בית שערים אורח חיים קלב

אלא ע"מ לתקן אינו מזיק הפ"ר ולפ"ז נהי דס"ל דא"צ שיהי' ראוי להבעיר במקומו אבל עכ"פ צריך מכבה שיהי' ראוי להבעיר במקום אחר וכיון דאינו מכוין להבעיר כלל לפטר אף דהוי פ"ר דודאי ראוי להבעיר מ"מ גם המלאכה אינו ניכר מתוך מעשיו שמכבה ע"מ להבעיר כלל ועדיין תקשה כנ"ל

אכן לק"מ דודאי אי בעי' דוקא סותר שיהי' ראוי לבנות במקומו ומכבה שיהי' ראוי להבעיר במקומו שפיר שייך לומר דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שרוצה לבנות ולהבעיר במקומו אלא סותר ומכבה ע"מ לבנות ולהבעיר שלא במקומו אבל אי לא בעי' ע"מ לבנות ולהבעיר במקומו רק לבנות ולהבעיר סתם א"כ שפיר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שסותר ומכבה ע"מ לבנות ולהבעיר דהא כל סותר ומכבה הוא מקלקל ואטו בשופטני עסקי' שיקלקל ואינו ניכר מתוך מעשיו שאינו מכוין לבנות ולהבעיר לכן אין לפטרו משום דשא"מ וא"כ שפיר משני דבמשאצל"ג ס"ל כר"י וס"ל דלא בעי' ע"מ להבעיר במקומו ושפיר י"ל כתי' הנ"ל

ולפ"ז מתורץ שפיר קושי' התוס' די"ל דהמקשן ס"ל באמת דבסותר או מכבה ואינו ראוי לבנות במקומו או להבעיר במקומו פטור וממילא אפי' ראוי רק שאינו מכוין פטור אף דהוי פ"ר מ"מ גם בעצם המלאכה אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמכוין להבעיר במקומו ואינו מזיק הפ"ר כמש"ל ופריך שפיר למימרא דשמואל כר"ש ס"ל ולהכי מתיר אפי' שיעור לצרף משום דהוי דשא"מ ואף דפ"ר הוא שודאי יצרף מ"מ אמרי' כתי' הרה"מ וכפירושינו הנ"ל כיון דבגוף המלאכה אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינו מזיק הפ"ר א"כ גם בגחלת של עץ בשביל שלא יזוקו רבי' פטור מה"ט גופא כנ"ל וא"כ משום היזק רבים שרי לכתחילה

ובהכי מיושב נמי קושי' תוס' מפ' כל התדיר דפריך אהא דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו ע"ג האישים והא קמכבה ומשני דס"ל דשא"מ מותר ופריך עלה מהא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכות וכו' אבל לא של עץ עיי"ש ומה ענין דשא"מ למשאצל"ג ומה שתי' התוס' דס"ל למקשה דהתם כיון דמשאצל"ג ס"ל לשמואל דחייב דשא"מ נמי אסור בשבת כמו מקשן דהכא וכ"ש דבעלמא אסור דשא"מ אינו מובן לכאורה דבשלמא כאן שפי' תי' תוס' דס"ל למקשה דהא בהא תלי' משום דסובר ר"י דמשאצל"ג חייב עלי' היכי דמתכוין וא"כ אף דצירוף הוי משאצל"ג מ"מ חייב באינו מתכוין נמי החמירו חכמים אטו מתכוין אבל לר"ש דאפי' במתכוין פוטר במשאצל"ג א"כ כיון דצירוף הוי משאצל"ג ובמתכוין עצמו ליכא אלא איסורא דרבנן לא חש לאסור באין מתכוין אפי' מדרבנן וכיון דשמואל שרי אפי' מדרבנן ע"כ ס"ל דפטור במשאצל"ג פריך שפיר מגחל' של עץ וכדס"ד למימר לקמן דמ"ו דהיכי דכי מכוין איכא איסור דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש מדרבנן והתרצן משני דלאו הא בהא תלי' אע"ג דבמשאצל"ג ס"ל כר"י דחייב ואיכא בצירוף איסור דאורייתא כי מכוין בדשא"מ ס"ל כר"ש דמותר אפי' מדרבנן אפי' היכי דכי מכוין איכא איסור תורה וכדמסיק לקמן דף הנ"ל מהא דמוכרי כסות וכו' וכן נראה מדברי מהרש"א בתוס' ד"ה ומיחם שפינה ממנו מים שהאריך לפלפל על דברי תוס' שכתבו דצירוף הוי משאצל"ג ולא מצאתי אי' מקום אשר כתבו התוס' כן ולא ידעתי לפותרו אלא שהבין תי' תוס' הנ"ל כמו"ש. אבל תי' הרשב"א מפ' כל התדיר אין לו מובן דאיך תלי' זו בזו דאם חייב במשאצל"ג חייב נמי בדשא"מ. הלא כל קושי' תוס' בנוי על זה דאין סברא לתלות זו בזו ואיך תי' דסובר דתלי' זב"ז הא האי גופא הוא הקושי' איך תלי' חדא באידך

