בית שערים אורח חיים קכט

מידי דממילא שאין האיסור מחמת מעשה הלבישה רק מחמת הנאת הלבישה לכן מותר באין מתכוין אפי' הוי פ"ר ועי' פנ"י פסחי' דכ"ו בסוגי' דאפשר ולא קמכוין ועי' במה שאכתוב לקמן בדברי ריא"ז שסביב הרי"ף סוף פ' האורג ובדברי הרה"מ פי"ב מה' שבת ה"ב ולפ"ז אכתי קשי' לי נהי נמי דסבר ר"ש בכה"ת דשא"מ מותר כגון במוכרי כסות וכו' היינו משום דשם אין האיסור רק משום הנאה דמטי' לי' וכיון דאינו מכוין להנאה זו שרי' כיון דהנאה הוא מידי דממילא וכמ"ש הר"ן הנ"ל לענין פ"ר אבל בשבת שאין האיסור משום שנהנה רק מצד עצם המלאכה שהוא מעשה חילול שבת ואינו כהנאה הבאה ממילא דילמא ס"ל באמת דשא"מ אסור ועכצ"ל דבשבת בלא"ה דשא"ע מותר משום שאינו מלאכת מחשבת ותקשי כנ"ל דאכתי איסור עשה דשבת איכא דגבי עשה לא כתי' מלאכת מחשבת ואי כתי' הנ"ל דהעשה בלא"ה מותר משום אין שבות במקדש הא בס"ד אכתי לא ידעי' מהא דאין שבות במקדש

אמנם הא בורכא דהא דכתב החות יאיר דבשבת איסור המלאכה מצד עצמה ולא משום שנתנה ממלאכתו שאם הדליק נר ביום חייב היינו דוקא למ"ד משאצל"ג חייב עלי' דהכי קי"ל וכמו שפסק הרמב"ם בפ"א מה' שבת ה"ז משא"כ לר"ש דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה אם אינו צריך לצורך שהי' במשכן לתוס' או אם ברצונו לא הי' בעולם לרש"י כ"ש אם מדליק נר ביום ואין לו שום צורך והנאה בו ודאי דפטור וא"כ גם בשבת אין האיסור מצד עצם המלאכה רק משום שנהנה ממלאכתו וא"כ אם דשא"מ מותר בעלמא גם בשבת מותר בלא טעמ' דמלאכת מחשבת וא"כ גם איסור עשה דשבת אין בו כנ"ל ולפ"ז שפיר י"ל דמעיקרא כי משני דשא"מ מותר ס"ל דמשאצל"ג נמי פטור עלי' כר"ש ושפיר לק"מ כנ"ל. ולפ"ז לדעת הרמב"ם הנ"ל דפסק משאצל"ג חייב עלי' שפיר י"ל קושי' הנ"ל לאמת להכי צריך הרמב"ם ליתן טעם דלהכי מותר להטיל עששיות לתוך צונן ולא חיישי' לצירוף דדשא"מ מותר משום מלאכת מחשבת גבי שבת וא"כ תקשי כנ"ל הא אכתי איסור עשה איכא להכי כתב דאין שבות במקדש וכתי' הנ"ל ויש להאריך בזה בסוגי' אך אין הזמן גרמא

ומילתא דתמוהי מדכר דכירנא במה שסיים בחו"י הנ"ל ולא הוי ההנאה פ"ר דמי יימר שיעלה לו ערמתו כי אפשר שהמוכסי' יחקור וירגוש ויטול ממנו מכס והוא פלא הלא הנאה זו לגנוב המכס מותר ליהנות מלבישת כלאים ואפי' ברור שיעלה לו ערמתו שהרי לזה מכוין ואפ"ה שרי והאיסור הוא רק משום הנאת חימום של לבישה ולזה אינו מכוין רק דק' הא פ"ר שודאי יהנה הנאת חימום מלבישת הכלאים וע"ז לא תי' כלום למה לא הוי פ"ר וצע"ג

ועד השלישי אני בא ליישב דעת הרמב"ם הנ"ל בהקדם ליישב דעת הרמב"ם פ"י מה' כלאים הי"ח שכתב לא ילבש אדם כלאים וכו' ואפי' לגנוב המכס ואם לבש כן לוקה והוא פלא שהרי שם באותו הפרק הט"ז פסק תופרי כסות תופרי' כדרכן ובלבד שלא יתכונו וכו' וכן מוכרי כסות מוכרי' כדרכן וכו' והוא תרתי דסתרי אהדדי ועי' בכ"מ שם ועי' בתשו' חו"י סי' קפ"ח ועי' בר"ש ורא"ש פ"ט דכלאים משנה ב' ומשנה ה'

