בית שערים אורח חיים קיט

מחייב במקלקל גמור בהבערה כגון באיה"נ ומשכחת לה בצריך לגופה שהי' סבור לבשל בו קדירה וכיוצא בזה בחובל אי נמי מקלקל גמור בצורך מצוה שאינו מילה דמקרי צריכה לגופה וחייב לר"ש אבל לר"י דפוטר כל המקלקלי' פטור נמי בצריך לגופה עכ"ד: ודברי מהרש"א ז"ל נפלאי' במ"ש דר"ש מחייב במקלקל גמור בהבערה כגון באיה"נ ומשכחת בצריך לגופה שהי' סבור לבשל בו קדירה הלא לדברי רש"י ז"ל כל מבעיר עצים ומבשל בו קדירה הוי משאצל"ג שהרי א"צ לגוף הבערה אלא לבישול וא"כ איך אפשר שאם מבעיר באיה"נ וסבור רק לבשל שיהי' נקרא מלאכה הצריכה לגופה והוא פלא גדול וכבר עמד בזה בספר מג"ש שם

אמנם נ"ל לקיים דברי חכמים מהרש"א ז"ל דהנה לכאורה נפלאתי במ"ש תוס' דאפי' במקלקל גמור משכחת צריכה לגופה כגון במבעיר באיה"נ והלא כיון דהוא עצים של איה"נ ועומדי' לשריפה ועיין במהרש"א שם דלהכי נקטו תוס' לבשל במקום שסבור ליהנות מאפרו משום דבנשרפין אפרן מותר ובנקברין רק אפרן אסור אבל לבשל גם בנשרפין אסור ואפי' אי מיירי בנקברין מכ"ש דאסור ליהנות מהם שום הנאה אפי' מאפרן וא"כ מה קלקול והפסד יש במבעירן ודאי בעצים של היתר שפיר הוי קלקול שמכלה העצים אבל בעצים של איה"נ מה קלקול שייך בהם, אבל הנ"ל בזה הוא לפמ"ש תוס' שם בדיבור הקדום דר"א ור"י אליבא דר"ש פליגי דר"א סובר דחובל ומבעיר אעפ"י שא"צ לכלבו ואפרו חייב לר"ש דגמר ממילה והבערת בת כהן ור"י סבר דר"ש נמי לא מחייב אא"כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה אבל לר"י אפי' צריך לכלבו ולאפרו פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר וכו' ע"ש, הנה כי כן מבואר דלר"י נקרא מקלקל אם הוא מזיק ומפסיד דבר במלאכתו כיון שאין דרך בנ"א לעשות הפסד זה בשביל הרוחה זו אמנם לר"ש זה אינו בגדר מקלקל. ונ"ל דלר"ש נקרא מתקן רק אם מביא איזה דבר לידי הוי' כגון מבשל וחורש וזורע וטוחן ולש ואופה אבל אם במלאכתו עושה רק העדר במה שהי' בעולם זה נקרא מקלקל כגון סותר וקורע וכדומה בהערה שמכלה העצים ומעדיר אותם או בחובל עושה העדר הדם והנשמה זה נקרא מקלקל ולהכי בחובל וצריך לדם לא נקרא קלקול שהרי כיון שצריך לדם להיות בעולם לכלבו הרי הוא עושה הוי' הוית הדם בחוץ וכן במבעיר וצריך לאפרו ודאי אם א"צ לאפר א"כ רוצה רק בכליון העצים שהוא העדר אבל אם צריך לעצים לעשות אפר הרי הוא עושה הוית האפר ואף שמ"מ הוא מזיק ומפסיד ע"מ כיון שעושה הוי' נקרא תיקון וכן בשוחט אף דבחי' עומדת לג' דברים מ"מ אם בשחיטתו מתקן תיקון כל דהו להוציא מידי אמ"ה הרי עושה הוי' חדשה בשר מתוקן מאי' אבמ"ה, [ואולי יש לתרץ בזה קושי' תוס' חולין הנ"ל דבע"ז נקרא מקלקל אם מזיק ומפסיד לכן נקרא שוחט מקלקל אבל בשבת נקרא מקלקל אם עושה העדר ובתיקון כל דהוא הרי הוא עושה הוי' ויש להעמיד כן בכונת תוס' בתי'] ולפ"ז לר"ש כיון שעושה הוי' אף שאין דרך בנ"א לעשות יען שהוא הפסד והיזק מ"מ נקרא מתקן ה"נ להיפך אם עושה העדר אף שאינו הפסד והיזק נמי מקרי מקלקל. ולפ"ז שפיר כתבו תוס' דבמבעיר באיה"נ וחשוב לבשל בהן קדירה מקרי צריך לגופה והוי נמי מקלקל אף דלשריפה עומד ולא עשה שום היזק והפסד מ"מ כיון שלא פעל בישול ע"י הבער זה לא הביא שום דבר לידי הוי' רק העצים הביא לידי העדר שפיר נקרא מקלקל

