בית שערים אורח חיים קכח

הנ"ל עפ"י גמ' דסוטה דף כ"ט דנראה משם דכל לישנא דקרא משמעותי' על הודאי ולא על הספק ולפ"ז בכל דבר שכתבה התורה לא תעשה כגון לא תאכל חזיר ולא תלבש שעטנז אמרי' חזיר ודאי לא תאכל ושעטנז ודאי לא תלבש אבל מספק לא מיירי הכתוב לאסור אבל במקום דמזהיר התורה את זה תעשה כגון בתולה מעמיו יקח אשה או לקיחת אתרוג ואכילת מצה צריך שיעשה בודאי אבל מספק לא קיים עשה זו ובזה מסולקי' כל הקושיות עיי"ש והנה שבת הוא עשה ול"ת כמבואר ברמב"ם ריש הלכות שבת שכתב שיש בשבת ב' מצות עשה וכו' ואחת היא לשבות בשביעי והנה מאיזה כתוב הוא המצות עשה לשבות בשביעי מבואר ברמב"ם שם פ"א ה"א שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנ' וביום השביעי תשבות עיי"ש ועי' ברמב"ם פכ"א מה' שבת ה"א ונאריך בזה לקמן. וזהו מקרא בפ' משפטים פרשה כ"ג פסוק י"ב ובפ' כי תשא פרשה ל"ד פסוק כ"א וע' ברמב"ן בחומש פ' אמור בפסוק בחודש השביעי בא' לחודש יהי' לכם שבתון וכו' ולפ"ז עשה דשבת לא נסמכה כלל למלאכת המשכן שהרי מלאכת המשכן הוא בפ' ויקהל ודוקא כרת דשבת נסמכה למלאכת המשכן שם בויקהל וממילא דעובר עשה דשבת אף אם עושה מלאכה שאינה מלאכת מחשבת וא"כ אכתי תקשי מה משני דגבי שבת מודה ר"י דדשא"מ מותר משום דלא הוי מלאכת מחשבת הא אכתי נשאר עשה דשבת ובשלמא על לאו דשבת שפיר אמרתי כיון דאין בו כרת ספיקא מותר מה"ת ואי משום איסור דרבנן אין שבות במקדש אבל לענין עשה דשבת אדרבה ספק אסור מה"ת כסברת חו"ד הנ"ל והדק"ל

ועלה בדעתי לפמ"ש הרמב"ן בפ' אמור הנ"ל אחר שהביא שם דרשת חז"ל והמכילתא דדרשו שבתון הוא עשה לשבות בו לגמרי אפי' מדברי' שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן עי"ש באריכות לשונו כתב ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מה"ת להיות לנו מנוחה ביו"ט אפי' מדברי' שאינן מלאכה לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא חביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום ואם היתה העיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסי' על החמורי' ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביו"ט ויהא השוק מלא לכל מקח וממכר ותהי' החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחנים על שולחנם והזהובי' לפניהם ויהיו הפועלי' משכימין למלאכתן ומשכירי' עצמן כחול לדברי' אלו וכיוצא בהן והותרו הימים טובים אלו ואפי' השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה לכך אמרה תורה שבתון שיהי' יום שביתה ומנוחה לא יום טורח ממלאכה וכו' עכ"ד. מבואר מזה שמה שנצטוינו לשבות בשבת בעשה הכונה שלא נעשה דבר שיש טורח ויגיעה ועמל אף שאינו מלאכה ולהיפך איסור סקילה דשבת הוא בכותב שתי אותיות או תופר שתי תפירות או בונה כל שהוא וכדומה אף שאין בו עמל ויגיעה ואם מפנה אבנים מזויות לזויות בטורח רב אין בו לא סקילה ולא כרת ולא חטאת וכן מבואר מלשונו שם אח"כ אבל פי' שבתון כך הוא שיהי' לנו מנוחה מן הטורח והעמל כמו שביארנו וכו' והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחי' והעמל בעשה הזה וביו"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה עיי"ש היטב ולפ"ז יש לחקור לכאורה אם אחד עושה מלאכה בשבת שיש בה חיוב סקילה וכרת כגון תופר ב' תפירות וכותב ב' אותיות או קושר ומתיר קשר של קיימא ואין בה טורח ועמל כלל לא יעבור כלל בעשה של שבתון או תשבות שנאמר רק שלא נעמול ולא נטריח עצמנו בשבת רק לשבות ולנוח וזה אינו טרחא כלל

