בית שערים אורח חיים קכד

לי' אינו מטעם משאצל"ג אלא מטעם אחר וא"כ אפי' אי ס"ל כר"י במשאצל"ג נמ' קאמר התם שפיר דמותר משום דשא"מ ז"א דא"כ הדר תקשי קושי' ראשונה הא גבי שבת ר"י נמי מודה דשא"מ מותר ואי דהוי דשא"מ בפ"ר הא הוי פ"ר דלא ניחא לי' ואי טעמא לאו משום משאצל"ג הוא אין סברא לחלק בין ר"י לר"ש [ולקמן יבואר ישוב נכון על קושי' תוס'] ויש להתיישב בזה

אמנם התבוננתי דיש ליישב הכל בעזה"י ואקדי' מה שהקשו תוס' ביומא ובכתובות על שיטת הערוך הנ"ל דהא מפיס מורסא כדי להוציא ממנה ליחה פטור אבל אסור אי לאו משום צערא דאינשי אעפ"י שאינו נהנה כלל ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח וכן קשה ממחט של יד ליפול בה את הקוץ דמפרש לה בסנהדרין אליבא דר"ש דאמר משאצל"ג פטור עלי' ודוקא משום דגופא הא לאו הכי לא אע"ג דלא מכוין לעשות חבורה כי אם להוציא הקוץ עי"ש

ולענ"ד נראה לחדש דבר בהקדי' מ"ש בספר מג"ש בשבת דף צ"ד ליישב קושי' תוס' על רש"י שפי' משאצל"ג דברצונו לא הי' בא לו ולא הי' צריך לה אלא לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו או מכבה גחלת שלא יזיקו בו רבים דברצונו שלא הי' בעולם וכו' והק' תוס' מסותר ע"מ לבנות עמו בתחילה וקורע בחמתו למרמי אימתא אאינשי דביתי' דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שהיא בעולם וא"ל דלא ניחא לי' שיצטרך למרמי אימתא א"כ מפיס מורסא לעשות לה פה יהי' פטור דברצונו הי' שלא הי' מורסא מעולם וכו' וכתב בספר הנ"ל ליישב לפמ"ש רש"י בשבת דק"ו גבי מפיס מורסא דלהוציא ממנה ליחא ה"ט דפטור דמשאצל"ג היא שהפתח הוא המלאכה וזה א"צ להיות פתח מעכשיו. וכן כתב רש"י בסוף האורג ואם להוציא ליחה של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד. מבואר מדבריו דכל דבר שהוא עושה כדי לסלק המזיק ומיד שנסתלק לא אכפת לי' אם חוזר לקדמותו מקרי אצל"ג אבל אם נסתלק המזיק והמלאכה ניחא לי' עדיין אע"ג דמתחילה לא באה לו ברצונו מ"מ כיון דעתה אין כאן המזיק ואפ"ה ניחא לי' במלאכה מקרי צריך לגופה לכן מפיס מורסא אע"ג דברצונו לא הי' מורסא מעולם מ"מ לעשות לה פה חייב כיון שנסתלקה הליחה ואין כאן עתה דבר המכאיבו ואפ"ה ניחא לי' בפתח כדי שלא יתאסף אח"כ או כדי לרפאות שיכנס בה אויר מקרי צל"ג כיון שאינו עושה. לסלק שום דבר המזיקו עתה שהרי עכשיו אין כאן מזיק אלא שהוא עושה מדאגה מדבר שלא יבא אח"כ הוי כעושה מלאכה מתחילה לצרכו אעפ"י שתחילתו באונס אבל קורע בחמתו למרמי אימתא שאינו עושה אלא בשביל דבר המזיק שאין שומעי' לקולו אעפ"י שכונתו שישמעו לקולו אח"כ ולא ישובו וימרדו בו מ"מ כיון שמיד שקרע הוי ניחא לי' אפי' נסתם שלא הי' עושה אלא להטיל אימה וכבר הטיל אימה הוי אצל"ג עי"ש מה שהאריך במתק דבריו

מבואר מדבריו דבמפיס מורסא יש לו ב' טובות א' שמסלק הליחה שמכאיבו עתה. וב' אם נשאר פתוח שיכנס אויר לא יוסיף להכאיבו עוד. ואם כונתו גם על הנאה הב' חייב משום בונה או משום מתקן מנא שתיקן פתח להכניס ולהוציא להוציא ליחה ולהכניס אויר עי' רש"י סוף האורג. ואם כונתו רק על הנאה א'. דאינו מכוין לעשות פתח פטור משום דהוי משאצל"ג או דשא"מ ופ"ר דלא ניחא לי' דהוי נמי משום משאצל"ג עכ"פ לדעת התוס' ואף שאין כאן שום שינוי ענין בין אם מתכוין לפתח ובין אם מתכוין לליחה. שהרי גם אם מתכוין להוציא ליחה ואינו מכוין להנאה ב' רק להנאה א'. מ"מ הרי יש לו גם הנאה הב'. כמו אם הי' מכוין לה אלא שיש כאן שינוי רצון שאינו רוצה בהנאה זו ואינו מבקש ממלאכתו הנאה זו ואינו מכוין לתכלית זה

