בית שערים אורח חיים קכז

מצוה דהוי כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין אפי' באיסור דאורייתא נמי שרי ר"י

אמנם באמת יש לחלק דוקא התם גבי זילוף יין שפיר י"ל כיון דעושה מצוה ע"כ אינו מכוין לעבירה שהרי מצות הזילוף אינו יכול לקיים אלא באופן זה ועבירת הכיבוי יכול לעשות גם במים וא"כ ודאי עושה מצוה והעבירה ספק אם מכוין לה לכן אמרינן בשעת המצוה ודאי אינו עושה עבירה, אבל במילה וקציצת בהרת אינו מוכח יותר שהולך למול משהולך לקצוץ בהרת ואיך תאמר שמחשבתו ניכר מתוך מעשיו שאינו מכוין לעבירה כיון שעושה מצוה הלא מאן מפיס שכונתו למצות מילה ודאי אינו מכוין לקציצת בהרת דילמא להיפך הולך לקצוץ בהרת ודאי אינו מכוון למצות מילה ועיין ברשב"א שם פ' ר"א דמילה ד"ה בתר דשמעה ובריא"ז סוף פ' האורג ואסביר דבריהם לקמן ובזה יש לדחות גם קושיתי על סברא הנ"ל מקושי' הגמ' ואביי לית לי' האי סברא

ובאופן אחר נ"ל ליישב דברי הרמב"ם שהבאנו בפתח דברינו דהנה בשבת דמ"ו פריך מי אמר ר"ש כבתה מותר לטלטלה אבל לא כבתה לא מ"ט דילמא בהדי דנקט לה כבתה הא שמעי' לי' לר"ש דאמר דשא"מ מותר דתני' וכו' ומשני היכי דכי מכוין הוי איסורא דאורייתא באינו מכוין גזר ר"ש מדרבנן והיכי דבמכוין ליכא רק איסור דרבנן באין מכוין שרי לכתחילה והק' בתוס' שם ד"ה דכל הא גם בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא לר"ש דהא משאצל"ג הוא עיי"ש מה שתי' אמנם בס' פנ"י שם כתב דבר חדש ביישוב קושי' תוס' דהא דס"ל לר"ש דמשאצל"ג פטור עלי' היינו דפטור מחיוב חטאת כיון דאין על זדונו סקילה והיינו משום דמלאכת מחשבת כתיב במשכן וקרא דכל העושה מלאכה יומת נסמכה למלאכת המשכן כדאמרי' ספ"ק דחגיגה דמה"ט קרי לה התם הררי' התלוי' בשערה כמ"ש רש"י שם וכיון דלית בי' חיוב מיתה להכי פטור לר"ש מחטאת אבל מ"מ אפשר לומר דר"ש מודה דאסור מה"ת משום לאו דל"ת כל מלאכה שנאמרה בסיני קודם מלאכת המשכן ובסנהדרי' נמי אמרי' דבמרה נצטוה עלי' וא"כ אין סברא לפוטרו משום מלאכת מחשבת שלא נאמרה עד הקמת המשכן בשנה השני' ועוד דהא אפי' במלאכת יו"ט שנצטוו בפרשת החודש הזה לכם והתם סתמא כחי' כל מלאכה לא יעשה בהם ומה"ת לחלק במשאצל"ג בין יו"ט לשבת עי"ש

והנה בגוף דבריו יש לי קצת מקום עיון משבת ק"ז דאמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר חדא הא ואידך מפיס מורסא וכו' ואידך צד נחש וכו' והנה מפיס מורסא הוי טעמא משום משאצל"ג עיי' תוס' שבת צ"ד ד"ה ר"ש ובמג"ש שם וגם מייתי עלה ממחט של יד וכו' דאמרי' בסנהדרי' דפ"ד טעמי דשרי משום משאצל"ג וגם צד נחש הוי משום משאצל"ג דמייתי עלה ממתני' ועל עקרב שלא תושך דמוקי בשבת קכ"א ע"ב משום משאצל"ג ועיי' בתוס' בשבת ק"ו ד"ה בחובל, והנה מפיס מורסא דשרי לכתחילה הוא משום צערא עיי' תוס' שבת ק"ז ד"ה וממאי ותוס' כתובות ד"ו ד"ה האי מסוכרייתא וכו' וד"ה לדם הוא צריך וד"ה ואם להוציא וכו' וא"כ אם נאמר דבמשאצל"ג נמי איכא לאו דאוריית' אפי' לר"ש א"כ האיך שרי רבנן איסור דאורייתא משום צערא והוא פלא לענ"ד

