בית שערים אורח חיים קכא

לא מקרי מקלקל, אמנם הר"ן ס"ל כדעת הפלתי ותב"ש דגם בעוף משום גידול ולדות לחודא נקרא קלקול לכן כתב שפיר דבתחילתה שחיטה הו"ל מקלקל

אלא דבזה לא הונח לי דאכתי תקשי על הר"ן הלא משיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מושט וקנה וכמ"ש הרמב"ם בתחילה ואז עדיין לא קלקל כלום שהרי עדיין לא עשה מעשה טריפה ועוד ראוי לגדל ולדות ולמלאכה וא"כ אז נעשה מומר וא"כ שחיטתו פסולה אח"כ, ואין לומר דעכ"פ מתקן ל"ה אז וכיון דאינו מתקן לא הוי מלאכה שיעשה מומר שהרי הוכחתי לעיל דלא בעינן שיהי' מתקן דוקא רק שלא יהי' מקלקל ואולי יש בזה גם קצת תיקון שתיקן הסימני' שיהי' ראוי לשחיטה ע"י חתיכת העור שהרי החליד הסכין תחת העור ושחט הוא ספק נבילה עיין דף ל' ע"ב וביו"ד סי' כ"ד ס"ז וא"כ בחתיכת העור לא הוי עכ"פ קלקולו יתר על תיקונו

ובתחילת השקפה אמרתי דר"ן ס"ל כשיטת רש"י שבת דף ק"ו דלר"ש דמשאצל"ג פטור עלי' אין לך חובל ומבעיר שאינו מקלקל ואפילו מבעיר עצים לקדירתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר"ש לא חשיב דהא מלאכה שאצל"ג הוא אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב ע"ש ד"ה וברייתא ר"ש, ולפ"ז י"ל דר"ן ס"ל כר"י דמקלקל בחבורה פטור ולא ילפינן ממילה דהתם תיקון מצוה הוי תיקון כדאמר ר' אשי שם אליבא דר"י ובמשאצל"ג ס"ל כר"ש דפטור וא"כ בחתיכת העור הוי משאצל"ג רק כדי לעשות מלאכה אחרת לשחוט הסימני' ובלא מקלקל פטור וכשמתחיל לשחוט הסימנים שוב הוי מקלקל ופטור ודברי הר"ן נכונים ועיש"ה בשבת הנ"ל ובמהרש"א ומג"ש שם ותבין. ולפ"ז למה דפסק הרמב"ם בפ"א מה' שבת ה"ז כר"י דמשאצל"ג חייב עלי' שפיר כתב דמשיתחיל לעשות חבורה בצואר נעשה עומר דאז שפיר הוי מתקן ולא מקלקל וכנ"ל ואי דהוי משאצל"ג הא לשיטת הרמב"ם חייב עלי', אבל בגמ' פריך שפיר ונוקמא במזיד וכר"מ ונימא דס"ל כר"ש דמשאצל"ג פטורי' עלי' וא"כ שפיר אפי' במזיד שחיטתו כשירה וכנ"ל בשיטת הר"ן ז"ל

אמנם לפמש"ל אין אנו צריכין לכל זה בשיטת הר"ן ז"ל אלא דס"ל דמקלקל מקרי אפילו אינו מזיק ומפסיד כלום רק שעושה במלאכתו העדר ולפ"ז שפיר כתב דבתחילת השחיטה הו"ל מקלקל גמור ואפי' בחתיכת העור שעדיין לא הפסיד כלום כנ"ל מ"מ הא לא פעל הוי' רק העדר ומקרי מקלקל אבל הרמב"ם ס"ל דמקלקל מקרי אם מזיק ומפסיד לכן בתחילת השחיטה ומכ"ש בחתיכת העור לא נקרא מקלקל כמ"ש לכן כתב שפיר דבמזיד נעשה מומר מתחילת השחיטה ושחיטתו פסולה

איברא מ"ש לתרץ דברי הרמב"ם מן הגמרא ליתא ואם תחילת דברי פיהו שכלות אבל סוף דבריו שכתב שבתחילת שחיטת הסימנים נעשה מומר לחלל שבת וע"כ ס"ל דגם אז לא הוי מקלקל כנ"ל. ושחיטת תחילת הסימנים הא הוי צריכה לגופה מוקשי' מן הגמ' דפריך ונוקמא במזיד וכר"מ. הא במזיד נעשה מומר מתחילת שחיטת הסימנים ואיך קתני במתני' דשחיטתו כשירה

