בית שערים אורח חיים קל

אי עביד לא מהני ולא יהא כשר לצאת בו ועי' בשעה"מ פ"ח מה' לולב מה שחקר בזה מצד מצוה הבאה בעבירה

אמנם לק"מ שהרי תוס' בתמורה דף ד' דיה רבא הקשו למ"ד עביד לא מהני א"כ צורם אתן בכור ליתסר ופשיטא לן דאינו אסור אלא מטעם קנס ותי' דלא גרע מאלו נעל בו מום מעצמו דשרי עיי"ש ולפ"ז ה"נ כיון דאם נעלו הענבים מהדס מעצמו כמי כשר ליש לומר עביד לא עהני דנהי נמי דלא אהני מעשיו אבל עכ"פ לא גרע מאלו נפלו מעצמן דכשר וזה פשוט לכאורה

אך אכתי קשי' לי לפמ"ש תוס' שם בסוכה ל"ג ד"ה נקטם מעיו"ט שהקשו למה בנקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט דהוי דיחוי מעיקרא כיון דבתחילת יו"ט לא חזי כדמוכח לקמן גבי אשחור מעיו"ט מיבעי' לן אי יש דיחוי אצל מצות ולקמן אסקי' גבי אשחור תפשוט דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ותי' דבשלמא הכא גבי עלתה בו תמרה שאין בידו שיעלה בו תמרה מיספקא לן אבל בענבין מרובות מעליו ואשחור מעיו"ט פשיטא לן דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי כיון שבידו ללקטן ואפי' בקדשים מכשירי' מה"ט וכו' ואף שאין בידו ללקטן רק באיסור מ"מ מיקרי בידו עיי"ש. ולפ"ז הדק"ל כיון דאסור למעטן ביו"ט א"כ גם אם מיעטן נימא דפסול משום עביד לא מהני ואי משום דגם אם נפלו ממילא כשר הא ליתא שהרי אם תאמר דאם לקטן באיסור פסול גם אם יפלו ממילא יפסל משום דיחוי כקושי' תוס' וא"ל משום בידו למעטן כתי' תוס' שהרי אם ימעט בידים ג"כ יהי' פסול וכל זמן שאין לנו סברא להכשיר מיעטן בידים אין להכשיר נפלו ממילא משום דיחוי ואיך תאמר דמיעטן בידים כשר משום דנפלו ממילא כשר הוא כמערכה על הדרוש. וצ"ל דסוגית הגמ' כאן בסוכה ס"ל באמת דבאיסור דרבנן אמרי' אי עביד מהני והרי לפמ"ש לעיל בשם הפלאה דטעמא דר' יוסף בכתובות הנ"ל כל היכי דאמור רבנן לא ליזבין אי זבין לא מהני הוא מטעם דבאיסור דרבנן נמי אי עביד לא מהני ואפ"ה ס"ל לאביי ולר' מניומי ברי' דר' נחומי שם דמהני ובשלמא אביי לטעמי' אזיל דס"ל אפי' בדאורייתא נמי עביד מהני אבל ר' מניומי מה"ת נאמר דס"ל דלא כהלכתא דקי"ל כרבא דעביד לא מהני ויותר נראה דס"ל דבאיסור דרבנן אפי' רבא מודה דמהני ועי' בכפ"ת בסוגי' שהעלה דהא דאין ממעטין ביו"ט הוא רק איסור דרבנן וא"כ שפיר עביד מהני ויש לעיין קצת כיון דאי נימא דלא מהני לא עביד איסורא כלל שהרי לא תיקן כלום אפשר דכ"ע מודה אפי' באיסור דרבנן עביד לא מהני ועי' רשב"א יבמות דף ק"ג ד"ה של עכו"ם לא תחלוץ וכו' והארכתי בזה בסוגי' דריש לולב הגזול

אמנם לפמ"ש דדשא"מ מותר בלא פ"ר משום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינן מתכוין לאיסור דאם הי' מתכוין הי' עושה שבודאי יעשה הדבר אבל בפ"ר אסור משום דאז אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין לאיסור קשי' לי למה דמשני דראב"ש דאמר ממעטין הוא כגון שליקטן לאכילה וס"ל דשא"מ מותר פריך בגמ' והא הוי פ"ר דילמא ראב"ש ס"ל דגם באיסור דרבנן עביד לא מהני וא"כ כי נמי הוי פ"ר מ"מ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין לתקן דהא אי מכוין איכא איסורא דרבנן וממילא דלא מהני ואינן מתקן כלום וכיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דשא"מ מותר אפי' בפ"ר [ואין להשיב דא"כ כי מיעטן אמאי כשר הלא נדחה וא"ל כתי' תוס' דבידו ללקטן שהרי אם ילקטם כדי לתקן לא יועיל די"ל כגון שחישב ללקטן לאכילה מעיו"ט ולא נדחה כלל ועיין תוס' בשבת דמ"ד ד"ה שבנר ושבקערה כתבו כעין זה לענין מוקצה]

