בית שערים אורח חיים קכב

דלכך נתכוין לתקן מ"מ כיון שלא תיקן הוי קלקול ולא מיקרי מלאכת מחשבת

אבל אחר היישוב יראה דאין מזה סתירה כלל ויש לחלק בסברא בשלמא במקלקל ע"מ לתקן כגון קורע ע"מ לתפור יותר טוב או סותר ע"מ לבנות יותר טוב. הנה בשעת הקלקול הי' דעתו לתקן ואם הי' מתקן באמת אז הי' הקלקול הזה אתחלתא דתיקון ועי' בכפ"ת סוכה דל"ג וא"כ בשעת המלאכה הי' תיקון באמת ולא בטעות. רק שאח"כ יען שלא תיקן נעשה מזה קלקול למפרע ממילא בשעת המלאכה הי' מלאכת מחשבת באמת ולא אמרי' איגלאי מילתא למפרע שלא הי' מלאכת מחשבת אבל בגונא דתוס' אף שהוא סבור שהוא מתקן אבל מחשבתו היתה בטעות שבאמת הי' מקלקל מיד בשעת המלאכה רק שהוא לא ידע שפיר כתבו דהוי מקלקל גמור ומחשבה בטעות לא מקרי מלאכת מחשבת

ואם כנים דברינו אלה ל"ק קושי' חידושי הר"ן על הרמב"ם הלא בתחילת השחיטה הוא מקלקל ואיך נעשה מומר. ז"א דלפי הנ"ל אם מתחיל לשחוט אדעתא שיגמור שחיטתו הו"ל מקלקל ע"מ לתקן כסותר ע"מ לבנות שהרי בסוף השחיטה הוא מתקן וא"כ אפי' לא גמר שחיטתו אח"כ דנמצא שהי' מקלקל בתחילת השחיטה מ"מ חייב כיון שהי' דעתו לתקן. וממילא דאם גומר שחיטתו אח"כ בשני העלמות ודאי דחייב שתים כמו בסותר ע"מ לבנות ובנה שחייב ב' משום סותר ומשום בונה דאל"ה בצרי להו אבות מלאכות. ה"נ חייב על נטילת נשמה של תחילת שחיטה וסוף שחיטה וא"כ שפיר כתב הרמב"ם באם שחט במזיד כיון שהי' דעתו לגמור שחיטתו ממילא בתחילת השחיטה נעשה מומר וכשיגמור שחיטתו הרי הוא מומר ושחיטתו פסולה

אמנם לדברי התוס' דהמצניע שהבאתי לעיל דכתבו דבסותר ע"מ לבנות אינו חייב אלא אם מתקן יותר ממה שהי' בתחילה כגון שהבנין האחרון טוב יותר מהראשון וכן בכל מקלקל ע"מ לתקן כגון בכיבוי לעשות פחמי' שפחמי' טובי' יותר מהעצים למלאכת הצורפי' וכן בכולם ליתא להנ"ל שהרי כבר הקשו בתוס' חולין ד"ק למה אמרי' דמותר לשחוט בסכין של ע"ז דמקלקל הוא ובשוחט בשבת בחוץ לע"ז אמרי' דחייב משום שבת משום דתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ. ותי' דבשוחט ודאי קלקולו יתר על תיקונו שהרי בחיי' עומדת לג' דברי' לגדל ולדות ולהרישה ולאכילה ולהכי מותר בע"ז דלא חשיב נהנה אבל לענין שבת חייב כיון דאיכא תיקון קצת הוי מלאכת מחשבת דלכך נתכוין עיי"ש. ולפ"ז התינח בגמר שחיטה שתיקן באמת שפיר אמרי' משום תיקון קצת חשיב מלאכת מחשבת אבל בתחילת שחיטה דהוי מקלקל גמור רק דכתבתי דהוי מקלקל ע"מ לתקן כמו סותר ע"מ לבנות. ובסותר ע"מ לבנות הא אינו חייב אלא אם הוא ע"מ שיהי' מתקן יותר ממה שהי' בתחילה. וכאן אפי' אם גומר שחיטתו אינו מתקן יותר מבתחילה אדרבה הוא מקלקל ואינו מתקן רק תיקון קצת כמו"ש התוס' וא"כ בתחילת השחיטה לא הוי מקלקל ע"מ לתקן יותר טוב אלא לתקן תיקון פורתא והדר הו"ל מקלקל בתחילת השחיטה ואיך יעשה מומר

