בית שערים אורח חיים קכ

למלאכה אלא שהוא קלקול משום שקירב מיתתה ולא תהי' ראוי' למלאכה כשתמות דמשו"ה לא מקרי קלקול וכמ"ש לקמן מדברי הרמב"ם בפיה"מ דשוחט בשבת]

ובזה נבא לתרץ קושי' הגאון הנ"ל ואקדים דברי הנמ"י בב"ק דף כ"ב גבי אשו משום חציו איתרבאי כאלו בידיו הבעירו כדאמרן ואי קשי' לך א"כ היכי שרי' עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכות ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכות ונגמרת הדלקתה בשבת ולפ"ז הרי הוא כאלו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכ"ש הוא דאלו הכא לא נתכווין להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כונתו הוא שתדלק ותלך בשבת ועכ"ז תנן משלשין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשי' בכל יום כדאמרן כ' בעי' במילתא. שפיר לא קשי' לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבי' לי' מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן לי' הוי לן למפטרי' דאניס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אלו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסי' דידי' דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השאר בידים חשבינן לי' אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן לי' וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מע"ש אתחיל וכמאן דאגמרי' בידים בההוא עידנא דלית בי' איסור חשיב ע"ש. ולפ"ז ה"נ בשוחט בשבת אף שהבהמה מתה אחר זמן רב מחמת שחיטה זו הרי הוא כאלו אגמרי' בידים נטילת נשמה של בהמה זו בשעה ששחט בשבת דאפילו היתה שחיטה יבשתא שלא יצא דם כבחולין ל"ג לענין טומאה מ"מ ודאי חייב משום נטילת נשמה על מיתתה וכיון שביארנו דבכל שוחט קדם קלקול לתיקון אך שאנו מחייבין אותו על מלאכת נטילת נשמה שבסוף שחיטה שבזה התיקון בשעת הקלקול א"כ ה"נ בשוחט בשבת בחוץ לע"ז שפיר מחויב משום שבת על נטילת נשמה שהוא בשעת מיתתה שנחשב כאלו עשאה בשבת ובנטילת נשמה זו הר' תיקונו שמוציאה מידי אמ"ה בשעת קלקולו ושפיר קאמר תיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ

אלא דקשי' לי' בגווי' דאי נימא דאפילו למה דמשני הגמרא תיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ אינו מחויב משום שבת רק על נטילת נשמה שבשעת מיתה א"כ למה צריך כלל לומר שתיקן להוציא מידי אמ"ה ומה פריך כלל מה תיקן הלא אפילו אם לא תיקן כלום נמי חייב כיון שבנטילת נשמה זו של שעת מיתה אינו מקלקל ומפסיד כלום שהרי גם קודם שמתה כבר לא היתה ראוי' לא לגדל ולדות ולא למלאכה רק לאכילת הבשר כמו עתה אחרי שמתה וא"כ מיתתה אינה מקלקל ומפסיד כלום. ואין להשיב דהא דאמרינן כל המקלקלין פטורי' לאו דוקא מקלקל אלא כיון דאינו מתקן מקלקל קרי לי' דהרי מבואר בשבת דף צ"ד דאפילו לר"ש לא בעינן אלא צריכה לגופו דהיינו מר לחפור בו וס"ת לקרות בו אבל לגופה דהיינו מר לעשות לו טס וס"ת להגיה לא בעינן וע"ש בתוס' ד"ה ר"ש פוטר דדוקא במקלקלין צריך שיהי' ע"מ לתקן כמו במשכן אבל בהוצאה לא בעינן ע"מ לתקנה אעפ"י שבמשכן היתה הוצאת הנדבה ע"מ לתקנה ויבוארו דבריהם בסמוך אי"ה אלמא אעפ"י דאינו מתקן רק שאינו מקלקל חייב וקשה כנ"ל