ובהכי א"ש נמי גבי כיבוי שכתבו תוס' דהוי מקלקל אף שאינו מפסיד ומזיק בכיבוי מ"מ כיון דכל כיבוי אינו אלא העדר האור שהי' בעולם נקרא מקלקל כמו סותר וקורע ולדעתי זה כלל גדול בענין מקלקל וסותר אין לו

ובזה יבואו על נכון דברי מהרש"א דלרש"י אליבא דר"ש כל מבעיר הוי מקלקל ועושה רק העדר העצים ואי שעושה הוית הבישול א"כ הוי משאצל"ג. וקשי' לי' למהרש"א א"כ איך משכחת במקלקל ומבעיר צריך לגופא דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בהבערה מ"מ צריך לגופה בעי. וע"ז תי' דר"ש מחייב גם מקלקל גמור כלומר שאינו עושה שום הוי' כגון שמבעיר באיה"נ ומשכחת לה בצריך לגופה היינו אם שורפן לצורך מצות שריפה דאע"ג דלצורך מצוה לא מקרי תיקון מ"מ צריך לגופה חשיב וכמ"ש התוס'. אלא דא"כ קשי' כיון שהבעירן לצורך מצות שריפה הרי הוא מתקן ופועל הוית האפר משא"כ מעיקרא לא הי' יכול ליהנות מהם כיון שהוא איסור הנאה ועיין מ"ש תוס' מס' שבת דק"ה ד"ה הא ר"י דבקורע על מתו במת דידי' מקרי מתקן כיון דאיכא מצוה אע"ג דלקמן משמע דצורך מצוה לא מקרי תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד ע"י קריעה שיוכל לנובשן בכל שעה ואית בי' חימום ובלא קריעה הי' אסור ללבשו. לזה תי' מהרש"א שהי' סבור לבשל בו קדירה וא"צ לאפר וא"כ לא פעל רק העדר והו' מקלקל גמור ומ"מ צריכה לגופה חשוב כיון ששורפו לשם מצות שריפה

ובמה שכתבתי נתיישב לי קושי' חמודה אשר שמעתי בשם הגאון מו"ה יצחק משה פערלס זצ"ל על דברי התוס' בסוגי' דשבת דף ק"ו ד"ה חוץ מחובל שכתבו ור"ת אומר דהא דחשיב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ולאפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ואחר שכלתה הבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבמ"ה. והק' הגאון הנ"ל דאכתי תקשי הא דאמרינן בפסחים דע"ג בשוחט בשבת בחוץ לע"ז דחייב ג' חטאות וא' הוא משום שבת ואמרינן שם מה תיקן תיקן להוציא מידי אבמ"ה לב"נ והלא לפי המבואר בחולין דל"ג הי' ראוי מפרכסת להיות אסור לב"נ משום אבמ"ה דמפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי' כמבואר בחולין דקכ"א ולב"נ לאו בשחיטה תלי' מילתא רק דמ"מ שרי משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ולפ"ז בשוחט בשבת בחוץ לע"ז דבאמת אסור לישראל משום ע"ז ושחוטי חוץ ממילא בעודה מפרכסת אסורה לב"נ משום אמ"ה דל"ש מי איכא מידי וכו' ועיין ביו"ד סי' כ"ז באחרונים ובתב"ש שם אי שייך לענין טריפה מי איכא מידי ואינה ניתרת מאיסור אבמ"ה עד שמתה וא"כ הקלקול הוא קודם התיקון ולמה חייב על איסור שבת והוא פלא לכאורה [ועי' מ"ש על קושי' זו לעיל תשו' ק"ח]

והנה מאז אמרתי דלק"מ דהנה לכאורה קשי' בכל שוחט בשבת איך יתחייב לדברי תוס' הנ"ל הא הקלקול בא קודם התיקון שהרי טריפה אינו מוליד ועיין ביו"ד סי' נ"ז ובפלתי שם שהאריך בזה וא"כ מיד ששחט מיעוט של וושט או רוב קנה בבהמה כבר עשה קלקול שמקודם הי' עומד לגדל וולדות ולמלאכה ולאכילה ועכשיו אינה ראוי' לולדות ועיין ברש"י חולין דף ח' ועדיין לא תיקן כלום להוציא מידי אבמ"ה ומידי אינה זבוחה ועיין ברמב"ם בפיה"מ דהשוחט בשבת חולין דף י"ד ובחי' הר"ן שם והוא פלא לכאורה