אך באמת לק"מ שהרי אביי ס"ל אפי' באיסור דאורייתא עביד מהני כמבואר בתמורה דף ד' וא"כ פריך שפיר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר וכו' ולאביי ליכא לשנויי כקושי' הנ"ל וצריך לשנויי דאית לי' הושענא אחריתי אבל לדידן דקי"ל כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם וא"כ עביד לא מהני שפיר י"ל כקושי' הנ"ל ולא צריך דוקא דאית לי' הושענא אחריתי שפיר לא כתב הרמב"ם דאית לי' הושענא אחריתי דבלא זה נמי שרי כשלקטן לאכילה כקושי' הנ"ל

אלא דיש לעיין קצת דא"כ צ"ל לדעת הרמב"ם דגם באיסור דרבנן עביד לא מהני ואיך כתב שם בהלכה זו דעבר ולקטן באיסור נמי כשר ז"א די"ל כנ"ל כיון דנפלו ממילא נמי כשר ל"ש עביד לא מהני ואין לומר דנפלו ממילא פסול משום דיחוי דהא בידו ללקטן בהיתר כגון שמלקטן לאכילה וממילא כי נמי לקטן באיסור נמי כשר כמו שביארנו

ולפי האמור יש לישב דעת הרב המגיד פי"ב מה' שבת ה"ב שעל מה שכתב שם הרמב"ם אבל המכבה גחלת של מתכות פטור ואם נתכוין לצרף חייב וכו' כתב וז"ל ומדברי רבינו נראה שהכל תלוי בכונתו שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לומר פ"ר ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו בפ"א שכל שאינו קוטמו לחצות בו שיניו אעפ"י שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תיקון מ' שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י דמחייב בדבר שאין מתכוין וכו' עיי"ש ובלח"מ שם תמה עליו דא"כ מה פריך ביומא גבי עששיות ובכירה גבי מיחם שפינהו והלא מצרף ושקיל וטרי שם אי אתי' כר"ש דדשא"מ מותר או כר"י והלא גבי צירוף מותר באין מתכוין אפי' לר"י עיי"ש מה שתי' ועי' במג"א סי' שי"ח ס"ק ל"ו ובדג"מ שם

ולע"ד נראה דרוח אחרת עם דברי הרה"מ דיש לנו ב' אופנים אינו מתכוין (א') כגון שיש לו עששיות של ברזל והן כלים ראוים לאיזה מלאכה אמנם אין דעתו שישארו כך רק רוצה לעשות מהם כלים אחרים אז ודאי אם ליבנן באור ונותנן במים צוננים בשבת אף שמתחזקי' עי"כ אינו חייב משום מצרף שהרי חיובו של מצרף משום גמר כלי עי' רש"י שבת מ"א ד"ה והלא מצרף ותוס' יומא ל"ד ד"ה הנ"מ וכיון שעתה אינו גומר בזה הכלי שהרי אין דעתו שישאר כך ממילא פטור ודמי להא דכלים פכ"ז משנה ח' עורות של בעה"ב מחשבה מטמאתן כיון שרוצה להשתמש בהן כך הרי הוא גמר כלי ומקבל טומאה ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן כיון דעביד דמימליך ומוכרן והלוקח יעשה מהן מנעלים וא"כ לא נגמרה מלאכתן ולא מיקרי כלי שיקבל טומאה עיי"ש בר"מ ור"ש ורש"י ב"ק דס"ו ועי' עוד תוס' שבת דכ"ו ד"ה אין בו משום ג' על ג' שהקשו אהא דקתני התם כל היוצא מן העץ אין בו משום שלוש על שלוש הא אמרינן בשבת דס"ג אריג כל שהוא טמא ואין מסככין בו אלמא אפי' אם לא נארג בו מעולם שלוש על שלוש נמי מקבל טומאה ותי' דהתם מיירי כשאין בדעתו לארוג בו יותר והכא מיירי כשיש בדעתו לארוג יותר הלכך אם אין בו ג' על ג' טהור וה"נ דכותי' אם דעתו לעשות ממנו עוד כלי א"כ אין כאן גמר כלי ופטור משום מצרף אפי' לר"י וזה אין לו ענין כלל לדבר שאין מתכוון דשם באמת עושה המלאכה רק שאינו מכוין לעשותה אבל כאן אינה מלאכה באמת (ב') אם בדעתו להניחם כך כמות שהן עכשיו ולהשתמש בהן אז כשמתחזקין ונצטרפו עושה מלאכה שהרי ע"י הצירוף נעשה גמר כלי אך כשנותנן במים צוננין אין כונתו לצרפן. רק להחם המים כמו בעששיות של ברזל שם ביומא שמטיל למים צוננין להפיג צינתן או במיחם שפינהו בפ' כירה שנותן בו מים כדי להפשירן אז תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש אי דשא"מ אסור או מותר

