בית שערים אורח חיים קכו

לא מוכח להוציא קרא מפשטי' משום שינוי דלעיל כיבוי דמצוה שאני וכמו"ש

אך לכאורה סברא הנ"ל שחידשתי כשעושה מצוה אין לאסור דבר שאין מתכוין אפי' בפ"ר כ' סתמא לא ניחא לי' בעבירה ואדרבה קשה לו בשעה שעושה מצוה. הוא לכאורה כמסדר סדר המערכה על הדרוש. דודאי אם אינו אסור עושה מצוה. אבל אם הוא אסור הלא אינו עושה מצוה כלל שהרי הוא מצוה הבאה בעבירה ואינו עושה מצוה כלל כמבואר ריש פ' לולב הגזול ובתוס' וראשונים שם וא"כ איך תאמר שאינו מזיק הפ"ר יען שהולך לעשות מצוה, הלא כל זמן שאין לך היתר על הפ"ר אינו עושה מצוה כלל שהרי הוא מצהב"ע וא"כ אכתי אף אחר שציותה תורה לזלפו על האש צריכי' אנו לומר שהתירה התורה כאן מה שאסור בעלמא ואם באנו לכלל זה הרי אנו מפקי' הקרא ממשמעותא יותר משנאמר שחידש התורה כאן דבר להתיר מה שאסור בעלמא

אמת לפמ"ש בשעה"מ פ"ח מה' לולב הלכה ה' ליישב הא דאמרי' בסוכה דל"ג בהדס שהיו ענבין מרובות מעליו פסול ואין ממעטי' אותן ביו"ט ואם מיעטן כשר וכן כתב הרמב"ם בפ' הנזכר, וקשי' לי' להנ"ל למה אם מיעטן כשר הא הוי מצהב"ע דהא אפי' בעבירה דרבנן הוי מה"ב כמו"ש בפסחים דל"ה ע"ב ד"ה דמאי ברש"י ור"ן שם ותי' דוקא במצה של דמאי הוי מה"ב יען שבשעת עשיית המצוה שאכל מצה עושה עבירה שאוכל דמאי או בלולב הגזול שבשעה שנוטלו עושה עבירה שאינו מקיים עשה דוהשיב את הגזילה אבל בעבר ולקטן בשעה שמקיים המצוה אין כאן סרך עבירה שכבר נעשית העבירה עיי"ש ולפ"ז ה"נ במזלף יין על האישים לא הוי מצהב"ע יען שתחילתו מכבה ועושה עבירה וסופו מבעיר ועושה מצוה ובשעה שעושה מצוה העבירה כבר נעשית לא הוי מה"ב, אבל באמת הוא עצמו חזר מדבריו שם תוך כדי דיבור עי"ש

ואפי' אם נאמר כסברתו הנ"ל מ"מ יש לחלק בשלמא בנדון דמיירי בשעה"מ בשעה שעושה מעשה מצוה כבר עברה מעשה עבירה לכן לא הוי מה"ב כיון שהם ב' מעשי' נפרדי' אבל כאן ממעשה אחת של זילוף נצמח העבירה של כיבוי וגם מצוה של לאישים והו' כעושה גם שניהם מיד בשעת הזילוף כמ"ש לעיל סברת הנמ"י גבי אשו משום חיציו איתרבאי והוי שפיר מה"ב וסברא זו מוכחת כאן דאל"ה א"כ נסתר כל מ"ש דמשו"ה מותר כאן פ"ר יען שעושה מצוה בשעת העבירה הא העבירה נעשית קודם שנעשה המצוה, ואלא מאי דנחשב כאלו הכל עשוי' בשעת הזילוף הן הכיבוי הן ההבער הגם שיש לדחות דאפי' נחשב לב' מעשים מ"מ מותר פ"ר כיון שכל הב' מעשי' נתעורר לעשות רק מצד שרוצה לעשו' רצון קונו ואיך יתהפך כחומר חותם לכוין לעשות עבירה וזה לא שייך לענין מה"ב מ"מ נראה נכון מ"ש לענין מה"ב בלי ראי' מצד הסברא