ולפ"ז אני אומר מילתא חדתא דגם הערוך ס"ל כדעת התוס' דפ"ר דלא ניחא לי' הוי טעמא משום מלאכה שאצל"ג אלא דהא דמשאצל"ג אסור לכתחילה היינו דוקא כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה. שאין כאן שינוי ענין בחופר וצריך לעפר מאלו הי' חופר לצורך הגומא וגם כשהוא צריך לעפר מ"מ ראוי' גם לצורך גוף הגומא ואין כאן שום סברא לומר דלא ניחא לי' בגוף הגומא מצד ענין המלאכה ובשאר זמני אם ענין המלאכה הוא כך כמו שהוא עכשיו יכול להיות לצורך הגומא רק עתה איתרמי שינוי רצון שאינו רוצה בגוף הגומא לכן אסור לכתחילה. יען שאין שום שינוי והבדל בין כשעושה באופן שהוא חייב חטאת ובין כשעושה באופן שהוא פטור. רק שינוי מחשבתו ורצונו שכאן רוצה בגוף הגומא וכאן א"צ אלא לעפר אבל בפסיק רישא דלא ניחא לי' נהי דהוי רק משאצל"ג. אבל יש כאן שינוי ענין מאלו הי' צריך לגופה. שנוכל לומר אנן סהדי שבכל פעם שהענין כן כמו שהוא עכשיו לא ניחא לי' במלאכה אז מותר אפי' לכתחילה. כגון מלקט זרדי' לאכילה בארעא דחברי'. דאנן סהדי דלא ניחא בייפוי קרקע חבירו עד שיעשה מעשה המורה דניחא לי' או באחר המל במקום בהרת מן הסתם לאחר לא ניחא לי' בקציצת בהרת וכן באית לי' הושענא אחריתי סתמא לא ניחא לי' בתיקון מנא. וכן בפ' כל התדיר סתמא לא ניחא לי' ואינו נהנה בכיבוי לכן מותר לכתחילה אבל בחופר גומא א"ל דמסתמא א"צ לגומא רק לעפר לכן אפי' לר"ש אסור לכתחילה ולפ"ז א"ש דגבי מפיס מורסא להוציא ממנה ליחה שפיר הי' אסור לכתחילה אי לאו משום צערא אע"ג דלא ניחא לי' בפתח. כיון דליכא למימר דמסתמא לא ניחא לי' אדרבה מסתמא ניחא לי' כדי שלא ישוב הכאב. ואין כאן שום שינוי ענין מאלו הי' לעשות לה פה אף שיש שינוי רצון מ"מ הי' אסור לכתחילה כמו כל משאצל"ג

ובזה מיושב קושי' הב' ממחט של יד רק אקדי' מ"ש המג"ש בשבת דק"ו ליישב שיטת רש"י שם שכתב דאפי' חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו הוי משאצל"ג לר"ש והי' פטור אי לאו משום דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב ותוס' בסנהדרי' דפ"ה הקשו הא ר"ש אפי' בחובל ומבעיר צריך שתהא צריכה לגופה כדמסיק שם בסנהדרי' לענין חובל. ובכריתות דף כ' לענין הבערה ולשיטת רש"י תקשי איך משכחת מקלקל גמור שיהי' מלאכה צריכה לגופה עי"ש ועי' במהרש"א שבת דף הנ"ל וכבר הבאתי דבריו לעיל ובמג"ש שם תי' דבשלמא צריך לכלבו ולאפרו הוי שפיר משאצל"ג כיון דהקלקול הוא המלאכה והקלקול א"צ לו אבל אם הקלקול עצמו צריך לו כגון בחמתו לנקום נקם דעביד נחת רוח ליצרו ולא עביד למרמי אימתה מקלקל הוי דהוא כעובד ע"ז ומ"מ צריך לו למעבד נ"ר ליצרו בהא מחייב ר"ש דצל"ג הוא. ואף דלמרמי אימתא מקרי אצל"ג ה"ט משום דכשקרע כבר הטיל אימה והי' מרוצה, אם הקרע הי' חוזר לקדמותו אבל אם עושה לנקום הוא רוצה שיהי' הקרע בעולם להזיק לחבירו הוי שפיר צריכה לגופה ועי' במש"ל משמו ובאריכות דבריו שם ולפ"ז התם במחט של יד דקיימי' אליבא דר"ש מחייב מקלקל בחבורה א"כ כל החיוב בחבורה הוא יען דניחא לי' בהקלקול ממילא נהי דאינו מכוין לעשות חבורה מ"מ הא הוי פ"ר ואי דלא ניחא לי' מ"מ במה יודע איפה דלא ניחא לי' אי משום שהוא קלקול. הא גם במקום שחייב אינו חייב אלא משום שרוצה בקלקול ודילמא גם עתה רוצה בקלקול. ואין כאן שום שינוי ענין מאלו חובל לצורך חבלה וקלקול. רק שינוי מחשבה ורצון ובזה מודה הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' לא עדיף מכל משאצל"ג ואסור לכתחילה