וגם אין לומר דקושי' הגמ' כאן הי' אליבא דר"ש דס"ל משאצל"ג פטור ולפ"ז בשלמא התם במר לחפור בו או ס"ת לקרות בו שפיר הוי צריך לגופו אף שאינו רוצה לעשות לו טס ולהגיה אבל הכא אם אינו מתקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ נהי נמי דבנטילת נשמה של שעת מיתה אינו מקלקל ומפסיד מ"מ הא כל המלאכה של שחיטה הוי משאצל"ג. ז"א דהרי כתבו תוס' בשבת דף ק"ו ד"ה בחובל וצריך לכלבו דחובל ומבעיר באיה"נ שסבור שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה מקרי מלאכה הצריכה לגופה אף שבאמת אינו יכול ליתן לכלבו ולבשל בו מ"מ כיון שהוא חשב כן הוי צריכה לגופה. וה"נ בשוחט בשבת בחוץ לע"ז בשוגג אפילו אם באמת לא תיקן כלום מ"מ משכחת לה צריכה לגופה שהוא הי' סבור שיהי' מותר והרבה נתקשיתי בזה

ובתחילה עלה בדעתי לומר לפמ"ש התב"ש סי' יו"ד דאפילו אם גם בחיי' אינה עומדת כי אם לאכילה כההוא דריש מסכת ביצה מ"מ מותר לשחוט בו דבחיי' דמי' מרובי' יותר שכ"א קונה אותו ומחזיקו בידו עד שיצטרך לשוחטה משא"כ שחוטה אין לה קוני' כי אם הצריכי' עתה לבשר. ולפ"ז בנטילת נשמה של מיתה נמי איכא קלקול אף דמעיקרא לא היתה ראוי' לא לגדל ולדות ולא למלאכה מ"מ גם לאכילה הו' שוה יותר קודם שמתה מלאח"מ לכן צריך שפיר תיקן קצת להוציא מידי אמ"ה אך מלבד שהוא דוחק קצת אלא דבלא"ה גם התב"ש בעצמו לא ברירא לי' הך מילתא כולי האי

אבל לפי מה שביארתי דגדר מקלקל אינו דוקא אם הוא מזיק ומפסיד אלא דוקא אם מהוה דבר אז אינו מקלקל אבל אם אינו עושה רק העדר מקרי מקלקל אעפ"י שאינו מזיק ומפסיד א"ש. דודאי גם בנטילת נשמה של מיתת הבהמה אף שבמיתתה אינו מפסיד כלום מ"מ הא אינו פועל הוי' כי אם העדר החיות של בהמה רק בשאר שוחט פועל הוי' שמהוה בשר לאכילה שלא הי' מוכשר קודם שחיטה אבל כאן בשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז פריך שפיר מה תיקן כלומר מה הוי' עשה כיון שאסור באכילה ובהנאה. ומשני שעשה הוי' שתיקן בשר לב"נ שלא הי' מוכשר לזה קודם שחיטה

ובזה יש ליתן מלח ותבלין לגוף סברת התוס' במ"ש שבעי התיקון דוקא בשעת הקלקול ולכאורה הוא כהלכתא בלא טעמא. אמנם הוא הדבר שדברתי שבתי' זה סברו התוס' גם לר"י שאין הקלקול תלוי בהפסד רק בהעדר, ולפ"ז הסברא הוא כך בשלמא בחובל המלאכה הוא משום מפרק עיין רמב"ם פ"ח מה' שבת ה"ז או משום נטילת נשמה עיין תוס' שבת דע"ה ד"ה טפי ניחא לי' כי היכי דליצול צבעי' ובתוס' כתובות דף ה' ע"ב ד"ה דם וכו'. ולפ"ז בחובל גם קודם שיצא הדם כבר נגמרה המלאכה שהי' מפרק דבר מגידולו או נטילת נשמה ממקומה. ובזה אינו פועל רק העדר ואף שאח"כ בא הדם מחמת מלאכתו מ"מ זה אינו אלא מסובב ממלאכתו ולא עצם המלאכה ועצם המלאכה אינו אלא פעולת העדר ובמה שנעדר הדם ממקומו לא נפעל בזה שום הוי', וכן בהבערה אין מלאכת הבערה לעשות אפר ואפילו לא יהי' אפר בעולם נגמרה מלאכת הבערה בהבערת העצים וא"כ הוית האפר אינו עצם המלאכה רק סיבה ממלאכת הבערה ועצם מלאכת הבערה הוא כליון והעדר העץ לכן פטור לר"י דס"ל דעצם המלאכה צריך להיות שמהוה דבר אבל אם עצם המלאכה הוא רק העדר אינה מלאכה להתחייב עלי' אף אם מסובב מזה הוי', אבל בשוחט עצם המלאכה של נטילת נשמה דשעת מיתה פועל הוי' בשר מתוקן מידי אמ"ה לאכילה ור"ש ס"ל אליבא דר' יוחנן דאף אם עצם המלאכה אינה הוי' רק העדר מ"מ כיון שנצמח ממנה הוי' לא מקרי מקלקל גב' חובל ומבעיר דגמר ממילה והבערת בת כהן והוי מלאכה להתחייב עלי' ולכן חייב בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו, וזה שכתבו תוס' דהא דחשיב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ולאפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה שעושה המלאכה אלא לאחר מכאן דאחר שנעשית חבורה היינו מלאכת חבורה שהוא העדר בא הדם ולאחר שכלתה הבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול, כלומר בשעת מלאכת ההעדר בא התיקון והוי' שמוציאה מידי אמ"ה