ואפילו הי' קצת סברא דתלי' זב"ז כמו דפוטר בדשא"מ גבי שבת משום מלאכת מחשבת כמו כן פטור במשאצל"ג משום מלאכת מחשבת ועי' אריכות המג"ש ופנ"י בזה באנפין שונים מ"מ ק' הלשון דסובר המקשה דהתם דהא בהא תלי' כמו מקשה דהכא הלא לפי מה שביארנו אין דמיון למה דתלי המקשה דהכא חדא באידך למה דתולה מקשה דהתם חדא באידך (ב') תקשה אמאי לא משני תוס' לעיל באמת גם בשבת דפריך שמואל אדשמואל הוא משום דס"ל למקשן דאי פטור בדשא"מ משום מלאכת מחשבת פטור נמי במשאצל"ג מה"ט ואין להעמיס כן באמת בכונת התוס' כנראה לכל מעיין (ג') ק' דל"ש לומר דדשא"מ תלי' במשאצל"ג אלא אם דשא"מ אסור בכה"ת כולה ומותר גבי שבת משום מלאכת מחשבת אבל אם דבר שא"מ מותר בכל האיסורי' ל"ש לומר דתלי' בשבת במשאצל"ג וא"כ איך כתבו תוס' דפריך מכ"ש כיון דסובר שמואל דמשאצל"ג חייב א"כ ס"ל בשבת נמי דשא"מ אסור וכ"ש בעלמא כלפי לייא דילמא ס"ל גם בעלמא דשא"מ מותר וממילא גבי שבת נמי מותר דכיון דמותר לא תלי' כלל בשבת במלאכת מחשבת ומשאצל"ג

לכן נ"ל כונה אחרת בדברי התוס' דכבר הבאתי לעיל דברי הכ"מ בפ"א מה' שבת דהבדל שהוא בין דשא"מ ובין משאצל"ג הוא דבדשא"מ אינו מכוין לעצם המעשה והמלאכה שעושה ובמשאצל"ג הוא מכוין לעצם המלאכה אך לא לתכליתה. ולפ"ז סובר המקשה דלר"י דמחייב במשאצל"ג היכי דמתכוין לעצם המעשה אף שאין מכוין לתכליתה בשאין מתכוין נמי החמירו חכמים אף שאינו מכוין לעצם המעשה ומותר מה"ת מ"מ גזרי' אינו מכוין לעצם המלאכה אטו מכוין לעצם המלאכה ואינו מכוין לתכליתה דאסור מה"ת אבל לר"ש דפטור עלי' מה"ת כיון שאינו מכוין לתכליתה אף במתכוין לעצם המלאכה לא חש לאסור מדרבנן כשאין מתכוין לעצם המלאכה כיון דמתכוין עצמו לעצם המלאכה ואינו מכוין לתכליתה ליכא אלא איסורא דרבנן במשאצל"ג לא שייך לגזור דשא"מ אטו מלאכה שאינו צריכה לגופה דהיא גופא אינו אסור אלא מדרבנן והתרצן משני דלאו הא בהא תלי' ואפי' אי משאצל"ג אסור מה"ת נמי דשא"מ מותר ואפי' מדרבנן. ולר"י אפי' באיסור דרבנן נמי דשא"מ אסור עי' היטב בלשון התוס' ותמצא כדברי

ובהכי ניחא גם תי' הרשב"א מכל התדיר דפריך מר"ש כיון דס"ל לשמואל דמשאצל"ג חייב א"כ ס"ל נמי בשבת דשא"מ אסור. דוק בלשון תוס' שלא כתבו א"כ ס"ל נמי בשבת דשא"מ חייב כמו"ש במשאצל"ג אלא אסור מדרבנן אטו משאצל"ג וכמו"ש וכיון דבשבת אסור דשא"מ כ"ש בעלמא דודאי אסור משאצל"ג וגם לא כתי' בהו מלאכת מחשבת ודאי אסור דשא"מ ועי' תשו' חות יאיר סי' קפ"ח ובחידושי רשב"א שבת דף קל"ג

ואין להשיב דאם כונת הרשב"א דקושי' הגמ' שם לא הי' כי אם דדשא"מ אסור מדרבנן אטו משאצל"ג א"כ מה פריך שם לשמואל דאמר מביאו ומזלפו ע"ג האישים הא כיון דלא אסור דשא"מ אלא מדרבנן אין שבות במקדש. הא ליתא דנראה דבדקדוק אחז"ל אין שבות במקדש דדוקא איסור דרבנן של שבת לא שייך במקדש אבל שאר איסור דרבנן שייך גם במקדש ופריך שפיר