אך אין אנו צריכי' לכל זה רק נבוא ונסמוך על דברי התוס' ריש פ' לולב הגזול ד"ה משום שהקשו למה צריך למימר שם בסוכה דל"א דפסלי' לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שיעורא תיפוק לי' משום מה"ב ותו אמאי שרי' דלאו אשירה דמשה ותי' דבשלמא בלולב הגזול מחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הכא אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק בי' עיי"ש ולפ"ז בזילוף נמי אפי' אם עושה עבירה בכיבוי כיון דהוי פ"ר מ"מ מקיים המצוה ולא מקרי מה"ב, כיון דאם מזלפו בטיפי' דקות נמי מקיים המצוה ואז אינו עושה עבירה דהא הוי דשא"מ בלא פ"ר וממילא נמי כי מזלפו בטפי' גסות הא א"צ העבירה לקיום המצוה והמצוה יכול לקיים בלא עבירה וא"כ לא הו' כלל מה"ב ושוב ממילא אינו עושה עבירה כלל כיון דעכ"פ הולך לעשות מצוה הוי כפ"ר דקשה לו ובודאי אינו מכוין לעבירה ולזה נתכוין רש"י ז"ל במ"ש וא"ת פ"ר ולא ימות הוא אפשר דמזלף לי' בטפי' דקות מאוד הלכך כי נמי מזלף לי' בטפי' גסות דשא"מ הוא

וכיון שזכינו לזה דמוכח לפי הוצעת השמועה דגם המקשן ידע מדשא"מ אלא דק"ל והא קמכבה משום דהוי פ"ר אף דהוי פ"ר דלא ניחא לי' והמתרץ השיב לו כיבוי דמצוה שאני דמשו"ה הוי פ"ר דקשה לו וע"ז סובב והולך שינוי' דמשני הא ר"י הא ר"ש שפיר הביא הרא"ש ראי' מכאן מדברי המקשן דפריך והקמכבה דפ"ר דלא ניחא לי' היינו דלא אכפת לי' אסור בשאר איסורי' ולא שרי רק בשבת משום מלאכת מחשבת דהא גם במסקנא לא שרי' רק משום דקשה לו ולק"מ קושי' מהר"ל מפראג הנ"ל

אלא דלכאורה עדיין קשי' לי' עיי' ברשב"א חולי' דצ"ח שהק' לשיטת הסוברי' דאין מבטלי' איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן א"כ איך קאמרי' התם דזרוע בשילה חידוש הוא דבכה"ת אין מבטלי' איסור לכתחילה והכא מבטלין והא מה"ת בכ"מ רשאי לבטל ותי' כיון שאסרו חכמי' לבטל איסור לכתחילה חידוש הוא שחידשה תורה כאן שיהי' מצוה לבטלו משא"כ בשאר איסורי' דמ"מ גנאי הוא לבטל איסור לכתחילה שמעי' מזה דאין סברא שיצוה התורה למצוה מה שאסרו חכמי' ולפ"ז אי נימא דפ"ר דלא אכפת לי' דשרי רק גבי שבת משום מלאכת מחשבת, מ"מ אסור לכתחילה מדרבנן, א"כ ה"ה נמי פ"ר דקשה לו דפטור גם בשאר איסורי' נמי אסור לכתחילה מדרבנן [הגם שיש לחלק דודאי באופן שפטור רק גבי שבת ולא בשאר איסורי' י"ל דאסור לכתחילה גבי שבת דגזרי' אטו שאר איסורי' אבל באופן שמותר בכל איסורי' אין שייך לגזור לכתחילה ז"א דכבר כתבתי לעיל דלר"ש דמשאצל"ג פטור גם בשבת ל"ש לגזור אטו שאר איסורי' כיון דאיכא תרתי לטיבותא משאצל"ג וגם אינו מכוין כלל למלאכה] א"כ אכתי תקשי נפיק קרא ממשמעותא דלאישים משום קושי' והא קמכבה ואי דהוי דשא"מ הא הוי פ"ר ואי משום שהולך לעשות מצוה הוי כפ"ר דק' לו מ"מ כיון דפ"ר דקשה לו נמי אסור בשאר איסורי' מדרבנן לכתחילה אין סברא שהתורה יצוה זאת להיות מצוה ואלא מאי שפיר הוכיח הרא"ש מיכאן דבמקום דמותר פ"ר כגון בקשה לו בשאר איסורי' אפי' לכתחילה שרי והה"נ פ"ר דלא אכפת לי' גבי שבת ואין כאן סתירה כלל בדברי הרא"ש ולק"מ קושי' מהר"ל מפראג הנ"ל

אלא דקשי' לי לפמ"ש דבעושה מצוה הוי כפ"ר דקשה לו א"כ בכתובות ד"ו ע"ב כי מוקי ברייתא דקתני וחכמי' מתירי' לבעול בתולה בתחילה בשבת כר"ש דדשא"מ מותר פריך והא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ומה קושי' כיון שבועל בעילת מצוה הא הוי כפ"ר דקשה לו ומותר