ולכאורה עלה בדעתי לומר לפי מה שהביא בכנה"ג ביו"ד סי' י' בשם דמשק אליעזר דדוקא בהמה מותר לשחוט בסכין של ע"ז דבבהמה הוי מקלקל יען שבחיי' עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה וכששחטה אינה עומדת רק לאכילה אבל עוף אסור לשחוט בסכין של ע"ז יען שגם בחיי' אינה עומדת למלאכה ע"ש מבואר דוקא אם מפסידה בב' דברים בגיגול ולדות ובמלאכה אז נקרא מקלקל אבל אם מפסידה רק בד"א בגידול ולדות לא נקרא מקלקל כיון שאינה מפסיד ממלאכה כיון שגם בחיי' לא הי' עוף ראוי' למלאכה. ולפ"ז גם בבהמה אם עושה בה מעשה טריפה ומפסידה מגידול ולדות. מ"מ עדיין ראוי למלאכה לא נקרא מקלקל וא"כ בתחילת השחיטה אינו מקלקל כלל ושפיר לא בא הקלקול קודם התיקון. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושי' הנ"ל דאפשר גם בגמר שחיטה ראוי עוד למלאכה עד שתמות ומשמתה פקע איסור אבמ"ה וא"כ אין הקלקול בא קודם התיקון ושפיר חייב משום שבת בפסחים הנ"ל

אמנם לפמ"ש הכרתי ביו"ד סי' יו"ד סק"ג ובתב"ש שם דאפילו בעוף נמי מקרי מקלקל משום דבחיי' עומדת לגדל ולדות א"כ תקשי כנ"ל הלא בתחילת השחיטה הוא מקלקל ולא מתקן וא"כ גם בשוחט אין התיקון בא בשעת הקלקול. [ובמ"ש לתרץ קושי' הגאון הנ"ל יש לפקפק עוד אפילו אם נאמר כמ"ש ביישוב קושיתו מ"מ אולי דוקא רק בעושה מעשה טריפה ראוי' עוד למלאכה אבל לא בגמר שחיטה גם קודם שתמות כבר נחלשה ואינה ראוי' למלאכה]

ובלאה"נ סברא זו שכתבתי הוא שיבוש אפילו לדעת דמש"א דודאי בשוחט בסכין של ע"ז שפיר כתב דבעוף כיון שגם בחיים אינו עומד למלאכה רק מפסיד גידול ולדות וכיון שמכשיר העוף לאכילה לא מקרי משום זה לחודא קלקולו יתר על תיקונו וחשיב נהנה אבל במה שמקלקל בתחילת שחיטה שאינה ראוי' לגדל ולדות ולא מתקן מידי ודאי גם משום זה לחודא נקרא קלקול ועיין כעין סברא זו בכרתי סי' יו"ד הנ"ל והדק"ל

אבל האמת יורה דרכו דמעיקרא לק"מ שהרי שוחט חייב משום נטילת נשמה עיין שבת דע"ה ולחד מ"ד אף משום צובע והנה מלאכה זו דנטילת נשמה או צובע הוא עושה מתחילת השחיטה עד סופה ואין אנו מחוייבין אותו על מלאכה שעשה בתחילת השחיטה רק על מה שעשה בגמר שחיטה. ובמלאכה זו של נטילת נשמה או צובע שעשה עם גמר שחיטתו אין קלקול קודם לתיקון שהרי בגמר שחיטה הוא מוציא מידי אמ"ה ושפיר חייב בשוחט כיון שהתיקן בשעת הקלקול

אלא דלפ"ז קשי' לי להיפך למה צריכי תוס' לומר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציא מידי אמ"ה הלא ממנ"פ אם אתה צריכת לחיובו לצרף גם מלאכת תחילת שחיטה א"כ הקלקול קודם התיקון ועכצ"ל דאנו מחייבי' אותו רק משום מלאכת גמר שחיטה והרי אז אינו מקלקל ומפסיד כלל שכבר נפסד מתחילת השחיטה מיד שעשה מעשה טריפה לא הי' ראוי' לגדל ולדות. וצ"ל דמ"מ הוא מקלקל לענין מלאכה דקודם שגמר שחיטה היתה ראוי' עדיין למלאכה ואח"כ לא חזי' שוב למלאכה כלל. [אבל לא נראה לומר דגם אח"כ ראוי'