הן אמת דזה תלי' בשני פירושי' שהארכתי לעיל בענין מקלקל דודאי אם מקלקל מיקרי רק אם מזיק ומפסיד ומתקן מיקרי כשמרויח וא"כ מה שכתבו תוס' דבסותר ע"מ לבנות צריך ך להיות מתקן יותר ממה שהי' בתחילה היינו שלא די אם תיקונו שוה לקלקולו ורווחו להפסדו שיצא זה בזה אלא שיהי' רווחא טפי ממה שהי' לו בתחילה וא"כ בשחיטה אינו מתקן יותר אפי' בגמר שחיטה מבתחילה. שהרי אף שמרויח קצת שמוכשר לאכילה מ"מ מפסיד יותר בגידול ולדות ובמלאכה. ושפיר לא מיקרי בתחילת שחיטה מקלקל ע"מ לתקן. אבל לפי' השני שכתבתי דלא איכפת לן כלל אי מרויח או מפסיד במלאכתו רק אם עושה הוי' נקרא מתקן ואם עושה העדר נקרא מקלקל. ולפ"ז אין כונת תוס' בסותר ע"מ לבנות יותר טוב מבתחילה. שירויח ע"י סתירה זו אלא אפי' אם מפסיד מ"מ פעל הוי' שפינה מקום לבנין טוב מראשון וכמ"ש לעיל באריכות. וא"כ בשחיטה נמי אף שבגמר שחיטה נמי מפסיד יותר בגידול ולדות ומלאכה ממה שמרויח בהכשר הבשר מידי אמ"ה. מ"מ בענין אכילת הבשר פעל הוי' שעתה מוכשר יותר לאכילה מבתחילה. וא"כ גם בתחילת השחיטה נכון מה שכתבתי דהוי מקלקל ע"מ לתקן יותר טוב לאכילה ממה שהי' בתחילה

אבל עכ"פ אם נאמר דמקלקל היינו אם מפסיד ליתא למ"ש ביישוב קושי' הר"ן על הרמב"ם לכאורה אמנם אחרי העיון דברי הרמב"ם נכונים דתוס' דייקי בלישנייהו וכתבו וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר"ש דבעי שתהא צריכה לגופה אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהי' בתחילה כגון שהבנין האחרון טוב יותר מהראשון וכו' מבואר מדבריהם דדוקא לר"ש דס"ל משאצל"ג פטור עלי' הוא דאינו מחייב במקלקל ע"מ לתקן אלא בע"מ לתקן יותר טוב ממה שהי' בתחילה אבל אם אינו יותר טוב לא הו' מלאכה הצריכה לגופה אבל לר"י דס"ל דמשאצל"ג חייב עלי' ודאי חייב במקלקל ע"מ לתקן אפי' באינו מתקן יותר טוב משהי' בתחילה וכן מורי' שם סוף דברי התוס' עיי"ש. ולפ"ז למה שפסק הרמב"ם בפ"א מה' שבת ה"ז כר"י דמשאצל"ג חייב עלי' וא"כ לא בעי' במקלקל ע"מ לתקן דוקא יותר טוב ממה שהי' בתחילה א"כ שפיר כתב הרמב"ם דבמזיד שחיטתו פסולה דמשיתחיל לשחוט הסימנים נעשה מומר ואי דהוי מקלקל הא הוי ע"מ לתקן כמו"ש ואי דלא הוי תיקון יותר טוב מבתחילה. הא לשיטתו דמשאצל"ג חייב עלי' לא בעי' כלל תיקון יותר טוב אבל בגמ' פריך שפיר ונוקמא במזיד כר"מ ונימא דס"ל לתנא דמתני' כר"ש דמשאצל"ג פטור וא"כ שפיר שחיטתו כשירה דלא נעשה מומר בתחילת שחיטה דהוא מקלקל ואי דהוי ע"מ לתקן הא אי פטור במשאצל"ג בעי' תיקון יותר טוב וכאן לא הוי תיקון יותר טוב ודברי הרמב"ם אמורי' אליבא דהלכתא דקי"ל כר"י דמחייב משאצל"ג

ומה מאוד מתקו לי בזה דברי הרמב"ם שכתב תחילה דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מהושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת וכו' היינו בתחילה כתב שנעשה מומר ע"י חתיכת העור דאז הוי מתקן הסימני' לשחיטה כמש"ל ואינו מקלקל כלום ואף דהוי משאצל"ג הלא להרמב"ם חייב עלי' כמש"ל אבל בשחיטת מיעוט סימני' לכאורה י"ל דלא נעשה מומר דהוי מקלקל. ונ"מ אם כבר נחתכה העור אז שחיטתו כשירה אפי' במזיד ואם תרצה לבאר יותר דמקלקל ע"מ לתקן תיקון שאינו יותר טוב נמי חייב. נוכל לומר שגם בשחיטת תחילת הסימנים הוי מומר וכנ"ל

