרי אם אינו מכוין לצרף עתה ואי דהוי פ"ר לא איכפת לן, שהרי לא ניתוסף ולא נתחדש שום דבר מעשה במה שעושה האיסור וגומר הכלי מאלו לא הי' עושה האיסור כגון שלא הי' רוצה להניחו כמות שהוא וא"כ הפ"ר הוי כאלו בא ממילא ושרי

אלא דלפ"ז קשי' לי לשיטת הרשב"א שבריא"ז הנ"ל דבנועל ביתו לשמרו אפי' מתכוין לצידת הצבי נמי שר' משום דהוי כמידי דממילא וכיון שהעלינו לסברת הרה"מ דבמצרף נמי הו' כמידי דממילא אם הולך לעשות דבר היתר ג"כ כגון להפשיר מים, א"כ תקשה למה צריך לשנויי בפ' כירה כי פריך והלא מצרף ר"ש היא דשא"מ מותר, והלא אפי' כרבי אתי' ולדידי' שרי' אפי' מכוין גם לצרף משום דהוי כמידי דממילא ושרי' אליבא דאביי ללישנא בתרא בפסחי' דס"ל אליבא דר"י לא אפשר וקמכוין שרי, ואפי' למה דקי"ל שם כרבא דאפי' לר"י לא אפשר וקמכוין אסור מ"מ הא העלינו לעיל לשיטת הרשב"א דזה דוקא במקום שגופו נהנה אבל במקום שאין גופו נהנה שרי מידי דממילא אפי' במתכוין אליבא דכ"ע וא"כ מתני' אתי' אליבא דכ"ע בין כר"י ובין כר"ש ואפי' במתכוין נמי שרי משום דהוי כמידי דממילא דשרי לדעת רשב"א לפמ"ש אפי' במתכוין

ומכ"ש דקשה טפי לאביי דאיהו גופא מרא דשמעתא שם בפסחים לל"ב דלר"י לא אפשר וקמכוין שרי במידי דאתי' ממילא אפי' במקום שגופו נהנה כגון ריח ע"ז וכ"ש במקום שאין גופו נהנה וא"כ למה אמר שם בשבת ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י היא וכו' והלא לר"י דלא אזיל בתר כונה שרי הכי אפי' במתכוין כיון דהוי כמידי דממילא לסברת הרה"מ, ולא שייך הכא לתרץ כמש"ל דבשבת הא מותר לר"י דשא"מ מה"ת וא"כ שפיר אזיל בתר כוונה ואפ"ה מדרבנן אסור דשא"מ דכ"ז הוא רק אם אנו צריכי' דוקא ללישנא בתרא דפסחי' שם לאביי אליבא דר"י אבל לפמ"ש הרשב"א כן להלכתא וע"כ אנו צריכי' לחלק כמו"ש דבמקום שאין גופו נהנה שרי מידי דממילא אליבא דכ"ע ודאי קשה כנ"ל

ויותר קשה דפריך שם לשמואל לצרף לכתחילה מי שרי כלומר מי שרי לצרף בכונה ולשיטת הרה"מ והרשב"א הנ"ל שפיר י"ל דשרי אפי' במכוין כנ"ל וא"כ מה מתמה בפשיטו' כל כך ולצרף לכתחילה מי שרי כאלו לא הי' שום סברא לומר כן

אכן נראה דלק"מ דהנה תוס' ביומא ד"ה הני מילי הקשו על רש"י דלא גריס אין שבות במקדש רק כיון דמלאכת צירוף דרבנן מותר דשא"מ אפי' במדינה לר"י והלא אביי גופא אמר בפ' כירה דמיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י הוא דאמר דשא"מ אסור, ותי' דמיחם שהוא כלי וצירוף שלו הוא גמר מלאכתו הוי דאורייתא אבל צירוף עששיות שאינן כלים ועומדי' לעשות מהן כלים לבסוף הוי דרבנן, מבואר מדבריהם דאפי' במקום דמותר לצרף מה"ת דל"ש בי' גמר כלי, מ"מ אסור הצירוף מדרבנן ולפ"ז במכוין לצרף ל"ש להתיר משום דהוי כמידי דממילא דאי אפשר לומר דהוי כמידי דממילא אלא אם אפשר לעשות בשום פעם מלאכת ההיתר בלי איסור צירוף כמש"ל אם אין דעתו להניחו כמות שהוא אבל אם מדרבנן אסור אפי' אין דעתו להניחו כמות שהוא א"כ אינו יכול לעשות בשום פעם מלאכת היתר בלי מלאכת איסור והכל ענין אחד לא הוי כמידי דממילא ושפיר אסו' במתכוין ולהכי בעי לאוקמא דוקא כר"ש דדשא"מ מותר ובאין מתכוין דוקא

ואין להקשות א"כ הדק"ל מה מהני שאין מתכוין הא הו' פ"ר שודאי יצרף לדעת הרה"מ די"ל דס"ל להרה"מ כמו"ש בתרומות הדשן