ובר מן דין במ"ש לדעת הרמב"ם דמשו"ה לא מקרי מקלקל בתחילת שחיטת הסימנים משום דאז לא הפסיד עדיין לענין מלאכה רק לענין גידול ולדות וזה לא מקרי קלקול כמ"ש דמש"א לענין שחיטת עוף בסכין של ע"ז יש לפקפק כמש"ל דשם אמרינן דתיקון שמכשיר הבשר לאכילה יתר על קלקול גדול ולדות משא"כ בתחילת שחיטת סימנים שעדיין לא תיקן כלום ודאי גם קלקול לענין גידול ולדות מקרי מקלקל

וגם בגוף הדבר אם הטריף הבהמה לא מקרי מקלקל לענין מלאכה אני נביך דנהי דעתה ראוי' עדיין למלאכה עד שתמות מ"מ גרם הפסד לענין מלאכה שתמות קודם זמנה ולא יהי' יכול לעשות בה מלאכה. ולא מיבעי' למ"ד טריפה אינה חי' יב"ח ודאי גרם הפסד שתמות מחמת מעשיו אלא אפילו למ"ד טריפה חי' נמי גרם הפסק חיות שלא תהי' חי' זמן מרובה כאלו לא נטרפה כמ"ש תוס' חולין דף ק"מ ד"ה טריפות מחיות נפקא ע"ש וא"כ גם בתחילת שחיטת סימנים שנטרפה הבהמה גרם הפסד לענין מלאכה וצל"ע בזה

ועתה הבא נבא לבאר הספק שבריש דברינו דאם קורע ע"מ לתפור ולא תפר אח"כ ומוחק ע"מ לכתוב ולא כתב וכו' וא"כ לא תיקן כלום רק קלקול אם חייב. ועפ"ז ועפ"ד תוס' בשבת דצ"ד הנ"ל נמצאו מענה וניישב לנכון דברי הרמב"ם בפיה"מ חולין די"ד הנ"ל דהנה לכאורה נראה ברור דמקלקל ע"מ לתקן אף שלא תיקן אח"כ נמי חייב דאל"כ תקשי למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה איך משכחת לה שיתחייב מיתת ב"ד בקורע ומוחק וסותר ומכבה כיון דבכולן בעי ע"מ לתקן דהיינו לתפור ולכתוב ולבנות ולהבעיר וא"כ בשעת קריעה או מחיקה הוי התראת ספק שמא לא יתפור ולא יכתוב ולא יתקן ויפטר ומה שמתרין אותו בשעת התיקון לא מהני דהא התראה בשעת עבירת הלאו בעי' וליכא עי' מכות דט"ו ע"ב וברש"י ותוס' שם ובשבועות ד"ג ובתוס' ד"ה אבל אוכל ובשבועות דף כ"ז וא"ל דלמ"ד ל"ש התראה אה"נ דלא מתחייב מיתת ב"ד בכל הני עי' רש"י ריש שבת שכתב ועל ב' אלו חייב חטאת על שגגתו ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה וכן בכל מלאכת שבת וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"א מה' שבת ה"ב עיי"ש שכתוב ג"כ כלשון רש"י ז"ל

ועוד דגמ' ערוכה הוא פ"ק דשבת ד"ו ע"ב איסי בן יהודא אומר אבות מלאכות מ' חסר א' ואינו חייב אלא אחת ומסיק דה"ק אינו חייב על אחת מהן ופירשו שם רש"י ותוס' דלענין חיוב סקילה קאמר דאינו חייב על א' מהן אבל חטאת בשוגג מחויב בכולהו והנה בכלל מ' אבות מלאכות איכא קורע ומוחק וסותר ומכבה ואי נימא דלמ"ד התראת ספק ל"ש התראה בכל אלו אינו חייב סקילה למה אמר דרק על אחת אינו חייב הא איכא טובא. וא"ל דלא הוי התראת ספק שודאי יתפור ויכתוב ויבנה ויבעיר שהרי רק ע"מ כן קורע ומוחק וסותר ומכבה ועי' תוס' מכות דט"ו ד"ה במאי קמיפלגי ובתוס' שבת ד' ד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה ובתוס' גיטין דל"ג ד"ה ואפקעינהו ז"א דמי יימר שיהי' סיפוק בידו לעשות אשר זמם שמא לא יהי' בידו ועי' תוס' גיטין דפ"ב ד"ה שר"א מתיר ובראשוני' שם וא"כ הו"ל התראת ספק ואיך יתחייב סקילה אלא ודאי דמקלקל ע"מ לתקן אע"פ שלא תיקן נמי חייב

