בית שערים אורח חיים יב

כ"ש ליכא אי' דבשוגג לא שייך אחשבי' ומשום המל"א חייב אשם תלוי כיון שמסופק אם הי' כשיעור באו"ה יחדיו או לא ועי' כריתות י"ז ע"ש. ולפמ"ש דבס' לאו ליכא א"ת אלא בידע בשעת אכילה שהוא ס' אי' לק"מ דא"כ גם על כ"ש בלי המל"א נמי איכא א"ת כיון שהזיד על הספק שייך אחשבי' וא"ש

וראיתי התלמידי' מזדנזין בדבר דברש"י ותוס' ר"פ ספק אכל דף י"ז מבואר להיפך דבידע בשעה שאכל שהוא ס' חלב והזיד ואכל פטור מקרבן דאינו שב מידיעתו על ס' אי' ע"ש, ולפענ"ד נראה דחת"ס לא כתב כן רק ליישב קושי' השואל על הרמב"ם ולשיטתו כתב שפיר דהרי לדעת הרמב"ם סדא"ו מה"ת לקולא וא"כ באי' לאו לא חמיר ספק משוגג כמו דשגגת לאו א"צ כפרה כלל מה"ת ודשא"מ מותר כמ"ש חי' הר"ן בסנהדרי' הנ"ל ה"נ ספק לאו מותר מה"ת ה"נ באי' כרת לא חמיר ספק אי' כרת משגגת אי' כרת וכמו דודאי שגגת אי' כרת מתכפר בקרבן ה"נ ספק אי' כרת אפי' בהזיד על הספק מתכפר בקרבן אשם תלוי דהוי כדשא"מ דהא אינו מכוין לאכול האיסור ואלו הי' יודע ודאי שזה שאוכל הוא חלב הי' שב מידיעתו אלא שתולה שמא זהו היתר ונהי דבאי' כרת גם דשא"מ אסור כמ"ש בחי' הר"ן הנ"ל מ"מ רק לשוגג מדמה לה ושפיר כתב חת"ס דמביא אשם תלוי אבל רש"י ותוס' ס"ל כשיטת רוב ראשוני' דסדא"ו לחומרא מה"ת וא"כ באי' לאו חמיר ס' משוגג דשוגג א"צ כפרה כלל וספק אסור מה"ת לכן גם בס' כרת חמיר משגגת כרת ואע"ג דשגגת כרת מתכפר בקרבן מ"מ ספיקו במזיד אינו מתכפר בקרבן דמקרי אינו שב מידיעתו ושפיר כתבו רש"י ותוס' לשיטתייהו ואין מזה סתירה למ"ש חת"ס ברמב"ם לשיטתו

ושוב מצאתי בש"מ כתובות כ"ב ע"ב ד"ה בא"ת קאי שכבר נחלקו בזה קמאי שהביא בשם שיטה ישנה וא"ת והא ליכא אשם תלוי אלא בשוגג ולא במזיד י"ל ה"ק הרי הוא עושה אי' שגגת בא"ת מבואר דלא כחת"ס ואח"כ הביא בשם תר"י פי' איך אמרי' דמשנשאת לא תצא כיון דתרי ותרי נינהו הו"ל כשני חתיכות א' של שומן וא' של חלב וא"י איזה מהם של חלב ואבל א' מהם יש לו להביא א"ת על הס' ואפי' אכלו במזיד וה"נ עומד בכל ביאה וביאה בא"ת כיון שא"י איזה כת מעידה אמת מבואר כדברי חת"ס וכיון שהוא מחלוקת ראשוני' אין קושי' ממ"ש רש"י ותוס' כשיטה ישינה על מ"ש חת"ס ליישב דעת הרמב"ם אם הרמב"ם ס"ל כתר"י ופלא על חת"ס שלא ראה דברי ש"מ אלו ועי' ברש"י נזיר כ"ג ע"א ד"ה דאיקבע

ועוד נ"ל דבשבת ס"ט פליגי ר"י ור"ל שגגה במאי ר"י ס"ל כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו ור"ל ס"ל עד שישגוג בלאו וכרת ומעתה לר"י אף שידע שהוא ס' חלב ואסור מה"ת מ"מ הוי שוגג בכרת דבשלמא לענין אי' אפי' קמי שמי' גלי' שאכל היתר מ"מ עבר אי' תורה כיון דלדידי' הי' ספק אבל לענין כרת אי קמי שמי' גלי' שאכל היתר אין כאן כרת דאפי' מא"ת פטור כשנודע לו שלא חטא כבכריתות כ"ג הנ"ל שפיר הוי שוגג לענין כרת דשמא אוכל היתר ושפיר מביא א"ת וכמ"ש חת"ס אבל לר"ל דאם הזיד בלאו אעפ"י ששגג בכרת אינו מביא קרבן ה"נ כיון שעבר ס' איסור תורה אף שהוא שוגג על הכרת אינו בר קרבן אשם תלוי, ולפ"ז רש"י ותוס' רצו לפרש המשנה גם אליבא דר"ל לכן הוכרחו לפרש דמיירי שלא ידע בשעת אכילה שהוא ס' חלב דאל"כ הוי אינו שג מידיעתו אבל הרמב"ם דפסק פ"ב משגגות כר"י צדקו דברי חת"ס לדעתו דבכה"ג חייב אשם תלוי