איברא דיש לי עדיין קצת מקים עיון בזה. ואקדי' דברי תוס' בחולי' ד"ח בד"ה מותר לשחוט בה שכתבו אע"ג דבסוף פ' אלו דברי' פסחים דע"ג מחייב לענין שבת גבי שוחט. בשבת בחוץ לע"ז משום תיקון כל דהו שתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ עי"ש מה שתי' והנה דברי תוס' נפלאים למה הביאו ממרחק לחמם להקשות מסוגי' דפסחי' הלא היו יכולי' להקשות ממשנה דלקמן השוחט בשבת וכו' אעפ"י שמתחייב בנפשו, וממשנה דפ' כלל גדול דחשיב שוחט במספר ארבעים חסר אחת אבות מלאכות וק' איך יתחייב שוחט הלא הוא מקלקל וכבר עמדו בזה גדולי האחרוני'

ולענ"ד נראה לחדש דבר דכבר הבאתי לעיל דברי התוס' דפ' האורג דק"ו שכתבו דמשו"ה חשיב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ולאפרו לפי שאין התיקון בא בשעה זו אלא לאח"כ דלאחר שנעשי' החבורה בא הדם ולאחר שכלתה הבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אמ"ה עיי"ש והסברתי דבריהם לעיל דאם עצם המלאכה הוא קלקול כגון בחובל שעצם המלאכה הוא שנעתק הדם ממקומו. וזה הוא קלקול, ומה שבא לחוץ שיהי' דם לכלבו שהוא תיקון, זה אינו שייך להמלאכה של מפרק ונטילת נשמה מקרי מקלקל ופטור, אבל בשוחט מחויב על עצם המלאכה של נטילת נשמה, שהוא תיקון להוציא מידי אמ"ה, ולפ"ז יש לומר ג"כ סברא להיפך דאם התיקון בא קודם הקלקול מחייב טפי לענין שבת ולא תקשי קושי' התוס', והוא כך די"ל לעולם בשבת נמי בעי' תיקונו יתר על קלקולו כמו בע"ז ואל"ה הו"ל מקלקל כדעת התוס' בקושיתם אלא דמה שמקלקל לענין גידול ולדות לחוד לא מיקרי קלקול נגד מה שמכשיר הבשר מידי אמ"ה כדעת דמש"א הנ"ל דמותר לשחוט עוף בסכין של ע"ז ולפ"ז בשוחט בשבת התיקון הוא קודם הקלקול שהרי מיד ששחט בה שנים או רוב שנים נגמר התיקון שאין כאן איסור אמ"ה והקלקול עדיין לא בא שהרי מה שאינה ראוי' לגידול ולדות לא מיקרי קלקול ולמלאכה היתה ראוי' עדיין מצד מלאכת נטילת נשמה זו שעשה עד עתה שהרי עדיין היא חי' שע"י מעשה זו תמות ולא תהי' ראוי' למלאכה מ"מ זה הנטילת נשמה של שעת מיתה אינה עצם המלאכה שאנו מחייבי' אותו עלי' רק על נטילת נשמה שקודם מיתה בשחיטת רוב סימני' ונטילת נשמה זה הוא תיקון ולא קלקול משא"כ בשוחט בסכין של ע"ז דלא תלי' בעשיית מלאכה רק אם נהנה מע"ז שפיר אמרי' דהוי מקלקל ולא נהנה, כיון שעכ"פ מעשיו גרמו שתמות ולא ראוי' למלאכה ולא לגידול ולדות ולא מקשו תוס' מידי

איברא התוס' הקשו שפיר משוחט בשבת בחוץ לע"ז דחייב משום תיקון אמ"ה לב"נ ושם כששחט הסימני' עדיין אסורה משום אמ"ה כל זמן שמפרכסת דהא מפרכסת הרי היא כחי' ולדידהו לאו בשחיטה תליא מילתא, ולא שרי רק משום מי איכא מידי וכאן דאסור באמת לישראל לא שייך מי איכא מידי וא"כ אין התיקון בא עד שתמות ואז הקשו תוס' שפיר קלקולו יתר על תיקונו, שבמיתתה קלקל לענין מלאכה ולענין גידול ולדות, והוצרכו לתי' דבשבת חייב אף בקלקולו יתר על תיקונו משום מלאכת מחשבת והא תינח משוחט בשבת בחוץ לע"ז אבל מכל שוחט בשבת ל"ק כלל די"ל כתי' שלי הנ"ל ודברי התוס' המה בדקדוק

העולה מדברינו דבשאר שוחט בשבת י"ל דמחויב על מלאכה אשר התיקון הוא יותר מהקלקול וא"כ אי נימא דבשחיטת תחילת הסימני' הו' כמקלקל ע"מ לתקן הא הוי ע"מ לתקן יותר טוב מבתחילה וא"כ חייב גם לר"ש דפוטר במשאצל"ג והדק"ל מה פריך בגמ' ונוקמא