ואפשר עוד לומר דודאי אם היינו מצאנו מקום דמותר דשא"מ אפי' מדרבנן כמו גבי שבת היינו מתירי' גם כאן משום מצוה אבל כיון דגם בשבת משאצל"ג אסור לשמואל וממילא דדשא"מ אסור אטו משאצל"ג כנ"ל ולא מצאנו בשום מקום שמותר דשא"מ מדרבנן ל"ש להתיר גם כאן משום מצוה ועי' כעין סברא זו בפלתי ריש סי' ק'. והי' ניחא בזה קושי' תוס' דאפי' סובר שמואל משאצל"ג מותר גבי שבת מ"מ בשאר איסורי' דלאו שבת ודאי אסור וחייב וכיון דס"ל למקשן דתלי' זב"ז אמאי קאמר התם דשא"מ מותר עיי"ש. ולפי הנ"ל א"ש דאי מותר גבי שבת אף דבשאר איסורי' אסור מ"מ כיון דאינו אסור אלא מדרבנן מותר גם כאן משום מצוה אבל אי גם בשבת אסור גם כאן הי' לו לאסור אפי' במקום מצוה

ובהכי יתישב מה דקשה שם פ' כל התדיר דמשני אב"א כיבוי דמצוה שאני. והלא אי אסור מן הדין ולא שרי אלא משום כיבוי דמצוה הא מפקי' קרא דלאישי' ממשמעותי' ואינו מצוה כלל לזלפו ע"ג האישים וכבר הארכתי בזה לעיל ואכתו' עוד בזה בסמוך. ולפי האמור א"ש דגם המקשן דפריך והא מכבה דע דס"ל כר"ש דשא"מ מותר מה"ת בכל איסורי' וא"כ נשאר קרא דלאישי' במשמעותי' רק דק"ל הא מדרבנן אסור דשא"מ אטו משאצל"ג כקושי' תוס' הנ"ל דבשאר איסורי' ודאי אסור משאצל"ג. וע"ז שפיר משני כיבוי דמצוה שאני כיון דדשא"מ אינו אסור אלא מדרבנן ומצינו גבי שבת דמותר אפי' מדרבנן א"כ ה"נ גבי מצוה שרי. והדר פריך מתנאי דמפקי קרא דלאישי' ממשמעותי' משום לא יכבה אלמא דכיבוי כזה אסור מה"ת ומשני הא ר"י הא ר"ש וכו' והדר פריך דשמואל אדשמואל כיון דמחייב במשאצל"ג א"כ גם גבי שבת דשא"מ אסור א"כ גם כאן הי' לאסור מדרבנן אף שהוא כיבוי של מצוה

ועוד ראי' ברורה דאי אפשר לפרש כונת דברי רשב"א כמש"ל דמשו"ה תלי' דשא"מ במשאצל"ג משום דתרווייהו ממלאכת מחשבת נפקי דא"כ מה הקשה ע"ז דאפי' אי ס"ל לשמואל גבי שבת דמשאצל"ג פטור מ"מ כיון דבשאר איסורי' חייב תקשי כיון דהא בהא תלי' אמאי קאמר התם דשא"מ מותר. ומאי קושי' לענין שבת שפיר תלי' זב"ז אי בשאר איסורי' דשא"מ חייב משום דתרווייהו ממלאכת מחשבת נפקי משא"כ בשאר איסורי' ודאי לא תלי' דשא"מ במשאצל"ג אלא ודאי כדכתיבנא דכונת תוס' דגזרי' דשא"מ לעצם המעשה אטו משאצל"ג שאינו מכוין לתכלית וזה תלי' אי משאצל"ג אסור מה"ת וע"ז הקשה שפיר דאפי' אי בשבת פטור משאצל"ג מ"מ שייך לגזור בשאר איסורי' דשא"מ אטו משאצל"ג וזה נ"ל אמת בכונת התוס'. ופלא על מאור עינינו המהרש"א שלא ירד לכל מה שכתבתי בכונת התוס' דאם פי' כמו"ש לא ידענא היכן מצא בתוס' דצירוף הוי משאצל"ג ואין לו לא עיקר ולא תוספות

נחזור לראשונות לפמ"ש לעיל יש ליישב קושי' תוס' גם מפ' כל התדיר הנ"ל ואקדי' דברי רש"י שם ד"ה הא ר"ש שמואל כר"ש דכיון דאין מתכוין לכבות אין לא תכבה ראי' עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושי' דלא תכבה וא"ת פ"ר ולא ימות הוא אפשר דמזליף לי' בטפין דקות מאוד הלכך אי נמי מכבה בטפין גסות דשא"מ הוא והנה לכאורה פלא מדוע לא ניחא לרש"י דבאמת מזלף רק בטפי' דקות באופן דלא הוי פ"ר וכמו"ש תוס' בשבת דק"ג. ואמינא