בית שערים אורח חיים קלג

דהי' קשה לרש"י מה שהקשתי לעיל מה משני כיבוי דמצוה שאני הא אם הדין הוא דאסור לזלף משום מכבה מפקי' קרא דלאישי' מפשטי' ואין כאן מצוה כלל וכבר יישבתי זה בב' אופנים: אמנם רש"י ס"ל דגם המקשן דפריך והא קמכבה לא קשי' לי' אקרא דלאישי' די"ל דשא"מ מותר ואי דהוי פ"ר אפשר דמזלף בטפי' דקות דלא הוי פ"ר רק פריך אדשמואל דאמר סתם מביאו ומזלפו ע"ג האישים דמשמע כדרך זילוף לא בטפי' דקות מאוד עיי' בלשון רש"י ועל זה קשה שפיר והא קמכבה ואי דמותר משום דשא"מ הא הוי פ"ר, וע"ז משני שפיר כיון דאינך מוציא קרא דלאישי' מפשטי' א"כ הוי הזילוף מצוה שפיר י"ל אפי' בטפי' גסות דהוי פ"ר כיבוי דמצוה שאני ואח"כ פריך מתנאי דמפקי' קרא דלאישי' מפשטי' משום קושי' דלא תכבה ומשנ' דאינהו ס"ל כר"י ושמואל כר"ש עכ"פ דברי רש"י מוכרחי' דשמואל מתיר אפי' בטפי' גסות דהוי פ"ר מסוגית הש"ס שם

אלא דלפ"ז תקשי למה כתב רש"י הלכך אי נמי מזלף בטפי' גסות דשא"מ הוא, הא בפ"ר ע"כ מכוין ולא שרי אלא משום דהוא כיבוי דמצוה וכך הי' לו לפרש הלכך א"כ מכבה בטפי' גסות שר' משום דהוא כיבוי דמצוה

לכן נראה דהי' ק' לרש"י קושי' תוס' מה פריך ממשאצל"ג על דשא"מ לכך פירש"י דהמקשן לא ס"ל דשרי בטפי' גסות משום כיבוי דמצוה רק מטעם אחר וכמו שאבאר דלכאורה קשה מה קשי' לי' לרש"י דהוי פ"ר הא למ"ש לעיל אינו משום פ"ר אלא משום דאז אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מכוין, והכא אם דרשי' לאישים כפשטי' א"כ המצוה הוא לזלף היין על האש כדי שיתעכל וישרף רק שהוא תחילתו מכבה וסופו מבעיר ועיי' בחידושי חת"ס בסוגי' דצירוף א"כ ל"ק כלל והקמכבה דהוי דשא"מ ואי דהוי פ"ר שיכבה הא מ"מ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו מכוין לכבות דהא הולך לזלף היין ע"ג האישים כדי שיובער וישרף וכיון דניכר מתוך מעשיו שאינו מכוין אינו מזיק הפ"ר אמנם הא ליתא דאם לא הי' אפשר לקיים מצות זילוף ע"ב האישים אלא באופן שודאי יכבה בתחילתו וסופו יבעיר ע"כ היינו מפקי' לאישי' מפשטי' מכח קושי' דמכבה ואי דשא"מ הא הוא פ"ר וא"ל כיון שרוצה לקיים מצות זילוף ניכר מתוך מעשיו שאינו מכוין לכיבוי, ז"א דדילמא מצות זילוף כך הוא שתחילה יכבה וסופו מבעיר, לכן חידש רש"י דאפשר דמזליף לי' בטפי' דקות מאוד, וא"כ מצות זילוף הוא רק שיהי' כליל לאישים ולא שיכבה בתחילה הלכך אי נמי מכבה בטפי' גסות דשא"מ הוא דהא ניכר מתוך מעשיו שרוצה להבעיר ולא לכבות כקושי' הנ"ל לכן אינו מזיק כלל מה שהוא פ"ר

וכיון שביארנו לעיל דאם טעמא דפ"ר אסור משום אין מחשבתו ניכרת שאינו מתכוין, א"כ במקום שגם עצם המלאכה אינו ניכר מתוך מעשיו שרי פ"ר וביארנו ג"כ דמה"ט פטור מכבה ע"מ שלא להבעיר במקומו אף דהוי כדשא"מ בפ"ר משום דגם עצם המלאכה אינו ניכר מתוך מעשיו א"כ שפיר איך מתיר שמואל לזלפו ע"ג האישי' בטפי' גסות הא הוי פ"ר וע"כ דפ"ר אינו אסור אלא משום דאינו ניכר מתוך מעשיו שאינו מכוין והכא הא ניכר כמו"ש א"כ גם גחלת של עץ לשרי אף דהוי דשא"מ בפ"ר כיון דפ"ר אינו אסור אלא מטעם הנ"ל א"כ שרי כאן כשהמלאכה ג"כ אינו ניכר מתוך מעשיו, וכמש"ל ביישוב קושי' תוס' בסוגי' דכירה וע"ז משני בדשא"מ ס"ל כר"ש ובמשאצל"ג ס"ל כר"י וכמו שביארתי לעיל באריכות