אך לפ"ז באופן הב' אי הי' פסיק רישא שודאי יצרף הי' אסור גם לר"ש שהרי כיון שאין דעתו לעשות ממנו עוד כלי והצירוף הוא גמר מלאכה הוא עושה מלאכה באמת רק שאינו מכוין לעשות מלאכה זו עכשיו ואינו מותר רק משום דשא"מ וזה אסור אם הוא פ"ר

אמנם לפמ"ש לעיל דהא דאסור דשא"מ אם הוא פ"ר הוא משום דאז אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מכוין למלאכה יש לחדש סברא אחת דפ"ר אינו אסור אלא במקום שעצם המעשה הוא המלאכה וא"כ מעשיו מוכיחין שעושה מלאכה לכן אם הוא פ"ר ומחשבתו שאינו מכוין אינו ניכר מתוך מעשיו חייב משא"כ במצרף שעצם המעשה אינו מלאכה אם אינו רוצה שישאר כך כמות שהוא רק מצד מחשבתו שרוצה להשתמש בו כמות שהוא עתה משוי לי' מלאכה וא"כ גם המלאכה אינו ניכר מתוך מעשיו אם עושה מלאכה כלל דדילמא אינו רוצה להניח כך וזה אינו ניכר מתוך המלאכה שרוצה להניח כך לכן באינו מכוין לצרפו עתה מותר משום דשא"מ ולא מזיק הפ"ר אף שעי"כ אין מחשבתו ניכר מתוך מעשיו שאינו מכוון מ"מ הא גם במלאכה אינו מחשבתו ניכר מתוך מעשיו שעושה מלאכה כלל ולהכי שרי אך כל זה לר"ש דדשא"מ מותר אבל לר"י דדשא"מ אסור ודאי אסור בכה"ג כיון דלדידי' אף במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוון למלאכה נמי אסור כמו באינו פ"ר וכמש"ל דזה הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו א"כ ה"נ כיון שרוצה להניח להשתמש בהו כמות שהוא עכ"פ הוא עושה מלאכה גמר כלי רק שאינו מכוין לעשותה עתה ודאי חייב ולהכי מוקמינן לה דוקא כר"ש דדשא"מ מותר הך דעששיות ביומא והך דמיחם בשבת וצדקו דברי הרה"מ

ובא וראה שהרב המגיד ז"ל דקדק בלשונו וכתב ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לומר פ"ר ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מכוין אינו מלאכה כלל וכו' ולכאורה האי שכל שאינו מכוין אינו ראוי לומר פ"ר וכו' הוא שפת יתר ושלא בדקדוק שהרי לא לשלול רק שאינו פ"ר בא דמשמע אבל מלאכה הוא והלא בא לשלול שאינו מלאכה כלל וכך הי' לו לומר שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מכוין אינו ראוי לומר שהוא מלאכה כלל אלא הוא הדבר אשר דברנו שהרה"מ קאי במקום שדעתו להניחו כמות שהוא שאז ודאי הו' מלאכה אלא שכל שאינו מכוין אינו ראוי לומר פ"ר מפני שכשהוא מכוין שישאר הכלי כך וע"י צירוף יהי' גמר מלאכתו הוא מלאכה וכשאינו מכוין אינו מלאכה כלל היינו אם אינו מכוין שישאר כך ופטור אפי' לר"י וממילא אפי' מכוין שישאר כך אבל אין המלאכה ניכר מתוך מעשיו ל"ש לומר פ"ר לר"ש וכנ"ל

ולכאורה נ"ל להביא ראי' ברורה לדברי דאם נאמר כמו שהבינו