וביישוב גוף קושית השואל שם בחת"ס שהק' אהא דאמרינן בכריתות כ"ד מודים חכמי' לר"מ באשם תלוי שהוזמו עידיו דיצא וירעה בעדר והרי הא דמתחייב קרבן עפ"י עדים אינו אלא לר"מ בכריתות י"א אבל לרבנן אינו חייב קרבן עפ"י עדים אלא בשותק משום דשתיקה כהודאה ואפי' בע"א חייב בכה"ג ול"ש בי' הזמה וכיון דלא משכחת האי דינא דאשם תלוי שהוזמו עידיו רק לר"מ א"כ הרמב"ם דפסק פ"ג משגגות ה"א כרבנן דאינו חייב קרבן עפ"י עדים א"כ למה הביא בפ"ד מה' פסולי המוקדשי' הי"ט דין זה דאשם תלוי שהוזמו עידיו. ונ"ל דבשבת ס"ט אמרינן ואלא מונבז שגגה במאי כגון ששגג בקרבן ורבנן שגגת קרבן ל"ש שגגה ע"ש והדבר צריך ביאור במאי פליגי ונ"ל דתוס' חולין ה' ע"ב ד"ה מעם כתבו ועי"ל דדוקא בחלב ודם פליגי לפי שהם שוין שיש כרת בשניהם ועולי' לגבוה ונאמרו בלאו א' כל חלב וכל דם לא תאכלו דלת"ק חשיב לי' מומר לאו"ד כאלו הוא מומר לדם עצמו ואינו מניח בשביל האי' אלא משום דנפשו קצה לאכול דם אבל מומר לא' משאר איסורי' פשיטא דמביא קרבן על הדם ולר"ש אפי' מומר לאכל חלב מביא קרבן על הדם ע"ש מבואר דלר"ש אפי' שב מידיעתו משום שנפשו קצה לאכול דם לא מפני חומר האיסור מ"מ מקרי שב מידיעתו ועי' תוס' שבועות כ"ז ד"ה אמר רבא שכתבו ואעפ"י שמותר לאכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא הי' אכלו לפי שמתאוה לאכול של תנאי וכו' מבואר אעפ"י שאינו שב מידיעתו מחמת חומר אי' רק מחמת ד"א מקרי שב מידיעתו וגם ת"ק מודה לזה אלא דס"ל דאפ"ה אינו בר קרבן כיון שהוא מומר לאותו דבר. ומעתה בהזיד בלאו וכרת רק דשגג בקרבן ע"כ אינו שב מידיעתו מפני חומר האי' שהרי ידע חומרו שהוא בכרת ואינו שב רק משום שלא יתחייב קרבן וס"ל למונבז דזה מקרי שב מידיעתו כר"ש בחולין ובר קרבן הוא אבל רבנן ס"ל דזה לא מקרי שגגה כיון שאינו שב מידיעתו מפני חומר האי' רק שלא יתחייב בקרבן הוי מומר לאו"ד ואינו בר קרבן. ולפ"ז באוכל ס' חלב במזיד שיודע שאסור מה"ת ושגג בקרבן שא"י שחייב ע"ז קרבן נ"ל דאפילו רבנן דמונבז מודה דהוי שגגה וחייב אשם תלוי דבעובר על ס' אי' ודאי לא נקרא מומר ועי' אריכות מל"מ פ"ג משגגות ה"ז ואין כאן אלא משום דבעי' שב מידיעתו וא"כ אם שב מידיעתו משום שלא יתחייב קרבן נמי מקרי שב מידיעתו וחייב באשם תלוי, ומ"ש תוס' ר"פ ספק אכל דאם יודע שהוא ס' חלב מקרי לא שב מידיעתו היינו ביודע ג"כ שהוא חייב קרבן וע' תוס' שבת שם ד"ה אלא ולזה נתכוין גם רש"י שם אבל בא"י שהוא חייב קרבן שפיר מקרי שב מידיעתו אפי' ביודע שהוא ס' אי' כרת וחייב להביא אשם תלוי, ועי' תוס' כריתות י"ב ד"ה אלא דהא דלחכמים עדים אין מחייבין אותו קרבן משום ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי היינו דמתרצי' דיבורו שכונתו לא אכלתי שוגג אלא מזיד והק' ע"ז ונשיילו אם הי' דעתו כך ותי' דלר"מ אפי' אומר שהי' דעתו כך חייב קרבן כיון שלא אמר כך בתחילה וע"ז פליגי רבנן וס"ל דאם מתרץ דיבורו כן פטור אעפ"י שלא אמר כך בתחילה ע"ש ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דרבנן דאמרי' הא דלא אמר תחילה מזיד הייתי היינו משום דבחטא שאינו מפורסם עדיף שיהי' כסוי חטאה דמבואר ביומא פ"ו ובאו"ח סי' תר"ז ועי"ש במג"א סק"ב ומעתה כ"ז בקרבן חטאת שאינו חייב אלא א"כ שגג בלאו וכרת אבל בא"ת שחייב אפי' הזיד בס' אי' כרת רק שגג בקרבן גם רבנן מודו דחייב ע"פ עדים בלא שתיקה כהודאה דא"י לתרץ דיבורו לא אכלתי שוגג אלא מזיד דגם במזיד חייב וע"כ צריך לתרץ דיבורו לא אכלתי בשגגת קרבן רק בזדון קרבן ובזה שהי' מזיד בקרבן אינו חוטא יותר מאלו שגג בקרבן והי' לו לומר מתחילה כך ולמה אמר לא אכלתי כיון דהעדים אומרים שאכל במזיד כבר הוא חטא מפורסם ואסור להיות מכסה פשעיו ושפיר משכחת האי דינא דא"ת שהוזמו עידיו אם העדים אומרי' שאכל ס' חלב וידע בשעת אכילה שהוא ס' אי' כרת גם לחכמים דר"פ א"ל ושפיר הביא רמב"ם דין זה וא"ש