ובזה יובן דבר לאישורו מ"ש תוס' שבת דף צ"ד ד"ה ור"ש פוטר ומכבה גחלת שלא יזיקו בה רבים וכו' א"צ לגופן שבמשכן לא הי' כיבוי אלא לעשות פחמי' ומיתקנין ע"י כיבוי זה שיהיו ראוי' למלאכת הצורפי' וכו' וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר"ש דבעי שתהא צריך לגופה אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהי' בתחילה כגון שהבנין האחרון טוב יותר מן הראשון כדמוכח וכו' עד במקלקלי' כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהי' ע"מ לתקן כמו במשכן ולא חשיבי המקלקלין צריכי לגופה עד דהוי לגופו ולגופה וכו' ועיין במהרש"א שם ושבת דל"א בתוס' ד"ה וסותר ע"מ לבנות במקומו והנה מה שהי' לרבותינו בעלי תוס' ז"ל לסברא פשוטה דבמקלקל צריך שיהי' ע"מ לתקן ובלא זה ל"ה צריך לגופה לכאורה לא ידעתי בזה טעם כעיקר דאורייתא לחלק בין הוצאה דמקרי צריכה לגופה ואף שאינו מתקן גוף הדבר ובמקלקלי' בעי דוקא ע"מ לתקן ובפרט מ"ש שצריך שיהי' ע"מ לתקן יותר ממה שהי' בתחילה, ולפמ"ש א"ש כיון דמקלקל מקרי אם עושה העדר וזה אינו מלאכה לכן צריך להיות דוקא ע"מ לעשות הוי' סותר ע"מ לבנות וקורע ע"מ לתפור ומכבה ע"מ להדליק, אלא דגם בזה תקשי הא עתה עושה רק העדר רק שיעשה אח"כ הוי' לזה כתבו דצריך שיהי' ע"מ לתקן יותר ממה שהי' בתחילה וא"כ שפיר פועל הוי' בסותר עשה הוי' שפינה מקום לבנין טוב ובכיבוי עשה הוי' פחמי' או פתילה שידליק יותר טוב וכן בקורע עשה הוי' בגד שיהי' נאה ומשובח יותר

ובדברי תוס' אלו עלה בידי ליישב דברי הרמב"ם בפיה"מ דהשוחט בשבת חולין די"ד שכתב ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג ולפיכך שחיטתו כשירה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשירה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שני' הוא שתהא אסור, דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול ע"ש, והקשו עליו דא"כ מה פריך שם בגמ' ונוקמא במזיד כר"מ הא לדברי הרמב"ם במזיד שחיטתו פסולה ובמתני' שחיטתו כשירה קתני

ולענ"ד נראה דעיין בחי' הר"ן שם כשהביא שיטות האומרי' כדעת הרמב"ם הנ"ל כתב עלה ואין זה אצלי כלום דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה דקי"ל דפטור ע"ש, ולכאורה עלה בדעתי דהרמב"ם וסייעתו סוברי' כדעת דמשק אליעזר הנ"ל דעוף אסור לשחוט בסכין של ע"ז כיון שאינו עומד למלאכה ואינו מקלקל רק לענין גידול ולדות לא מקרי קלקול, ולפ"ז בתחילת השחיטה כיון שאינה אלא טריפה, שאינו מוליד אבל עדיין ראוי' למלאכה