ולפענ"ד נראה ליישב עפ"י דברי הר"ן בשבועות דכ"ה ע"ב אהא דאמרי' התם בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם וכו' ועי' שם בתוס' ור"ן דבגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא מת סתם אינו אסור אלא בפת חיטין לפי שבפת חיטין פיו ולבו שוין שיאסרו עליו אבל בשאר מיני פת אעפ"י שמשמעות דברו שיהא אסור בכולן מ"מ לא נתכוין אלא לפת חיטין ואזלי' בתר דברי' שבלב בשאין הפה מכחיש עיי"ש והקשו תוס' והר"ן ז"ל מהא דתנן בנדרים דכ"ז נודרי' להרגי' ולחרמי' וכו' שהן של בית המלך אעפ"י שאינן של בית המלך ומוקמי' לה התם כגון דאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינן של בית המלך ומקשי' והא איתסרו לה ומפרקי' דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא אגב אונסא אי אפשר דלא עקר לי' לנדרי' אלמא דדוקא משום אונסא הא לאו הכי הוי מיתסרו עליו פירות לעולם ואמאי הא לא גמר בלבו שיהיו אסורי' עליו אלא היום כי היכי דהכא לא גמר בלבו אלא פת חיטין והאריכו שם הרבה ביישוב קושי' זו וכתב הר"ן ז"ל דעיקרן של דברי' דהתם בנדרים באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי דינא הוא דאע"ג דאמר בלבו היום שיהיו אסורי' עליו לעולם אי לאו משום טעמא דאונסא משום דהתם גמר בלבו לומר לשון שיהי' משמעותי' שיהיו הפירות אסורי' עליו לעולם הלכך אע"ג דבלבי' לא ניחא לי' אלא בהיום הוי להו דברים שבלב ואינם דברים אי לאו משום טעמא דאונסא אבל הכא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר שיהי' משמעותי' להיות אסור בשאר מיני פת הלכך כ' אמר פת סתם לישני' הוא דאיתקיל לי' דבלבי' לא ניחא לי' למימר הכי ובנדרים הא בעי' שיהו פיו ולבו שווין עיי"ש ועיי' ר"ן נדרים דף הנ"ל הנה כי כן אני אומר לחלק לענין דשא"מ אם עושה מעשה ואינן מכוין לה דבשלמא לובש כלאים כדי לגנוב המכס הרי מכוין ללבוש כלאים שהרי עי"ז שיראו אותו לבוש כלאים לא ישלם מכס יען שאין משלמי' מכס מבגדי' שלובש האדם וא"כ גומר לעשות מעשה שיהי' נראה מעשה איסור שלובש הכלאים להנאת לבישה אף שבאמת אינן מכוין להנאת לבישה רק לגנוב המכס מ"מ כיון שרוצה שהמוכס יחשוב שכונתו להנאת לבישה אסור משא"כ בתופרי כסות או מוכרי כסות אין כונתו כלל שיהי' נראה כלובש להנאת לבישה רק לתפור ולמכור להכי שא"מ מותר דוגמת סברת הנ"ל וא"ש פסקי הרמב"ם דלא סתרי אהדדי

אמנם הפני יושע במשנה דהמיחם שפינהו שבת דמ"א כתב דבר נכון ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל דאפי' ר"ש דס"ל דשא"מ מותר היינו דוקא היכי שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין באותו ענין שנעשה באיסור משא"כ היכי שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אפי' ר"ש מודה דאסור דלא אתי מחשבה ומבטל מעשה כדמשמע בכולה תלמודא דמהאי טעמא דברים שבלב אינן דברים ולפ"ז בשלמא במוכרי כסות מחשבתן ניכרת מתוך מעשיו שאינן לובשי' דרך מלבוש גמור להכי מותר משא"כ לובש כלאים לגנוב המכס שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הוי דברים שבלב להכי אסור עיי"ש היטב