אמנם נ"ל דודאי עיקר העשה של שבתון או תשבות הונחה רק על הטורח והעמל וכותב ב' אותיות או תופר ב' תפירות שאין בו עמל ויגיעה ודאי אלמלא שכתבה התורה שהוא מלאכה לחייב עלי' סקילה וכרת לא הי' בכלל עשה זו אך כיון שכתבה התורה מלאכת שבת אצל מלאכת המשכן דכל דהוי במשכן חשיבא מלאכה להתחייב עליו סקילה וכרת ממילא כשעושה מלאכה זו לא שבת ולא נח אף שאין בו טורח דרחמנא אחשבי' למלאכה ועובר גם על עשה דשבתון

ולפ"ז יש לחדש דכשעושה אחת מן המלאכות שאין בהם טורח באין מתכוין ליכא עשה דשבות כלל כיון שבעצמותה אינה טרחא להיות בכלל עשה דשבתון רק באם היא מלאכה באופן שחייב עלי' כרת ממילא היא גם בכלל עשה דשבות אבל אם איסור סקילה וכרת שבה מותר משום דהוי דשא"מ ממילא ליכא עשה דשבתון כלל וא"כ שפיר משני דגבי שבת מודה ר"י דשא"מ מותר משום מלאכת מחשבת וממילא דגם עשה ליכא ולק"מ קושי' הנ"ל

אלא דלא נהירא לי דלפ"ז מה משני ר' אש' בשבת דכ"ד ע"ב שבת שבתון עשה והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הא לדעת ריב"א שבתוס' חולי' דקמ"א ד"ה לא צריכא הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו שהעשה דוקא אינה דוחה אבל הלאו דוחה ולא נשאר כי אם עשה ולפ"ז לפי הסברא הנ"ל גבי שבת כיון דפקע הל"ת ממילא ליכא עשה דשבתון כלל כיון שבעצמות המלאכה אין טורח וא"כ למה לא ידחה עשה דשריפת קדשי' עשה ול"ת דיו"ט הא כיון דדחי ללא תעשה ממילא אין כאן עשה ועכצ"ל דודאי אי לא אמרה תורה דמעשה זו הוי מלאכה ודאי היינו אומרי' כיון שאין בה טורח אינה בכלל עשה דשבות אבל כיון דאמרה תורה דזה המעשה מיקרי מלאכה ממילא אמרי' כשעושה מעשה זו אינו שובת ועובר על עשה דשבתון ואף דהלאו מותר לעבור משום דחיית עשה של שריפת קדשי' מ"מ בזה לא נגרע מעבודתו דבר שיקרא שביתה ולפ"ז הה"נ בעושה מלאכה באין מתכוין אף דגילתה תורה מלאכת מחשבת שאין בו לאו וכרת מ"מ כיון דבמתכוין מיקרי מעשה זו מלאכה ולא שביתה א"כ גם בעושה בלא מתכוין לא מיקרי שביתה וליתא להנ"ל ואולי יש לחלק

לכן נ"ל לפמ"ש הרב המגיד בפכ"א מה' שבת ה"א בכונת הרמב"ם שם שכתב נאמר בתורה תשבות אפי' מדברי' שאינן מלאכה חייב לשבות מהן ודברי' הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות וכו' וכתב הרה"מ כונת רבינו הוא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות עפ"י הדרך שנתבארו עניניתן ושיעוריהן ועדיין הי' האדם יכול להיות עמל בדברי' שאינן מלאכות כל היום לכך אמרה תורה תשבות וכו' ובאו חכמים ואסרו הרבה דברי' או תהי' כונת רבינו שיש לשבותי' של דבריהם סמך מה"ת מתשבות וכו' ופי' שם הלח"מ כונתו בפי' הראשון שאסרה תורה כל מיני שבות ולזה אמרה תורה תשבות והדבר נמסר לחכמים וכמו מלאכת חוה"מ לשיטת הסוברי' שהוא מה"ת הכתוב מסרו לחכמים ומה שאסרו הוא מה"ת ומה שהתירו אינו בכלל האיסור כלל זה תוכן כונתו אף שאינו לשונו ולפ"ז י"ל למה דקי"ל בכל הש"ס דאין שבות במקדש א"כ גם איסור עשה דשבתון או תשבות לא הוי במקדש ול"ק איך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה כיון דעשה זו נמסרה לחכמים והם אמרו אין שבות במקדש ממילא במקדש ל"ש עשה זו כלל ולפ"ז שפיר משני דבשבת מודה ר"י דשא"מ מותר ולק"מ מה שהקשיתי דאכתי נשאר עשה דשבת דהעשה לא נסמכה למלאכת המשכן ולא בעי מלאכת מחשבת דהעשה בלא"ה ל"ש כאן משום ואין שבות במקדש וכנ"ל