לכן נ"ל דלא כפנ"י אלא דמשאצל"ג מותר לגמרי לר"ש מה"ת אלא מדרבנן אסור והם אמרו והם אמרו דשרי במקום צערא ואף שסברתו נראה נכונה מ"מ סברתו הוא רק אם הטעם דמשאצל"ג פטור הוא מטעם מלאכת מחשבת אבל כבר ביארתי לעיל פי' אחר בגמ' דחגיגה דף יו"ד ומשאצל"ג פטור מטעם אחר משום שאינה צריכה לצורך שהיתה צריכה במשכן כמו"ש תוס' בשבת צ"ד ד"ה ר"ש וא"כ אין בה לא סקילה ולא כרת ולא חטאת ולא לאו ולא עשה מה"ת כיון דלאו מטעם מלאכת מחשבת אתאי' עלה

על כל פנים בהא נראה סברתו נכונה דמקום דפטרי' רק משום מלאכת מחשבת אינו פטור רק מסקילה וחטאת אבל עדיין נשאר לאו דלא תעשה כל מלאכה ולפ"ז קשי' לי למה שפי' תוס' ביומא ובשבת דהא דמשני שם ביומא הני מילי בכה"ת כולה אבל הכא צירוף דרבנן היינו דבכה"ת דשא"מ אסור מדאורייתא אבל הכא גבי שבת הוי רק דרבנן משום דבעי' מלאכת מחשבת ודשא"מ מותר מה"ת ואין שבות במקדש ולפי הנ"ל כיון דדשא"מ אסור בכל התורה ואינו מותר רק גבי שבת משום דאינו מלאכת מחשבת א"כ נהי דחיוב סקילה וחטאת ליכא אבל אכתי נשאר לאו דל"ת מלאכה מה"ת ואיך שרי במקדש

אמנם נ"ל דהנה לכאורה הקשתי לפ"מ שהק' תוס' בשבת וביומא דמה משני גבי צירוף דשא"מ מותר הא בפ"ר אפי' ר"ש מודה דדשא"מ אסור ותי' דצירוף עששיות לא הוי פ"ר דאפשר שלא יצרף ולפ"ז קשי' לשיטת הרמב"ם דספיקא דאוריית' מה"ת לקולא רק מדרבנן אסור א"כ למה צריך לשנויי דשא"מ מותר גבי שבת הלא אפי' אי דשא"מ אסור מ"מ הו"ל רק ספק שמא יצרף וא"כ מה"ת מותר להטיל העששיות לצונן ורק מדרבנן אסור ואיסור שבת שהוא מדרבנן מותר במקדש משום דאין שבות במקדש [וידעתי שיש לדחות דל"ש כאן ספיקא דאורייתא דעפ"י הרוב ודאי יצרף רק דמיתרמי מיעוט שאינו מצרף ומ"מ לא מיקרי פ"ר אא"כ אין שום אפשרות בעולם שלא יעשה המלאכה עי' שיטה מקובצת כתובות ד"ו ד"ה לא כהללו בבליים וכו'] ומכ"ש דהכא קיל טפי שלא אסרו אלא משום ספק משבות שאסרו משום ודאי עיי' שבת כ"ג ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ובשלמא לפי הס"ד אפשר דלא ידע מאין שבות במקדש אבל למסקנא קשי' כנ"ל

וראיתי בצל"ח פסחי' בסוגי' דהואיל אהא דפריך שם למ"ד צורכי שבת נעשי' ביו"ט מלחם הפני' דנאכל לט' ליו"ד לי"א וכו' לפי שאינו דוחה יו"ט ואי אמרת צורכי שבת נעשי' ביו"ט אמאי אינו דוחה יו"ט ואי דאסור מדרבנן אין שבות במקדש ע"ש והק' הנ"ל הא למ"ד אין צורכי שבת נעשי' ביו"ט נמי קשי' דנאכל לי"א הוי בב' יו"ט של ר"ה וא"כ אם באו עדי' ביום א' מן המנחה ומעלה שאז לא יתקדש היום בו ביום אינו אסור בעשיית מלאכה אלא מתקנת ר' יוחנן בן זכאי וא"כ כיון שמותר מה"ת למה לא הותר אפיית לחה"פ במקדש ותי' דוקא שבות שאינו מלאכה התירו במקדש אבל שאר איסורי דרבנן לא התירו במקדש וכיון שעשו רבנן אותו יום קודש אף במקדש לא הותר בו מה שאסור ביו"ט עיי"ש ולפ"ז י"ל דה"נ כיון דצירוף הוא מלאכה מן התורה לשיטת התוס' אלא דנימא דהו' שבות רק משום ספיקא דאורייתא לקולא שבות לזה לא הותר במקדש