ובדבריו ז"ל נ"ל ליישב קושי' הר"ן פג"ה שהבאתי לעיל איך אמרי' מוכרי כסות מוכרי כדרכן ובלבד שלא יתכונו וכו' הא הוי פ"ר ועי' תוס' שבת דכ"ט ע"ב ד"ה ובלבד וכו' ולפי דבריו נ"ל לחדש דבר דהא דאמרי' מודה ר"ש בפסיק רישא דדשא"מ אסור היינו טעמא דבשלמא אם אינו פ"ר כגון בגורר מטה כסא וספסל ואינו מכוין לעשות חריץ אז מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאין כונתו לחריץ רק למעשה ההיתר דאם היתה כונתו לחריץ לא הי' עושה באופן שאינו ברור לו שיבצע זממו דהא אינו ודאי שיעשה חריץ אלא הי' עושה באופן שיהי' ודאי שיעשה חריץ וכיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמתכוין ע"כ למעשה היתר להכי מותר דשא"מ למעשה האיסור אבל אם הי' פ"ר כגון בנתכוין לכבות העליונות והובערו תחתונות מאליהם או במיחם שפינהו ונותן לתוכו צונן אם הוא פ"ר שיצרף דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שכונתו למעשה היתר דילמא כונתו למעשה האיסור שהרי עושה באופן שודאי יעשה מעשה האיסור להכי אסור דשא"מ וכיון שזכינו לזה דטעמא דפ"ר אסור בדשא"מ משום דאז אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. א"כ במוכרי כסות וכו' דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאין כונתו להנאת לבישה שאינו לובש דרך מלבוש גמור כמו"ש הפ"י א"כ גם פ"ר שרי שפיר ופלא על הפ"י שלא עמד בזה

ומה מתקו לי בזה מש"ל ליישב שיטת הערוך דפ"ר דלא ניחא מותר לכתחילה ותוס' הקשו עליו ממפיס מורסא וממחט של יד וכתבתי דהערוך אינו מתיר לכתחילה אלא בידוע דלא ניחא לי' אבל באינו ידוע דלא ניחא לי' רק דאיתרמי דאינו ניחא לו מודה הערוך דאסור ולפמ"ש כאן יובן דערוך ס"ל דפ"ר דלא ניחא מותר היינו דבשלמא בשאר פ"ר אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין לאיסור כמ"ש אבל בלא ניחא לי' ניכר מתוך מעשיו שאינו מכוין להכי גם פ"ר שרי וכל זה בידוע שלא ניחא לי' במעשה איסור אז מחשבתו ניכר שאינו מכוין אבל איתרמי רק דלא ניחא לי' א"כ אינו ניכר מתוך מעשיו ולא שרי רק מטעם משאצל"ג אז ודאי אסור לכתחילה ויש להאריך בזה בשיטת רש"י ותוס' בשבת דע"ה דלרש"י פ"ר דלא איכפת לי' אסור ולא שרי רק בקשה לו ולתוס' שם גם לא איכפת לי' שרי משום דלרש"י צריך שיהא ניכר מתוך מעשיו שאינו מכוין למעשה איסור ובלא איכפת לי' אינו ניכר רק שמכוין למעשה היתר דאל"כ למה יעשה פועל רק ובטל אבל אינו ניכר שאינו מכוין למעשה איסור רק בקשה לו ולתוס' כיון שניכר מתוך מעשיו שמכוין למעשה היתר כגון בלא איכפת לי' במעשה האיסור שרי משום דשא"מ אף דהוי פ"ר ויש לעיין בזה ליישב קושי' תוס' שם על רש"י אך עת לקצר

ובזה הבא נבא ליישב דעת הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' לולב הלכה ה' שכתב גבי הדם שהיו ענביו מרובות מעליו דפסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטין אותן ביו"ט לפי שהוא כמתקן עבר וליקטן או שליקט אחד אחד לאכילה ה"ז כשירה ותמהו עליו הא מבואר בגמ' דאפי' בלקטן לאכילה אין ממעטין ביו"ט אלא באית לי' הושענא אחריתי כדאיתא בסוכה דל"ג ע"ב ולמה לא התנה הרמב"ם דצריך שיהי' לו הושענא אחרינא

ולפי האמור יש ליישב דהנה לכאורה הקשיתי לפ' מה שמבואר בח"מ סי' ר"ח דאפי' באיסור דרבנן נמי אמרי' אי עביד לא מהני כגון מקח שנעשה באיסור רבית דרבנן שאינו דרך הלואה אלא דרך מקח וממכר עיי"ש בסמ"ע סק"א עיי' הפלאה כתובות דפ"א גבי הא כיון דאמור רבנן לא ליזבן וא"כ איך אמרי' בסוגי' דסוכה ואין ממעטין ביו"ט הא עבר ומ' ומיעטן כשר הא כיון דאמור רבנן שאסור למעט ביו"ט כי נמי מיעטן לא ליהני משום כל מילתא דאמור רבנן לא ליעביד