ובאופן אחר נ"ל לישב דעת הרה"מ בפי"ב מה' שבת הנ"ל על סוגנון שכתבתי דדוקא אם אינו מכוין להניחו כמות שהוא אז הצירוף אינו מלאכה כיון שאינו גמר כלי אבל אם רוצה להניחו כמות שהיא רק שעכשיו אינו מכוין לצירוף אז ודאי הוי מלאכה ותלי' רק בפלוגתא דר"י ור"ש בכל דשא"מ ולכן שפיר אמרי' ביומא ובפ' כירה דאתי' דוקא כר"ש ולא כר"י ומ"מ כתב הרה"מ שפיר דל"ש בי' פ"ר

ואקדים דברי ריא"ז שסביב הרי"ף בשבת דק"ו אמתני' דישב האחד על הפתח ולא מילאהו וישב הב' ומילאהו הב' חייב ישב הא' על הפתח ומילאהו ובא הב' וישב בצדו אעפ"י שעמד הראשון והלך לו הא' חייב והב' פטור הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו ועיי' בר"ן שם פי' משנה זו גם מדברי רש"י שם ומתוס' ד"ה למה זה דומה נראה כפירושו למעיין שם וז"ל הריא"ז שם הרשב"א כתב וכו' שאם הי' יודע קודם שסגר הפתח שהי' בביתו צבי שמותר לסגור ביתו לשמור ביתו והצבי שבתוכו שאעפי' שע"י הנעילה נצוד הצבי ממילא ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי לבדו אלא שמתכוין נמי לשמור את הבית והר"ן והרמב"ם פליגי עלי' וסברי שכשיודע שיש הצבי בבית קודם שינעיל אעפ"י שמתכוין לשמירת הבית ואפי' לא יתכוין כלל לצידת הצבי שאסור לו לנעול הבית דהו' פ"ר והשתא לדברי הרשב"א נמצינו למידין דאע"ג דקי"ל דפ"ר אסור היינו דוקא שבאותו מעשה דעביד הפ"ר אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפ"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ויתכוין גם לדבר היתר אז אפי' עביד הפ"ר ומכוין גם לו שרי ובאמת כי קולא היא זו ואני כתבתי בחידושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפי' עביד אותו מעשה אפי' בפ"ר שרי' כי לא מתכוין לעשות בפ"ר והארכתי שם ומדברי הרשב"א סיוע לדברי כי ק"ו הם דברי מדבריו עכ"ל ועיי' ברשב"א ור"ן שם ובמ"מ פ"י מה' שבת הכ"ג

וראיתי בס' ישועות יעקב על או"ח סי' שט"ז שפי' בדברי רשב"א דפ"ר לא מיקרי אלא אם אין שום אפשרות בעולם שיעשה המעשה המותר עתה מבלי שיעשה בזה גם המעשה שאסור עתה והכל רק ענין אחד וכמו חותך ראש הבהמה לשחיקת התינוק שזו מעשה היתר אמנם פ"ר הוא שיעשה בזה מעשה איסור להרוג הבהמה, וא"א בשום פעם שיחתוך ראש הבהמה ולא יהרגנה עיי' רמב"ם פ"א מה' שבת ה"ו ואף אם יעשה זה בחול לא יעשה איסור אבל מ"מ יעשה זה המעשה גופא שאסור עתה בשבת וכן במילה בצרעת בשבת קל"ג אף שאינו מכוין לטהרת הנוגע מ"מ פריך שפיר דהוי פ"ר דהכל ענין אחד דאי אפשר לחתוך הערלה בשום פעם מבלי שיחתוך גם הצרעת שעלי' ואף שאם לא יהי' נגע טמאה לא יעשה איסור אבל עכ"פ יעשה אותו מעשה בדמות ותבנית שעושה עתה, אבל בנועל ביתו לשמרן אפשר שינעול ביתו ולא יהי' הצבי שמור בתוכו ואפשר לעשות מעשה ההיתר בשום פעם מבלי שיעשה מעשה האיסור שהם שני עניינים רק עתה נזדמן שניצד הצבי בבית ע"י נעילת הבית זה לא נקרא פ"ר זה תוכן כונתו בתוספת ביאור קצת

ולפי דברי רשב"א לפי פירוש הנ"ל אם הי' אפשרות בעולם לעשות המעשה שהיא עושה עתה לחתוך ראש הבהמה ולא יהרגנהו אף אם הי' עושה באופן הזה לא הי' משיג תכלית מבוקשו וכונתו שיש לו עתה בחתיכת הראש לשחיקת התינוק מ"מ לא נקרא פ"ר. וכן להיפך אף שיוכל להשיג תכלית מבוקשו ראש בהמה לשחיקת התינוק ע"י מעשה אחר מבלי שימות הבהמה ויחתוך הראש, מ"מ כיון שהמעשה שהוא עושה עתה חתיכת הראש א"א לעשות בשום פעם בלא מיתת הבהמה מיקרי פ"ר. הארכתי בזה כדי להבין יותר פירושו בדברי ש"ג