אלא דהא ליתא דא"כ מה הועיל במה דמשני דשא"מ מותר מה"ת לשיטת תוס' גבי שבת ואי דאסור מדרבנן אין שבות במקדש הא עכ"פ כיון שהוא מלאכה רק שמותר מה"ת משום אינו מכוין שבות כזה לא התירו במקדש וע"כ דליתא לסברת הצל"ח וק' כנ"ל ובאמת דברי הצל"ח תמוהי' מה יענה לסוגי' דהכא לפי פי' התוס'. אם לא שנאמר כיון דבשאר איסורי' אסור דשא"מ ורק בשבת מותר משום דלא מקרי מלאכה לגבי שבת אלא מה שהוא מלאכת מחשבת א"כ נהי דאסור מדרבנן הוי רק שבות שאינו מלאכה שהתירו במקדש, אבל אם דשא"מ אסור ולא שרי רק משום ספיקא א"כ הוא שבות שהוא מלאכה ושפיר אסור אבל דוחק הוא

ולכאורה עלה בדעתי לומר שבדקדוק אמרו חז"ל אין שבות במקדש דוקא איסור דרבנן שאין לו שייכות רק בענין שבת ושביתה ע"ז לא גזרו במקדש אבל הא דספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא הוא גם בשאר איסורי' בזה לא אמרו אין שבות במקדש אף שעתה נוגע לענין שבת. אך דגם בזה יש לי מקום עיון דא"כ כ' נמי אמרי' דשא"מ מותר בשבת מה"ת רק מדרבנן אסור הא טעמא דאסור מדרבנן דגזרי' אטו שאר איסורי' שאם יתירו בשבת דשא"מ יתירו גם בשאר איסורי' ובשאר איסורי' דשא"מ אסור, וא"כ החשש נוגע לשאר איסורי' ובמקום שיש חשש שיכשל באיסור שאינו איסור שבת הא לא אמרי' דכל איסורי דרבנן שרי במקדש וכעין סברא זו כתוב בחתם סופר יו"ד סי' ק"ט לתרץ קושי' חות יאיר סי' קמ"ב על דברי טו"ז באו"ח סי' קפ"ח וביו"ד סי' קי"ז ובחו"מ סי' ב' דדבר המפורש בתורה להיתר איך החכמי' יכולין לאסרו א"כ איך אסרו חכמי' רבית גוי הא היתירו מפורש בתורה לנכרי תשיך ותי' הנ"ל דודאי אלו היו חכמים רוצים לאסור רבית גוי כדי לעשות סיג וגדר לאיסור רבית לא היו יכולי' לאסור אבל עשו אותו סיג וגדר ללאו דלא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם וללאו זה יכולי' לעשות גדר וסיג עיי"ש באריכות דבריו וה"נ כיון דהא שאסרו דשא"מ בשבת הוא גדר וסיג לשאר איסורי' וכיון דשאר איסורי דרבנן הם גם במקדש איך נאמר אין שבות במקדש ועל כרחך צריך לומר כיון שעתה נוגע לענין שביתה שפיר אמרי' בי' אין שבות במקדש וא"כ לענין ספק דאורייתא מדרבנן לחומרא נמי נימא הכי כיון שעכשיו נוגע איסור דרבנן זה בענין שביתה אין שבות במקדש ואפי' אי דשא"מ אסור גם גבי שבת מותר כאן

לכן הי' נ"ל לפמ"ש הכסף משנה ספ"ט מה' טומאת מת ליישב מה שהקשו על הרמב"ם דפוסק ספק דאורייתא מה"ת לקולא א"כ איך חייבה התורה אשם תלוי על הספק ותי' דבדבר שחייבין על זדונו כרת מודה הרמב"ם דספיקא אסור מה"ת עיי"ש ולפ"ז א"ש כיון דבמלאכת שבת חייבי' על זדונו כרת א"כ אף אם הוי רק ספק השקול אם יצרף או לא אסור מה"ת ולהכי צריך לשנוי משום דשא"מ הוי גבי שבת רק איסור דרבנן לכן אין שבות במקדש. ולפ"ז מיושב מה שהקשיתי כיון דדשא"מ מותר גבי שבת רק משום מלאכת מחשבת א"כ אכתי נשאר לאו ז"א דלענין איסור לאו בלא כרת שפיר י"ל דמשום ספיקא שרי מה"ת ומה דאסור מדרבנן הא אין שבות במקדש

אלא אי קשי' לי הא ק"ל לפמ"ש החות דעת בסי' ק"י בתחילת בית הספק ליישב דעת הרמב"ם דסובר ספיקא דאוריית' מה"ת לקולא והקשו עליו מחולי' די"א דבעי למילף מפסח וקרבנות דלא חיישינן שהוא טריפה דאזלי' בתר רובא והלא בלא רוב כל ספק מותר וכן למה לי קרא דספק ממזר יבא ופלתי תמה עליו מר"ה די"א עיי"ש ותי'