ונראה דמשו"ה פסק הרמב"ם פט"ז מה' מעשה קרבנות הי"ד דלא כשמואל בפ' כל התדיר ועיי' בכ"מ שם שעמד בזה הא קי"ל דשא"מ מותר ולדידי' לא מפקי' קרא דלאישי' מפשטי' עיי"ש שתי' שסמך אמתני' דמנחות דע"ד ע"ב וכו' והוא פלא דילמא האי מתני' כר"י לכן נקט שפי' לאפוקי מדשמואל אבל אנן קי"ל כר"ש שפיר יש לפסוק כשמואל ועיי' במג"א סי' ש"ך סק"ך ובמחה"ש שם ולפמ"ש א"ש דגם לר"ש אי אפשר לפסוק כדשמואל אלא אי אמרי' כיבוי דמצוה שאני וכסברא הנ"ל דמכח זה נקרא פ"ר דקשה לו וכיון דסתמא דגמ' בכתובו' מוכח דלא כסברא הנ"ל וכמו"ש להכי פסק הרמב"ם דלא כשמואל

אמנם אכתי צ"ע קצת בשבת דף קל"ג גבי בשר אעפ"י שיש שם בהרת ימול דפריך ל"ל קרא הא דשא"מ הוא ומשני אביי ל"צ אלא לר"י וכו' ורבא משני אפי' לר"ש משום דהוי פ"ר ופריך ואביי לית לי' האי סברא והא וכו' ומאי קושי' דילמא אביי ס"ל כשמואל לפי סברא הנ"ל דכשעושה מצוה הוי כפ"ר דקשה לו וה"נ עושה מצוה שמל הבן. ולכאורה י"ל דהכא שאני דאי לאו דהתירה תורה למול במקום בהרת הא הוי מה"ב ואיך שייך לומר דלא הוי פ"ר משום שעושה מצוה הא אי הוי פ"ר אינו עושה מצוה כלל, אלא דיש לעיין בזה הא גם אם לא התירה תורה הי' אסור רק משום דקציצת בהרת עשה ול"ת ואין עשה דוחה ולפ"ז לשיטת הריב"א שבתוס' חולין דף קמ"א דהל"ת דוחת באמת רק העשה אינו דוחה הא העלה בנוב"י מהדו"ק בסוף הספר דאם עבר ועשה אין כאן מה"ב עיי"ש אך דיש לומר כיון דעכ"פ לכתחילה אינו ראוי לעשות כן משום הפ"ר אין שייך לומר דלא הוי פ"ר כיון שהולך לעשות רצון קונו דהא רצון קונו אינו כן ויש להתישב בדבר

אבל מה שנ"ל בזה דס"ל למקשן דאף ר"י דס"ל דשא"מ אסור היינו דוקא באינו ניכר מתוך מעשיו שאינו מתכוין והוי כמו דברי' שבלב דלא הוי דברי' אבל במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין גם לר"י פטור ועיי' פנ"י בשבת דמ"א וא"כ אי נימא דכשעושה מצוה הוי כפ"ר דקשה לו דודאי אין מכווין אז לעבירה א"כ הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומותר גם לר"י וא"כ גם לר"י ל"צ קרא כמו לר"ש ופריך שפיר והא דמשני בפ' כל התדיר שהבאנו לעיל הא ר"י הא למ"ש דהפי' לר"ש רק משום כיבוי דמצוה הוי כפ"ר דקשה לו א"כ גם לר"י הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומודה דמותר, היינו משום דהתרצן שם ס"ל דלר"י אפי' בניכר מתוך מעשיו שאינו מכוין נמי מותר]

ובהכי ניחא ליישב קושי' תוס' ביומא ובשבת על רש"י דלא גרס ביומא שם אין שבות במקדש אלא דבאיסור דרבנן מותר אין מתכוין לר"י אפי' לכתחילה והק' בתוס' משבת דמ"ו משמע דלר"י אפי' באיסור דרבנן אסור דשא"מ לכתחילה ועוד לרש"י למה פריך לאביי שם ביומא מבהרת ולא פריך ממשנה דביצה דכ"ג עיי"ש. ולפמ"ש לק"מ די"ל הא דאסור לר"י דשא"מ אפי' באיסור דרבנן, היינו היכי דאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל בעששיות שמטיל לתוך בית הטבילה לצורך מצוה הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין לעשות עב עבירה אז אפי' לר"י מותר באיסור דרבנן אפי' לכתחילה גם במדינה, רק בס"ד דס"ל דצירוף דאורייתא פריך שפיר דבאיסור דאורייתא הא מחייב ר"י דשא"מ אפי' בעושה מצוה שהרי גבי בהרת נמי עושה מצות מילה ואפ"ה צריך קרא לר"י דשרי וכ"ז מבהרת פריך שפיר אבל ממתני' דביצה לא מצי לאקשויי דהו"א כשעושה לצורך