ולפ"ז שפיר י"ל כנ"ל דפ"ר דלא ניחא לי' פטור אפי' לר"י דמחייב במשאצ"ל. כיון שאינו מכוין כלל למלאכה כדברי כ"מ הנ"ל אך היינו דוקא במקום שנראה וניכר מתוך ענין המלאכה דלא ניחא לי' ובכל פעם שהענין המלאכה כך סתמא לא ניחא לי' וכנ"ל אבל שם בכריתות אף דעתה לא ניחא לי' בהבערת העליונות מ"מ אין לומר דמסתמא לא ניחא לי' כי אפשר שיהי' ענין המלאכה כמו שהוא עכשיו ויהי' ניחא לי' לכן אסור. רק לר"ש מותר בלא פ"ר דלא ניחא לי' משום דהוי משאצל"ג. אבל מ"מ לר"י כל פ"ר דלא ניחא לי' אסור לכתחילה דגזרי' אטו שאר איסורי' כמ"ש והערוך לא כתב דשרי לכתחילה רק לר"ש דבלא"ה כל משאצל"ג פטור אבל אסור לכן בפ"ר דלא ניחא לי' דעדיף בחד דרגא שרי' לכתחילה ולפ"ז הרמב"ם דפסק כר"י שפיר צריך לטעם דאין שבות במקדש וכמש"ל

אמנם נראה דחילוק זה שכתבתי בין אם ניכר מתוך ענין המלאכה דלא ניחא לי' ובין לא ניחא לי' שאינו ניכר מתוך ענין המלאכה א"ש לענין להתיר לכתחילה פ"ר דלא ניחא לי' כשיטת הערוך אבל מה שכתבתי לחלק ביניהם גם בדאורייתא לענין חיוב חטאת למאן דמחייב במשאצל"ג יש לדון דזה דוקא למאן דס"ל בכל התורה דשא"מ אסור ורק גבי שבת מותר משום מלאכת מחשבת. לכן בפ"ר דלא ניחא אף שאינו מכוין למלאכה כלל ועדיף ממשאצל"ג מ"מ צריך להיות ניכר מתוך מעשיו ומלאכתו ענין מחשבתו ואז המלאכה אינה מלאכת מחשבת. אבל אם אינו ניכר מתוך מעשיו ומלאכתו עדיין מלאכת מחשבת מיקרי. אבל למאן דס"ל דשא"מ מותר בכה"ת ואפי' פ"ר דלא ניחא לי' מותר בכל האיסורי' ודלא כהאשר"י פ' ח' שרצים שהבאתי לעיל ועי' במג"א סי' ש"ך ס"ק כ' י"ל דאפי' אינו ניכר מתוך המלאכה דלא ניחא לי' מ"מ מותר משום דאינו מכוין למלאכה. אף אם משאצל"ג חייב עלי' ואי"ה לקמן אבאר יותר עפ"י דברי הפנ"י במשנה דשבת דמ"א על דברי הרמב"ם בפ"י מה' כלאים. וזה נראה דעת התוס' בכריתות ד"כ בתי' הב' שנתקשיתי בה לעיל ולפי האמור א"ש דבתי' זה ס"ל לתוס' אף אם משאצל"ג חייב עלי' מ"מ פטור בפ"ר דלא ניחא לי' רק לר"י דפטור דשא"מ גבי שבת דוקא בעי דוקא לא ניחא לי' דמינכר ושם בכריתות לא מינכר לכן חייב אבל לר"ש דפוטר בכה"ת לא בעי' מינכר דלא ניחא לי' להכי י"ל דפטור משום דשא"מ וכמו שביארתי

ומצאתי חבר לסברא זו דפ"ר דלא ניחא לי' לאו מטעם משאצל"ג שרי אלא מטעם אחר ואפ"ה לא שרי אלא גבי שבת ולא בשאר איסורי' דברי רש"י ז"ל בשבת דף ע"ה ד"ה טפי ניחא לי' שכתב וכי מודה ר"ש במידי דלא אכפת לי' אי מתרמי ומיהו איכוני' לא איכוין ובתוס' שם הקשו על רש"י משבת דק"ג גבי מזרד זרדי' בארעא דחברי' דפוטר ר"ש והתם לא אכפת לי' אי מתרמי עי"ש מה