אלא דאכתי קשי' לי לפי מה דמשני מעיקרא דשא"מ מותר ולא חידש עדיין אין שבות במקדש תקשי כנ"ל נהי דלאו וכרת דשבת ל"ש בדשא"מ אבל אכתי עשה איכא אלא דזה שיבוש דהא מעיקר' ס"ל דשא"מ מותר בכה"ת כולה וא"כ לאו מטעם מלאכת מחשבת אתאי' עלה וא"כ לגבי העשה נמי דשא"מ מותר וכל בנין הנ"ל הוא רק למסקנא דשא"מ אסור בכה"ת רק גבי שבת מותר משום מלאכת מחשבת והא ל"ש לענין הלאו ועשה

אמנם אכתי קשה לי עיי' בתשו' חות יאיר סי' קפ"ח נתקשה בהא דאמרי' בב"ק קי"ג אהא דתנן בכלאים לא ילבש אדם כלאים אפי' על גבי עשרה בגדי' להבריח בו את המכס ומייתי התם ברייתא דתני' אסור להבריח וכו' ר"ש אומר וכו' ובעי למימר התם דלענין כלאים פליגי דמ"ס דשא"מ מותר ומ"ס דשא"מ אסור עי"ש ותמה הנ"ל דלכאורה אין לזה ענין לדשא"מ כי דשא"מ בכ"מ הוא שמחשבתו במעשה אשר הוא עושה אינו כלל לעשיית האיסור כמו גורר אדם מטה כסא וכו' כי אינו חושב כלל שעי"כ יעשה חריץ משא"כ זה שלובש כלאים ודעתו ללבשו רק שתכלית לבישתו אינו לעצם הלבישה ויותר הי' לנו לדמותה למשאצל"ג ואין חילוק בההיא רק לענין שבת אבל לדמות לה לדשא"מ לכאורה זר ותי' דשבת שאני דאיסור המלאכה אסורה מצד עצמה לא מצד שנהנה ממלאכתו שאם הדליק נר ביום חייב אעפ"י שאינו נהנה לכן ענין דשא"מ הוא שאינו נותן לב לגוף המלאכה כלל שהוא האיסור משא"כ כלאים דהאיסור הוא מצד הנאה דמטי' בדרך לבישה או העלאה לכן לר"ש אעפ"י שלובש כלאים לפנינו מפני שעיקר האיסור הוא הנאה דמטי' מן המלבוש צריך שתהי' הנאה מצד הלבישה עצמה לא מצד הנאה חוצה שמקבל ע"י הלבישה כגון לגנוב המכס דמקרי דשא"מ ולא הוי הנאה פ"ר דמי יימר שיעלו לו ערמתו כי אפשר שהמוכסי' יחקור וירגוש ויטול ממנו מכס עיי"ש ועי' רשב"א שבת דף קל"ג בסוף ד"ה ואביי כתב גם כן כעין סברא זו ופלא שלא הביא חו"י דבריו ועי' בר"ן חולין פג"ה בסוגי' דריחא מילתא הוכיח דפלוגתא דאביי ורבא גבי בת תיהא הוא אי הוי כשותה או לא דליכא למימר דפלוגתייהו הוא אי הנאת ריח חשיבא הנאה דהא קי"ל כר"ש דאמר דשא"מ מותר ולדידי' הנאה דלא מכוין לה שרי' כדמוכח פכ"ש והכא ודאי גבי בת תיהא אינו מכוין ליהנות מיי"נ דלאו ברשיעי עסקי' וכ"ת פ"ר הוא וקי"ל דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פ"ר שרי' דהא אמרי' התם מוכרי כסות מוכרי' כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובגשמי' מפני הגשמים והא התם דודאי מטי לי' הנאה אלא כיון דלא מכוין לה לא חשבי' לי' מידי וכו' אלא ודאי דפלוגתייהו בהנאה דאכילה דלענין זה לא שייך דשא"מ דקי"ל מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה עיי"ש ובכונת דבריו נ"ל כיון דבלבישת כלאים אין האיסור בגוף הלבישה שהרי אם הוא לבוש במלבושי אחרים להגין עליו מפני החמה והגשמים אין איסור כלל בלבישת כלאים ועי' תוס' שבת דכ"ט ע"ב ד"ה ובלבד שלא יתכוין וכו' ואין האיסור רק מפני שנהנה בלבישתו והנאה הוא