אמנם בכונת ש"ג הבין כך דלא חשיב פ"ר רק היכי דא"א לו לבא בשום פעם לתכלית כונתו רק בענין שיעשה המלאכה אסורה כגון ראש לשחיקת תינוק דא"א שיהי' לו ראש לשחיקת התינוק מבלי שיעשה בזה הריגת הבהמה ואז אפי' הי' אפשר שיעשה המעשה שהוא עושה עתה חתיכת הראש מבלי שימית הבהמה אבל אם אז לא מגיע לחפצו לשחיקת הקטן מיקרי פ"ר כיון שכונתו לגמור רצונו הרי הוא כאלו מכוין לעשות המלאכה, אבל אם אפשר בשום פעם לגמור רצונו בלי עשיית המלאכה אף דא"א שיעשה המעשה שהוא עושה עתה בשום פעם מבלי שיעשה גם המלאכה רק שאפשר לו בשום פעם לגמור רצונו מבלי שיעשה כל המעשה שהוא עושה עתה רק ע"י מעשה אחרת לא חשיב פ"ר אף שעתה א"א לעשות רצונו אלא אם יעשה המעשה שודאי יעשה המלאכה, ולהכי בנועל ביתו לשמרו כיון שאפשר בשום פעם לעשות רצונו לשמור ביתו מבלי שיצוד צבי כגון שאין צבי בתוכו או שלא יהי' שמור בכך אף שעתה א"א לו לגמור רצונו לשמור ביתו בלי צידת הצבי לא מיקרי פ"ר והוא מהיפך להיפך בדברי הרשב"א עיי' בס' הנ"ל סי' ש"ג סכ"ז וסי' שי"ח סי"ב ותראה כ' הבין כן בכונת ש"ג וכן נראה מדבריו בכמה מקומות בה' שבת שמפלפל שם עם דברי ש"ג אלו רבו מספר והארכתי בזה יען שמעתי שרבי' לא הבינו דבריו כן והרבו להקשות עליו מהרבה סוגיות אשר לא כדת

ובזה יש לקיים גי' הספרי' דגרס' בפ' ב"מ מחלוקת בקטנים אבל בגדולי' ד"ה אסור ותוס' שם הק' על גי' זו הא בפסחים דכ"ה משמע דטפי שרי היכי דלא אפשר מהיכי דאפשר. ולפי הנ"ל לק"מ דבשלמא בקטנים מיירי שעתה א"א בטלטול אלא כיון שבשום פעם אפשר בטלטול ויוכל להגיע לרצונו בלא מעשה גרירה שפיר הוי דשא"מ שיעשה חריץ. כיון שתכלית כונתו יוכל לעשות באופן שלא יהי' ספק כלל שמא יעשה חריץ אבל בגדול שא"א לעשות רצונו לטלטלם ממקום למקום אלא בגרירה בשום פעם אמרי' כיון שכונתו לגמור רצונו הוי כאלו הי' מכוין לעשות החריץ אבל בפסחים הנ"ל קיימי' אם עתה א"א לעשות בהיתר שרי טפי מאם יכול לעשות עתה בהיתר אבל עכ"פ י"ל דמיירי שבשום פעם אפשר לגמור כוונתו בהיתר וידעתי שהש"ג לא כתב חילוק זה רק לענין פ"ר וגרירה ליכא פ"ר ומ"מ יש לחלק כן בסברא. ואפשר לגי' הנ"ל סובר עולא שם דהוי פ"ר ואפשר נמי דבגדולים הוי פ"ר שיעשה חריץ ולא בקטנים וא"ש בפשיטות גי' הנ"ל ועת לקצר ולא כתבתי רק לעורר לב המעיין

אמנם מה דקשי' לי על פי' הנ"ל הוא דא"כ מה ק"ו למד הש"ג מדברי הרשב"א לדבריו הלא בכל חד איכא קולא וחומרא. לרשב"א יש קולא אף אם לא יוכל להשיג מבוקשו בלא הפ"ר בשום פעם מ"מ כיון שיוכל לעשות המעשה שעושה עתה בלא פ"ר בשום פעם לא מיקרי פ"ר. וחומרא שאפי' יכול להשיג מבוקשו בשום פעם או אפי' עתה ע"י מעשה אחרת. מ"מ כיון שאותה מעשה א"א בלא פ"ר מיקרי פ"ר כנ"ל. ולהש"ג הוא להיפך קולא אף שאותה מעשה א"א בלא פ"ר נ"מ כיון שאפשר לגמור רצונו בשום פעם אפי' ע"י מעשה אחרת