ועוד דהא ודאי אפי' אם נאמר דבמקלקל ע"מ לתקן אינו חייב אלא א"כ מתקן אח"כ מ"מ לא בעי' שיעשה התיקן דוקא בשבת אלא אפי' אם מתקן אח"כ בחול נמי חייב על מלאכת הקלקול שעשה בשבת ע"מ לתקן דאלת"ה תקשי הא מנה בפ' כלל גדול בתוך מ' אבות מלאכות קורע וסותר ומכבה ומוחק ואי נימא דבהנהו כולהו לא מחייב עד שיתפור ויבנה ויבעיר ויכתוב אח"כ בשבת בצרי להו אבות מלאכות ממנינם נהי נמי דהא ל"ק אם נאמר דבעי' דוקא שיעשה אח"כ מלאכת התיקון בשבת א"כ ת"ל דמחייב משום מלאכת התיקון וא"כ אין כאן אלא ל"ה חטאות דעל ד' מלאכת הקלקול הא אין כאן חטאת דא"ל דאם עושה אח"כ מלאכת התיקון מחויב ב' חטאות על מלאכת התיקון ועל מלאכת הקלקול שהי' ע"מ לתקן מ"מ כיון שאינו חייב על מלאכה זו בפני עצמה עד שיעשה עוד מלאכה בשבת אינו ראוי' לחשבו במנין אבות מלאכות אלא ודאי אפילו עושה התיקון אח"כ בחול נמי חייב ולפ"ז אם א' קרע או כיבה בשבת ע"מ לתפור או להבעיר יהי' אסור לתפור או להבעיר אפילו בחול דאם לא יתפור ויבעיר הא לא עשה איסור למפרע ואם יתפור ויבעיר עשה איסור למפרע וזה לא שמענו מעולם שימצא איסור מלאכה בחול אלא ודאי נראה דאפילו אינו מתקן אח"כ מ"מ כיון ע"מ לתקן חייב

ועוד נ"ל ראי' לזה מכריתות דף כ' ע"ב דקאמר כגון שנתכוין לכבות ולהבעיר דת"ק ס"ל כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת וכו' וא"כ אינו מחויב חטאת על הבערה רק על הכיבוי. ואי נימא דבמכבה ע"מ להבעיר אינו חייב אלא כשמבעיר אח"כ איך אפשר שהבערה יגרום חיוב חטאת על הכיבוי כיון שבהבערה עצמה ליכא חיוב חטאת אלא ודאי שחייב במקלקל ע"מ לתקן אף שאינו מתקן אח"כ כיון שחשב לתקן הוי מלאכת מחשבת ועיין תוס' ישינים שבת דף כ"ט ע"ב

ועיין בתוס' שבת דף ע"ג ד"ה מכדי מכרב כרב ברישא שכתבו לא שייך למידק הכי בהא דקתני המכבה ברישא והדר המבעיר דהכא כל סידורא דפת נקט כסדר לבד מחרישה ע"ש מזה מוכח כמ"ש דאי נימא דבמכבה ע"מ להבעיר אינו חייב עד שיבעיר אח"כ א"כ בדקדוק תני המכבה והמבעיר אחר הכיבוי דבלא"ה לא מחייב אכיבוי ואדרבה תקשי להיפך למה לא קתני הקורע והתיפר וכן המוחק ואח"כ הכותב וכן הסותר ואח"כ הבונה אלא ודאי כמ"ש דחייב מקלקל ע"מ לתקן אעפ"י שלא תיקן

וטעמא מדוע יתחייב באמת כיון שלא תיקן הר' הוא מקלקל גמור ומה בכך שעשה על מנת לתקן כיון שלא בצע אשר זמם ונראה לי עפ"י דברי תוס' בחולין דף ח' שהבאתי לעיל דאע"ג דמותר לשחוט בסכין של ע"ז משום דקלקולו יתר על תיקונו מ"מ חייב בשוחט בשבת כיון דיש תיקון קצת חשיב מלאכת מחשבת דלכך נתכוין ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה עיי"ש. ולפ"ז ה"נ כיון דהא דכל המקלקלי' פטורי' היינו משום דלא הוי מלאכת מחשבת דמשו"ה אמרי' בכריתות די"ט הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אע"ג דפטור דמתעסק הוא משום דלא הוי מלאכת מחשבת ועי' תוס' שבת דע"ה ד"ה מתעסק. וא"כ כשמקלקל ע"מ לתקן שפיר חייב אע"ג דלא תיקן כיון דלהכי נתכוין לתקן שפיר הוי מלאכת מחשבת

אך מה שנראה כסותר לזה המה דברי התוס' בהאורג ק"ו ד"ה בחובל וצריך לכלבו שהבאתי לעיל שכתבו דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיה"נ שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה וכו' הרי מבואר בהדי' דאעפ"י שהוא חשב לתקן שהרי משו"ה הוי צריכה לגופה מ"מ כיון שבאמת לא תיקן רק קלקל כיון שהוא איה"נ מיקרי מקלקל ולא אמרי' דהוי מלאכת מחשבת יען שלכך נתכוין לתקן. וה"נ במקלקל ע"מ לתקן ולא תיקן נמי נימא אף