ושנית נ"ל עפ"י דברי תוס' ישנים כריתות י"ב שכתבו אם ירצה לומר מזיד הייתי כלומר דל"ד לעדים המעידי' על המיתה שהם גמרו הדברי' שהתרו בו ועבר והזיד אבל הני אין גומרי' עדותן שלא ידעו אם שוגג הי' ע"ש ביאור דבריהם לפענ"ד דבאמת אפשר דשניהם אמרו אמת העדים שאמרו אבל חלב וגם הוא שאומר לא אכלתי אינו משקר רק ששכח וסבר שלא אכל ועי' במקנה קידושי' ס"ה ואף דבזמן קרוב לא תלינן בשכחה כמ"ש הר"ן פ' כל הנשבעין גבי שכנגדו חשוד על השבועה ע"ש ועי' אריכות קצו"ח סי' כ"ח מ"מ זה במילתא דרמי' עליו אבל כאן ממ"נ אם אכל בשוגג וחשב שאוכל היתר ודאי לא רמי' עליו כמו לא עברתי בצד עמוד זה מעולם בשבועות ל"ג ואי אבל במזיד ג"כ לא רמי' עליו דהא אינו מחויב בקרבן ואי כדי לעשות תשו' הלא ברגע שחוטא אין דעתו לעשות תשובה וכיון דלא רמי' עליו שפיר אפשר ששכח אפילו בזמן קרוב ומעתה תקשי איך יתחייבו אותו עדים כלל בחטאת הא דרשי' ביבמות פ"ז או הודע אליו חטאתו ולא שיודעוהו אחרי' וכאן אין הוא יודע שחטא כי סובר באמת שלא אכל רק העדים מודיעי' אותו אך ז"א כיון דעדי' נאמכי' בכל א"כ אם הם מודיעי' אותו הרי הוא ג"כ יודע שהוא כן והוי הודע אליו חטאתו אבל כ"ז אם הי' אפשר לעדי' לידע בודאי שהוא שוגג אבל כיון דא"א לעדים לידע זאת ואפשר נראה כשוגג והוא מזיד ועי' ש"מ בסוגי' דפתח פתוח א"כ עדים גופייהו אינם יודעי' שהוא מחויב קרבן וכיון שגם ידיעתו אינו רק על ידם לכן פטור. ולפ"ז התינח בחטאת שבא על חטא ודאי אבל א"ת דבעי על הס' ואפי' בס"ס חייב א"ת כמ"ש תוס' כריתות י"ז ד"ה מדסיפא א"כ אף שהעדי' מסופקי' אם הי' שוגג או מזיד מ"מ גם בספק וס"ס חייב א"ת זה מודי' חכמי' לר"מ דעדי' מחייבי' אותו בקרבן א"ת ואתי' שפיר האי סוגי' דכריתות כ"ד בא"ת שהוזמו עידיו וכו' גם לחכמים דר"מ דאמרו לו א"כ שפי' פסקותו הרמב"ם להלכה: ובחור כהלכה. יתן לנו שפע ברכה, ורוב הצלחה והרוחה, וינהלינו על מי מנוחה, כנפשו ונפש ידידו דוש"ת

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל

תשובה ב'

שיל"ת מאדע יום א' ואתחנן תרט"ל לפ"ק

יזכה לראות בית ד' בנוי בראש ההרים, וכהן עומד על האורים,